למה מכרו את יוסף?

במשפט מפתח אחד מתוך דבריו
של רבי נחמן מברסלב, עונה הרב
קמינסקי הי"ד על שאלת השאלות:
למה מכרו את יוסף?

בשדי יער – פרק 68

בתורה הקדושה אנו קוראים על מעשה מכירת יוסף על ידי השבטים, ועל כך שיעקב אבינו ע"ה חשב שיוסף נטרף על ידי חיה רעה, כמו שכתוב: "טרוף טורף יוסף…" והוא מאן להתנחם על מותו במשך 22 שנים, עד שחזרו האחים עם הידיעה שעוד יוסף חי והוא מולך במצרים, ואז אנו רואים שכתוב בתורה: "ותחי רוח יעקב", ודרשו חז"ל: מה פירוש "ותחי רוח יעקב?", וההסבר: שחזרה אליו רוח הקדוש שנסתלקה ממנו כל אותן 22 שנים.

במכתב שכתב אחד מגדולי חסידי ברסלב בפולין, הרה"ג קמינסקי הי"ד, הוא שואל שאלה קשה: כיצד יתכן שיעקב אבינו ע"ה לא קיבל באהבה את הידיעה על אובדן יוסף, עד כדי כך שמאן להתנחם במשך 22 שנים? הלא יש עדויות על אנשים פשוטים הרבה יותר מיעקב אבינו שאיבדו את בניהם וקיבלו את הגזירה באהבה, ויש מהם שאפילו לא הזילו דמעה, ולא עוד – אלא שחיזקו ועודדו את הבאים לנחמם! האם יעקב אבינו, בחיר האבות, לא היה במדרגה זו חלילה?

דבר נוסף ששואל שם הרב: מדוע תלויה רוח הקודש של יעקב אבינו בידיעה האם יוסף חי או לא? מכיוון שמהכתוב נראה, כי כל זמן שיעקב חשב שיוסף מת הסתלקה ממנו רוח הקודש, אבל מיד כשנודע לו שהוא חי – חזרה אליו רוח הקודש. כיצד זה תלוי בזה?

אמנם, ישנו התירוץ המפורסם, שיעקב אבינו נפל מהשמחה ולכן הסתלקה ממנו רוח הקודש, מכיוון שרוח הקודש לא שורה אלא מתוך שמחה, ומיד כשנודע לו שיוסף חי חזרה אליו השמחה ורוח הקודש. אבל עדיין, תירוץ זה בעצמו מצריך הסבר, כפי ששאלנו בתחילה: איך יתכן שצדיק נורא ומושלם, כמו יעקב אבינו, נפל מהשמחה שלו בגלל שאיבד את בנו? הרי מסופר על רבי יוחנן שאיבד עשרה בנים, שזה אסון מזעזע לא עלינו, והוא היה הולך עם עצם בנו העשירי לנחם אבלים ולעודדם.

הרב קמינסקי הי"ד מתרץ באותו מכתב את התשובות לשאלות אלו, ומאיר את עינינו ממש, ודבריו מבוססים על פי מה שכתב רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תורה ד): "כשאדם יודע שכל מאורעותיו הן לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא". ומסביר, שיעקב אבינו חי כל חייו בהשגה שהשם יתברך מנהיג את עולמו אך ורק מידה כנגד מידה, ועם השגה זו הוא חי חיים של מעין עולם הבא, והתבונן על כל מאורעות העולם, ובפרט על כל המאורעות שלו, והבין מתוכם כיצד מנהיג הבורא את עולמו הנאה הזה, ואיך שהכל צודק וישר, והכל לטובה. ומתוך התבוננות זו התקרב אל השם יתברך, כמובא בליקוטי מוהר"ן: "כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר, ולקשר את עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שבכל דבר, להתקרב אל השם יתברך על ידי אותו הדבר. כי השכל הוא אור גדול ומאיר לו בכל דבריו" (תורה א).

אדם שיודע שאין שום טבע או מקרה בעולם, אלא הכל מונהג בהשגחה פרטית, מידה כנגד מיד, ואין ייסורים ללא עוון – בודאי חי בביטחון ובשמחה וללא שום דאגה או מרה שחורה. הוא הרי יודע שכל זמן שהוא משתדל ללכת בדרך הישר, אין שום סיבה שתקרה לו תקלה. וגם אם יטעה, השם ירמוז לו על כך על ידי ייסורים. ומכיוון שכל הרמזים הם מידה כנגד מידה, ומתוכם אפשר להבין על מה באה לו הצרה, ממילא יש בידו לתקן את הצריך תיקון ויש לו יכולת להינצל מן הייסורים. נמצא, אם כן, שאדם שחי כך אין לו שום מציאות של פחד, דאגה או רע, עצבות או ייאוש בחייו.

והעיקר, שחיים אלו, שאדם חי בידיעה שהכל לטובה והכל צודק ובכל דבר יש שכל ישר וכוונה ומסר – הם תענוג שאין כדוגמתו. ולא רק, גם דעתו צלולה תמיד ויש לו ישוב הדעת, ומכל מה שעובר עליו הוא משיג עוד דרכים להתקרב בעזרתן אל השם יתברך. למעשה, מדרגה זו של מוחין צלולים כל כך – כשאדם מבין את כל מה שעובר עליו – נקראת "רוח הקודש".

והנה, כאשר יעקב אבינו קיבל את הידיעה על היעדרותו של יוסף, הוא הסתכל בשכל של הדבר וחיפש, כדרכו, מה היא המידה כנגד מידה שיש כאן, שהרי אין ייסורים ללא עוון. ואם כך, מוכרח שהצער הנורא הזה, שבנו ייטרף, בא לא בעבור עוון מסוים. ומכיוון שיעקב אבינו ידע שצער אובדן בנים בא רק על פגם הברית, הוא בדק את עצמו בדבר הזה וראה, שאצלו אין את העניין הזה, שהרי הוא בעצמו אמר על ראובן: "כוח וראשית אוני", ופירש רש"י: שמעולם לא ראה קרי. וכן התורה בעצמה מעידה עליו שמיטתו הייתה שלמה בלי שום פגם.

אם כן, עכשיו יעקב אבינו היה בבעיה: הוא לא הבין את הנהגת השם, ואם עד עכשיו הוא חי חיים טובים, עם הידיעה שהשם מנהיג את עולמו אך ורק מידה כנגד מידה, כאן הוא נתקל במקרה שברור שהוא לא מידה כנגד מידה. הוא הרי אף פעם לא פגם בברית, אז למה מגיע לו שבנו ייטרף? לכן לא הייתה ליעקב ברירה, אלא להגיע למסקנה, שכפי הנראה, הוא חי כל חייו בטעות, ואין הנהגה של מידה כנגד מידה דווקא, אלא יש לבורא גם הנהגה שאי אפשר להבין אותה, לכן אי אפשר להבין ממנה רמזים בעזרתם אפשר להתקרב לבורא ולתקן, ויתכן שיבואו על האדם צרות וייסורים, למרות שהוא לא חטא כבחוט השערה, ומי יודע איזו צרה יכולה לבוא עליו, וכן הלאה.

עתה, מובן שכל החיים הטובים של יעקב אבינו השתבשו, מכיוון שאיבד את כל גן העדן של העולם הזה. כי אם השם מנהיג את עולמו בלי שום שכל שאפשר להבין, אז אין לאדם שום דרך לדעת כיצד ללכת, ואין שום שכל שיאיר לו כיצד להתקרב אל השם יתברך. לכן, יש מקום לדאגות, כי מי יודע מה יהיה? ואם חשב עד עכשיו שאפשר ללכת בדרך הישר, ואז הכל יהיה טוב, עכשיו הוא כבר לא בטוח שזה כך. הוא הרי הלך ישר מאוד ושמר את הברית בשלמות, ובכל זאת, בנו יוסף נלקח ממנו, ומי יודע מה עוד יכול לקרות לו? ואם אכן תבוא עליו איזו רעה ח"ו, גם אז לא תהיה לו שום אפשרות להינצל ממנה. הרי אין לו אפשרות לדעת על מה לעשות תשובה ומה עליו לתקן, מכיוון שהבורא לא מנהיג את העולם מידה כנגד מידה, לכן אי אפשר להבין את הנהגתו.

עכשיו גם עוד יותר מובן לו, שהוא כבר לא יכול להישאר בשמחה בשלמות, והעניין שמתואר בתורה, על כך שלא יכול היה להתנחם, לא היה זה משום שלא קיבל באהבה את מותו של יוסף, אלא בגלל שהוא לא הבין את הנהגת הבורא וחשב שהאדם לא יכול להבין את מה שהשם עושה, והשתבשה לו כל ההשגה וההבנה בדרכי השם, והבנה זו היא למעשה רוח הקודש של האדם והיא הנותנת לו שמחה מושלמת.

זה גם מסביר מדוע יעקב פחד כל כך לשלוח את בנימין למצרים, כי לכאורה, להיכן הלכה לה מידת הביטחון שלו? אלא, מכיוון שהוא לא היה בטוח בהנהגת הבורא, שהיא תמיד מידה כנגד מידה, ממילא יעקב לא יכול היה לסמוך על כך שאם הוא צדיק והולך בדרך הישרה לחלוטין, אז גם אין שום סיבה שיהיו לו ייסורים. כי לפי הבנתו, השם כן נותן ייסורים לצדיקים בלי שמגיע להם, ואי אפשר להבין את הנהגת השם. לכן הוא פחד לאבד גם את בנו השני ולא רצה לשלוח אותו למצרים.

מובן כעת, אם כן, מדוע ברגע שיעקב קיבל את הידיעה שיוסף חי חזרה לו כל החיות, השמחה ורוח הקודש. זאת, משום שראה באמת שהכל צודק. יוסף לא מת והשם לא העניש אותו על פגם הברית. ואם כך, ההשגה שלו שהשם מנהיג את העולם מידה כנגד מידה היא לא טעות. ומיד כשחזרה אליו השגה זו, הוא חזר להסתכל בשכל של כל דבר ומיד חיפש על מה בכל זאת היה צריך להצטער 22 שנים, בהן השם העלים ממנו את הידיעה שיוסף חי, ומיד השם הזכיר לו כיצד הוא בעצמו נעלם לאביו יצחק במשך 22 שנים, בלי שתהיה לו ידיעה ממנו, והוא לא קיים מצוות כיבוד אב ואם, ומידה כנגד מידה – היה צריך יעקב אבינו לעבור צער דומה במשך 22 שנים.

(מתוך בשדי יער מאת המחבר)