לעורר את האהבה

ילד שרואה שצוחקים ממנו, שמבזים אותו על כישלונו – בשבילו זו ההוכחה הגדולה ביותר שלא אוהבים אותו. והוא צודק. לזה לא קוראים אהבה!

4 דק' קריאה

הרב שלום ארוש

פורסם בתאריך 05.04.21

ילד שרואה שצוחקים ממנו, שמבזים
אותו על כישלונו – בשבילו זו ההוכחה
הגדולה ביותר שלא אוהבים אותו.
והוא צודק. לזה לא קוראים אהבה!
 
 
כל מחנך – מורה מדריך או רב בישיבה, צריך תמיד לדעת ליצור מצב של אהבה בינו לבין תלמידיו. מדוע? כי רק כשיש אהבה ואמון התלמיד יכול לקבל את מה שהמחנך מעביר/מלמד. זהו יסוד עצום – יסוד האהבה והאמון, שחייב תמיד להיות נגד עיניו של המחנך. רק באהבה הילד יקבל ממך. וצריך לחשוב ממש על עצות ותחבולות כיצד לעורר את אהבת המתחנך למחנכו. קל וחומר כאשר אנו מגיעים לחינוך הילדים – שיסוד זה חשוב ונצרך מאוד לקשר בין ההורים והילדים.
 
הדבר מובן מאוד כאשר מדובר ביחס של המחנך והמתחנך שאין להם קרבת דם, לכן הם צריכים לגרום למצב של אהבה. אך בקשר שבין ההורה לילדיו בקשה זו נשמעת תמוהה מאוד: הרי האהבה בין הילד להוריו היא דבר חזק מאוד, אז למה צריך לזה עצות ותחבולות? אך לא כך הם פני הדברים. ישנם מצבים רבים בהם האהבה הטבעית של ההורים לילדיהם היא באמת אהבה במובן האמיתי שלה. ומאידך, היא גם לא האהבה שהילד זקוק לזה. יתכנו מצבים שהורים חושבים שהם אוהבים את ילדיהם, ואילו הילד מרגיש לא אהוב.
 
אצל אנשים רבים, והורים בפרט, ישנה טעות נפוצה בתפישה ובגישה שלהם לנקודה זו. רובם חושבים שהאהבה שהם חשים בלב גם הזולת מרגיש אותה. אבל זה לא כך. אהבה היא דבר שצריך לבטא כל הזמן, בפרט לילדים שזקוקים להמון חום ואהבה. על זה נאמר בעניין החינוך, שצריך שתהיה השמאל מרחיקה והימין מקרבת. כלומר, שיהיה יותר קירוב מהריחוק, יותר גילויי אהבה וחיבה מאשר הטפות מוסר וכו'.
 
כאשר אין לילד אהבה ואמון מלאים בהוריו – אי אפשר לחנך אותו בשום אופן. הילד מרגיש לא אהוב, לכן הוא גם לא מסוגל לקבל מהם. ואהבה וקירוב – זה לקבל את הילד כפי שהוא. בלי ביקורת או תוכחה, דברים שלעיתים נצרכים אך בתדירות נמוכה מאוד. לא להפוך אותם לעיקר החינוך. אילו היה אפשרי מבחינה מעשית לחנך את הילדים אך ורק בדרך חיובית (בלי תוכחה, רק כשצריך) – לקרבם ולעורר בהם רצונות טובים – החינוך היה נראה אחרת, ובודאי שכך היה צריך לנהוג לכתחילה. לכן, גם אם המציאות מכריחה את ההורה להשתמש ב'שמאל מרחקת' – קביעת גבולות, תוכחה וכו' – עדיף תחילה לחפש אלטרנטיבה נוספת כדי לא להוכיח או לבקר. ואם לא נמצאה אלטרנטיבה אחרת – עשו זאת אך בזהירות.
 
הורים ביקורתיים, אפילו שבליבם הם באמת אוהבים את ילדיהם, לא עוזרים כלל להרגשת הילד. זאת, משום שכאשר ילד מרגיש מורחק ולא אהוב בגלל הערות רבות של הוריו, הוא מפתח הרגשות קשות. למשל, שנאה להוריו. כן, עד כדי כך. הביקורת הרבה שספג, חוסר האהבה שהרגיש, גורמים לילד ריחוק. אם חינוך ילדים מגיע למצב כזה, אז ברור שמדובר בכשל חינוכי מוחלט. ילד כזה לא יוכל לקבל שום חינוך או הדרכה מהוריו, וזה מבלי להזכיר את הנזקים הנפשיים הקשים שנגרמים לו.
 
