לכם נאה לשבח

"רבִּינו בן-לאדן", כך כינה אותי
הרופא בגלל הזקן והכיפה, "לא רק
שאמא שלך לא איבדה שום מנת דם,
אלא הכבד שלה עובד כמו מנוע טורבו.
אלוקים שלכם עובד שעות נוספות"…

אמי אסתר, המתקרבת לשנת השבעים, סבלה במשך שנה מתפקוד בכבד. המצב הפך להיות קריטי וחייב השתלה. אחרי כל הבדיקות, היפנו אותנו לחברת "ונטקס" המתווכת בין קופת החולים בארץ לבין בית החולים בקולומביה. אחי שרון טס לשם עם אמי והם עברו את כל חגי תשרי.

לפני הושענא רבה טסתי למדריד ומשם לבוגוטה. בבוגוטה נתקעתי 3 שעות ולא נתנו לי לעלות על מטוס ולהמריא לעיר מדיג’ין, שם נערך הניתוח. הסתכלתי למרום ואמרתי: "ריבונו של עולם. באתי לקיים מצוות כיבוד אם. למה אני צריך להיתקע שלוש שעות?!" במקביל, אחי ניסה להשיג אותי בטלפון. כאשר הצליח, אמר לי: "מחכה לך הפתעה במדיג’ין".

כשירדתי מהמטוס פגש אותי אדם כבן 50 ממרר בבכי ואומר לי בספרדית: "אתה מבין למה התעכב המטוס שלך?!"

"לא. מה אתה רוצה?"

"תביא לי ארבעת המינים שלך. אני רוצה ליטול לולב".

"אבל למה אתה בוכה כל כך?"

"אדוני. אם לא היית מתעכב כמה שעות, לא הייתי פוגש את אחיך שהיה מספר לי כי אתה עומד לנחות, ולא הייתי זוכה ליטול את ארבעת המינים".

הוא נטל את ארבעת המינים שהבאתי לו, ברך "שהחיינו" ו"על נטילת לולב" בבכי. הגויים השתאו והחלו לשוחח אתי על כך. לאחר מכן הסביר לי היהודי כי ארבעת המינים נדירים בקולומביה וגם יקרים מאוד. הם עולים מאתיים דולר ואין באפשרותו לרוכשם.

הגעתי בליל הושענא רבה וחיכינו שבוע עד ליום ההשתלה. קמתי בבוקר קצת עצבני. אחרי הליכה של למעלה משעה חזרתי הביתה וראיתי את אמי מכינה מרק.

"הכל בסדר, אמא?"

"כן, אני בקושי…"

אחרי ארוחת צהריים ראיתי שאמא בוכה ללא הפסק. ניסיתי להרגיע אותה ללא הצלחה.

"אני כבר לא יודעת מה יהיה אתי. אני קוראת לכל הצדיקים בעולם העליון, קוראת לאמי המנוחה. אני כבר מיואשת לגמרי מהחיים…"

"אמא. עכשיו רק שמחה תעזור!"

"תעזוב אותי עם השטויות שלך! אתה נמצא פה רק שבוע וכבר מתחיל לתת לי דרשות…"

"אמא. עכשיו לא יעזור כלום. רק להיות בשמחה!"

התקשרתי לאנשים המסורים של חברת "ונטקס", שכל עניינם ללוות אנשים מהארץ ולדאוג להם להשתלה בקולומביה. קראתי לטים שיבוא. כאשר אמרתי לו שאמא לא מרגישה טוב, אמר: "חיים, אתה בעצמך אמרת לנו שהשמחה פותחת שערים. נכון או לא?!"

"אתה צודק".

"עכשיו אתה מוריד את אמך מהמיטה ושלושתנו רוקדים…"

שכנעתי את אמי לשמוע לדבריו. ואז היה מחזה סוריאליסטי. שלושתנו רקדנו במשך עשר דקות…

בתום הריקוד הגיע טלפון מד"ר קוריאה, המנתח הראשי. הוא אמר שכעת הגיע להם כבד של ילד בן 13! כאשר בישרתי על כך לאמי היא המשיכה לרקוד. נדהמתי. הרי אמא לא הייתה מסוגלת בשנה האחרונה לעלות אפילו שלוש מדרגות… יצאנו לכיוון בית החולים. טים אמר לי שצריך להתכונן לאפשרות שלא תהיה התאמה וההשתלה לא תאושר.

"תשכח מזה!" אמרתי לו, "אחרי מה שקרה עכשיו, יש לך עוד ספק שנצליח?…"

הצוות הרפואי החל להכין את אמי לניתוח, הוציאו לה דם וכל מה שנחוץ. לקראת השעה 10 קראו החבר’ה הישראלים, שלא שמרו תורה ומצוות, תהלים מכל הלב. הרמתי טלפונים לארץ לישיבת ההסדר בעפולה, במקום מגורי, וביקשתי מכולם להתפלל. ידעתי היטב שהשתלת כבד הינה מסובכת במיוחד. הבחור של "ונטקס" החל לקרוא תפילת הדרך. ניסיתי לשכנע אותו שזו לא התפילה המתאימה כעת, אבל הוא לא קיבל את דבריי. "אמך עומדת לצאת לדרך חדשה", אמר…

ד"ר קוריאה החל לבדוק אם הכבד שקיבלו מתאים לאמי. טים אמר לי שהוא לא לוקח סיכונים. אם יש אי התאמה הכי קטנה המנתח לא יאשר את ההשתלה. "אמך צריכה את הכבד הכי טוב".

הלכתי עם טים לחדר ניתוח. לפתע הדלתות נסגרו בעדנו.

"מה קרה?", שאלתי.

"לא חשוב. שב בשקט ותתפלל".

אחרי שתי דקות יצא המנתח, ד"ר קוריאה, ואמר: "רבִּינו בן-לאדן…" בגלל הזקן והכיפה הגדולה שלי כינה אותי כך. הוא ביקש ממני כמה פרטים על אמי ולבסוף אמר: "אנחנו בסך הכל אינסטלאטורים. יש לך את האלוקים שלך ושלנו שנותן לנו כוח תוך כדי הניתוח. תתפלל אליו!"

נכנסתי לחדר המתנה ויצרתי קשר עם כל מי שיכולתי כדי שיעוררו רחמים בתפילה על אמא בעת הניתוח. בשעה 12 וחצי הודיעו לי שהסתיימו ההכנות. באחת וחצי פתחו את הבטן. בשתיים וחצי הודיע ד"ר קוריאה: "תתפלל טוב. הגענו לרגע הקריטי שבו נותנים לכבד להתחיל".

בסוף הודיע לי: "רבִּינו בן-לאדן. לא זו בלבד שאמך לא איבדה שום מנת דם, אלא הכבד שלה עובד כמו מנוע טורבו. אלוקים שלכם עובד שעות נוספות".

אחרי שעה סגרו את הבטן, ובחמש וחצי כבר נגמר הניתוח. בישראל אורכת השתלת כבד כעשר שעות ואילו הם גמרו את העסק בארבע שעות.

למחרת בבוקר נכנסתי לחדר התאוששות. אמי פקחה את עיניה ואמרה: "אלוקים גדול…"

לשמע הנס עמדו 15 משפחות בתור לקבל ממני ברכה. אני לא בבא ולא איש מופת, רק רב קהילה עם כיפה גדולה וזקן. ד"ר קוריאה יצא לפתע וראה את המחזה. כשהסברתי לו שאני מברך את הקליינטים שלו, אמר: "אני מנתח כבר הרבה שנים, אבל אחרי שראיתי מה התרחש בניתוח של אמך הגעתי למסקנה כי לכם היהודים נאה לברך!"

אמא יצאה מהניתוח במצב מצוין. בשנה שלפני כן כמעט לא דיברה, רק שתקה וביקשה את מותה, ואילו לאחר הניתוח לא הפסיקה לדבר מרוב אושר וגם לשיר ולרקוד. כאשר החלה להגזים בשמחתה, ביקשתי מאחד הרופאים שייתן לה כדור כדי שתירגע קצת…

* **
אם חוויתם סיפור מיוחד או שמעתם ממישהו על סיפור של השגחה פרטית ואמונה שיכול לחזק את הרבים, אתם מוזמנים ליצור קשר – odedmiz@actcom.co.il

(ספרי "אור חוזר" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר)