לסלוח מכל הלב
באחת הגביה הרבי את עניו הטהורות לעברי ושאל: "האין לך אח צעיר ממך שנישא לפניך?" הנהנתי בראשי נדהם. ועודי המום מן השאלה והקול מפלח את כליותי: "האם מחלת לו?"...
באחת הגביה הרבי את עניו הטהורות לעברי
ושאל: "האין לך אח צעיר ממך שנישא לפניך?"
הנהנתי בראשי נדהם. ועודי המום מן השאלה
והקול מפלח את כליותי: "האם מחלת לו?"
היה זה כאשר התמשכו עלי שנות בחרותי, בעוד שאחי הצעיר ממני מתבגר אף הוא והולך.
בשלב מסויים החל עולה ומתגלגל רעיון מועיל עבור אחי הצעיר, קרב הרגע בו שאלו את פי אם אסכים לחגוג את שמחת אחי הצעיר לפני שמחתי שלי. כמובן שנתתי את הסכמתי בפה מלא וחגגתי בכל לב את שמחתו של אחי ובשרי, הצעיר ממני.
בעוד ביתו של אחי הולך ונבנה, ואני על מקומי נותר יושב וממתין, באתי לפני הרב הצדיק מליובאוויטש זי"ע והזכרתי את עצמי לישועה ולברכה. היה זה כבר בחלוף מספר שנים מאז נישואי האח. קרבתי אל הרבי ולחשתי את שמי ושם אימי, ביקשתי שיעתיר עבורי להיוושע מהרה.
באחת הגביה הרבי את עיניו הטהורות לעברי ושאל: "האין לך אח צעיר ממך שנישא לפניך?" – הנהנתי בראשי נדהם. זאת הפעם הראשונה שלי אצל הרבי, שאר בני משפחתי אף הם לא היו אצל הרבי. ועודי המום מן השאלה והקול מפלח את כליותי: "האם מחלת לו?!"
זרם הרהורים מהיר חלף במוחי.
מה זאת אומרת "מחלתי?" הרי הסכמתי במפורש ובפה מלא לנישואיו. מעולם לא ביטאתי תרעומת על כך, אין כל פגם ביחסים שביני לאחי הצעיר. שתקתי ולא הוספתי. הרבי החדיר בי את מבטו ופסק: "מחול לו בלב שלם ובעזרת ה’ תיוושע".
האדם, מסתבר, אינו מכיר את רבדי ליבו ומעמקי נפשו. סבור הייתי כי ליבי נקי וצח לחלוטין, לא הייתי מעלה על דעתי כי יש בי טרוניה כלשהי על אותו צעד שנעשה בהסכמתי, אולם הרבי, בעיני הבדולח שניחנו בהם צדיקים קדושי עליון, מצא ענן אפור של אי-מחילה מעכיר כאן ומעכב.
עשיתי את שלי בעזרת ה’.
לא הסתפקתי בהרהורי מחילה פנימיים, לא הנחתי לעצמי להעביר חרש הגיגי סליחה מהירים וקלושים. הפעם פירשתי בפי דיבורי מחילה, אמרתי כי מוחל אני מחילה גמורה ושלימה על אותה פגיעה, ביטאתי שיחתי בצורה ברורה כי באמת איני כעוס וכאוב על כך וכי שלם אני בכל לב על כל אשר נעשה. ניקיתי וטיהרתי את עצמי, ביני לבוראי, מכל צללי עלבון. לא בבת-אחת זה היה, ייחדתי לכך זמן ויישוב הדעת.
לא אשקר.
כאשר ירדתי אל נבכי הלב, קשה לי לומר שמצאתי אותו נקי. התחושות שעלו בזמן ששיחזרתי את אירועי שמחת אחי שהסכמתי עליהם במו פי – לא היו אפופי נעימות. יש בלב הרגשות אנושיות של בושה פנימית. אי-שם בעמקי מערכת התחושות – שכנה הרגשה חריפה של אי-נעימות, מתוקף היותנו בני אדם ולא מלאכים.
כאשר באתי, בסיוע משמים, להתנקות כליל מכל הגרורות הללו, הסברתי לעצמי כי הכל משמים וכי מיועדת לכל אדם שעת ישועה המיוחדת עבורו, טובה ביותר שאין למעלה ממנה, אף אם היא נסתרת עדיין, אף אם היא מאוחרת ומתאחרת ואינה נראית באופק שדה הראיה הצר שניחן בו היצור הקטן. לאור נרות מחשבות האמונה השתדלתי לזכך את ליבי כליל. לב טהור ברא לי אלוקים, בזכות הצדיקים, מכוחם רוח נכון חודשה בקירבי. לא חלפו עלי ימים רבים עד שהקב"ה שלח לי את ישועתו.
***
בהיותי קרוב אל מהלך העניינים, לא שמתי ליבי אל החידוש הגדול במסכת "בין אדם לחברו" שנגלה בעובדה זו. שנים חלפו עד שלמדתי מכך את המסר העצום הזה לחיים: אם עד אז ידעתי כי הפוגע בזולתו לא יינקה, כמאמר המשנה "אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה עד חברו" – הרי שמכאן ואילך התוודעתי לצד מרטיט נוסף בחומרת העניינים שבין אדם לחברו: זה הנפגע, אשר לא חטא ולא שגה, עלול אף הוא להתעכב בישועותיו עקב זאת שיש בליבו על אחרים.
משמים רוצים בלבבות שלמים, מטוהרים. כאשר פורצת סופת-פגיעה, עלולה זו להותיר על נפשות הפוגעים והנפגעים כאחת – כתמים מפוייחים הגורמים צער למעלה ולמטה, ח"ו. צדיקים רמזו במאמר הקב"ה "קשה עלי פרידתכם" – שפרידת הלבבות קשה לפניו יתברך, כביכול. כאשר קיים פירוד, חלילה, ואין הבדל מי גרם אותו ובמי הפגיעה, מעכיר הוא את כל הצדדים, כאש שורפת – אשר גם השולחן שאינו אשם בדליקה, וגם נכאב ונכווה, כלה בלהבותיה.
העצה לכך היא להיטהר מכל בדל של כתם קלוש: לא רק לא להעליב אלא יותר מכך – לא להיעלב, לברר זאת בפה ובלב, להתעטף ולהתבדר ברוח של וותרנות קלילה, עימה ומכוחה, בסיעתא דשמיא, להשלים עם הכל.
עיבוד מידה הינו מן הדברים הקשים ביותר בחיים, אך מבשרי חזיתי שמבלעדי העיבוד הזה, עלולים החיים להיות קשים יותר.
(מתוך: "נפלאותיו לבני אדם" מאת הרב ברוך לב).
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור