למצוא את הבית

נשברתי. במשך עשר דקות לא
הפסקתי לבכות. פשוט לא ידעתי
מה לעשות, והבת שלי עדיין
חזרה מבית הספר עם אותו מבט
קודר על פניה. אנחנו צריכים נס!
 

לך בעקבות הרמז, חלק 2

אחרי כל מה שחווינו בשבועות האחרונים, מספר משפחות שהיינו איתן בקשרים טובים, וגם הן עלו לארץ ישראל והתמודדו עם אותה בעיה כמו שלנו – מציאת הקהילה ‘הנכונה’, היו לנו לעזר בשלב זה. הסתבר, שהן היו בכל המקומות, ונתנו לנו דיווח ישיר מכל מה שמצאו וגילו, כך שהיו לנו כיוונים ורעיונות ראשוניים.

אבל, זאת לא יכולה להיות העיר הגדולה – כי הבנות צריכות חופש ומקום מעט ירוק, כך שירושלים ירדה מהפרק. לא רציתי להתמקם במקום ‘חדש’ – כי זה צריך להיות מקום מבוסס, בו באמת נוכל לדעת מה טיבה של האוכלוסייה, ולראות אם היא מתאימה נו.

צריכים להיות שם אנגלוסכסים – אחרי כל המאמצים שלנו להיות ‘ישראלים’ במשך שלוש שנים, הבנתי שבעצם אנחנו לא, ואנחנו צריכים סביבת אנשים עם רקע זהה לשלנו.

בית הספר לבנות שלי צריך להיות משהו ‘רציני’, מקום בו ילמדו ילדים שאינם מחוברים לאינטרנט, לטלוויזיה וכו’, כדי שהבנות לא ירגישו בודדות. זה גם לא יכול להיות בית ספר יקר (אחרי שנים שטיפסנו בהן על הקירות כדי להתנקות מכל החובות שהשתרגו על הצוואר שלנו, לא נעלה בדעתנו להיכנס לזה שוב), וגם לא מקום שספוג בחומריות או בערכי המערב.

בקיצור, נשמע שאנו מחפשים קהילה שקיימת רק בדמיון שלנו.

ביום חמישי, עשינו רשימה קצרה של המקומות ה’נבחרים’, ושאלנו את הרב שלנו מה הכי כדאי. על אחת הקהילות הוא נתן אור ירוק במיוחד. על הקהילה הזו בעלי ואני שמענו, אבל לאף אחד מאיתנו המקום לא קרץ במיוחד. לא גילינו התלהבות כששמענו עליה. ניסיתי להתקשר למשרד התיווך של הקהילה, כדי לברר מעט על מחירי הבתים שם, אבל לא הייתה תשובה. תיכף תבינו למה השם עשה כך, בהשגחתו הנפלאה, שלא תהיה תשובה.

ביום שישי בבוקר, נכנסו למכונית והחלטנו לראות את המקום מקרוב. מדובר בקהילה של כ-700 משפחות, כולל מספר גדול של אנגלוסכסים. חשבתי שאני לא מכירה אף אחד בקהילה הזו. נסענו במשך כמה דקות, ופתאום בעלי עצר את הרכב, ואמר לי: "אני מכיר את הבן אדם הזה".

כדי לקצר, מדובר במשפחה שהכרנו כבר בלונדון, אבל לא ראינו אותם קרוב לעשר שנים. וכדי לקצר עוד יותר, הם הזמינו אותנו אליהם לשבת – אותה שבת – והלכנו. אמנם הלכנו עם כמה הסתייגויות ודעות קדומות על מה שנמצא ונגלה, אבל במוצאי שבת ראינו שהשם מצא לנו את המקום הנכון.

היו שם בית ספר נפלא לילדות, קהילה חמה וחברותית עם מספיק אנגלוסכסים כדי שנרגיש בבית, אבל לא יותר מדי כדי שלא נעלה בדעתנו שאנחנו שם, בלונדון. היו שם שבעה בתי כנסיות, וגם ישיבה, שנשמתו של בעלי בערה בה, כאשר הלכנו להתפלל שם.

וואו. מצאנו את המקום. ההרגשה הייתה מרוממת.

זה היה במוצאי שבת.

ביום ראשון בבוקר, התקשרתי שוב למשרד התיווך ומהר מאוד הבנתי שהבית הקטן ביותר שהיה ברשימה שלה, מצריך סכום כסף נוסף, יותר ממה שהיה לנו, וגם אם נרוויח קצת יותר במכירת הבית שלנו, עדיין, זה לא יספיק.

נשברתי. במשך עשר דקות לא הפסקתי לבכות. פשוט לא ידעתי מה לעשות, והבת שלי עדיין חזרה מבית הספר עם אותו מבט קודר על פניה.

אמרתי לבעלי שאנחנו צריכים נס, אבל נס של ממש, כדי להגיע לשם. "יפה", הוא השיב, "טוב ללכת עם ניסים".

נרגעתי מעט. הבנתי שאם השם העביר אותנו דרך כל הבעיות שחווינו כדי להראות לנו שאנחנו צריכים לעזוב, ואפילו גם לאן עלינו לעבור, אז העניין הקטן הזה של הבית, שהוא הרבה מעבר לתקציב והיכולת שלנו, לא יעצור את השם מלהביא אותנו לשם. אבל אם אני רוצה נס, אז אני צריכה לבקש אותו.

אז אתמול, יום שני, נכנסתי לרכב שוב, ונסעתי לקבר דן בן יעקב, בנו של יעקב אבינו ע"ה. מוזר, כמה פעמים ניסיתי למצוא את הפנייה לקבר דן? חודשים! ותמיד פספסתי אותה. הפעם מצאתי.

כל עזרת הנשים הייתה רק שלי. ולא רק, במקום יש ישיבה של הרב שלום ארוש, והאחראים עליה פיזרו כיסאות רבים באזור היער, כדי שאנשים יוכלו להתבודד ממש כמו שרבי נחמן מברסלב אומר, ביער או בשדה.

דיברתי עם השם במשך שש שעות, והודיתי לו על הכל. אמרתי לו שאני יודעת שאת הבית נוכל לעזוב רק בעזרת התפילה, וגם אז, לבית הקטן שנמצא. איזה תיקון נפלא ליום שבו נסענו למודיעין כדי לחפש את הבית הגדול ש(לא) יכולנו להרשות לעצמנו! איזה תיקון נפלא לכל התחרות העלובה עם השכנים – של מי הבית יותר יפה ומושקע!

אם השם לא ייתן לנו בית, מתנת חינם, לא נוכל לעזוב. אבל הפעם, לא רציתי לעזוב מכל הסיבות החיצוניות והגשמיות הללו. רציתי לעבור רק כי טובת הנשמות של הבנות שלי, הבריאות הנפשית שלהן עמדה לנגד עיניי, וכדי שבעלי יזכה להיות בישיבה קרובה לבית בה יעזרו לו לצמוח ברוחניות שלו – בתפילה ולימוד, וכדי שיהיה לי בית יהודי במלוא מובן המילה!

בסוף שש שעות של ההתבודדות, הייתה לי הרגשה שהמצב נמצא בידיים טובות ומטופל. איכשהו, בדרך מסוימת, הבית כבר נבחר עבורנו, ועכשיו אנחנו רק צריכים להמתין ולראות כיצד זה יוצא מהכוח אל הפועל.

זה היה אתמול.

היום, התחלתי להראות לקונים פוטנציאלים את הבית בו אנו גרים. זה מטורף, באמת. אין לנו לאן לעבור, ושום דרך להרשות לעצמנו לקנות משהו. אבל לא הפסקתי לחשוב על נחשון בן עמינדב, שקפץ ראשון למים, והמים הגיעו לו עד לפה, לפני שהשם חצה את ים סוף כדי שעם ישראל יעברו בו.

אני חושבת שאנחנו עושים בדיוק את אותו הדבר. אני יודעת שהשם רוצה שנצא מכאן, בדיוק כמו שרצה להוציא את עם ישראל ממצרים. אני יודעת שכל הגבולות והמחסומים למיניהם מונחים שם, כי השם רצה, ולו רק כדי להראות לנו את כוחו העצום והאהבה הנפלאה שלו לעמו.

הוא יחצה את הים בשבילנו, אני יודעת שהוא יעשה את זה…