אז מהי הדרך הטובה ביותר לחנך את ילדינו? תחילה, על ההורה להיות חבר טוב של הילד. שהילד ירגיש אהוב ושנותנים בו אמון, וכך הוא יצליח לתת אמון מלא בהוריו/ במחנך. רק כשנקודה זו קיימת אפשר לצאת לדרך ולחנך. רק אחרי שהכנו את הקרקע לחינוך – על ידי אהבה – כל מה שזורעים יגדל יפה.
 
אחת הדרכים לגרום לילד להרגיש אהוב ושנותנים בו אמון, וגם הוא מחזיר אמון, היא לכבד אותו ואת הרגשותיו. כשהילד חש זאת, זו ההוכחה הגדולה ביותר לאהבה שאתה מעניק לו, ואז הוא מחזיר אמון מלא במחנך. נקודה מעניינת זו מצאתי כתובה על ידי הרב יהודה אסאד זצ"ל, שהיה מלמד ילדים. לפעמים, קרה שאחד הילדים היה שואל שאלה לא לעניין, שהייתה מעוררת את צחוקם של שאר ילדי הכיתה. במקרים מסוג זה היה הרבה יהודה אסאד מגן על כבודו של הילד. איך? כשהיה משכלל את שאלתו של הילד, כך ששאר התלמידים יחשבו שהוא שאל שאלה חכמה, ואז היה אומר לילדים שצחקו: אתם צוחקים כי אתם לא מבינים איזו שאלה חכמה הילד הזה שאל! בדרך זו הרב אסאד זצ"ל קנה את אהבתו ואמונו של אותו ילד, ומאותו רגע הצליח לגשת למשימת החינוך בקלות.
 
מחשבה מעמיקה יותר הובילה אותי לדבר מעניין: אדם מאבד את ביטחונו העצמי ברגע שהוא עושה טעויות שהופכות אותו לצחוק וללעג בעיני החברה. הוא מפחד לטעות ושוב לעורר את הלעג החברתי, לכן הוא מפסיק לנסות אפילו בדברים שהוא יודע שהוא יכול להצליח בהם. וכשהוא מוצא נחמה כלשהי אצל אדם שמבין אותו, שלא צוחק עליו, אלא אדרבה, רק מחזק ומעודד אותו – מאמין בו! זה מעורר אצלו את נקודת האהבה לאדם זה, וממילא הוא גם כלי המוכן לקבל ממנו. לכן, כל הורה צריך לעודד את הילד ולהתפעל מההצלחות שלו. להראות לו את הטוב שבו. ובמקביל – להיזהר מאוד מאוד בזמן כישלון, שאז יש להגן על הילד, לתמוך בו ולבנות לו את הביטחון. להראות לו שהוא באמת יודע, שיש לו חכמה, כמו שעשה רבי יהודה אסאד. אפילו אם הילד לא התכוון שזה יהיה כך, אבל כשההורה יאמר לו שלזה הוא התכוון, הילד 'קונה' את זה. הוא באמת מזדהה עם המחמאה. אלה הם מהדברים עליהם נאמר שמותר לשנות בדבר השלום. בשביל שלום נפשו וביטחונו של הילד, בשביל שלומו החברתי – מותר לשנות ומצווה לשנות.
 
אם ההורים לא יודעים לבנות לילד את ביטחונו העצמי במצב של כישלון, הוא חש שהוריו לא אוהבים אותו, שהרי הם לא מפגינים רגישות בעניין זה, ופעמים רבות אף מוסיפים לתחושה הקשה שהוא חש והם בעצמם שוברים את רוחו של הילד, השם ישמור. על זה אמר התנא באבות: ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו. כאשר אדם עושה מעשה לא טוב, או כשנכשל בדבר מסוים, באותו רגע הרגשתו רעה. הוא חש כישלון, מפסידן ומה לא?! ואם אדם אחר (מחנך, הורה או חבר) משתדל לראותו בקלקלתו, זה שובר אותו עוד יותר ואז קשה לו לעלות מנפילתו. לכן, ה'צופה' צריך להיות חכם ולהעלים עין מקלקלתו כדי שהוא יצליח לצאת מהמצב אליו נקלע, ובדרך זו גם להחזיר לו את ביטחונו העצמי.
 
כך הוא הדבר גם בחינוך ילדים. ילד שרואה שצוחקים ממנו, שמבזים אותו על כישלונו – בשבילו זו ההוכחה הגדולה ביותר שלא אוהבים אותו. והוא צודק בהרגשה זו, כי התנהגות כזאת באמת מעידה על חוסר אהבה. אם אדם פוגע בזולתו ולא חס על כבודו ונפשו – זאת לא אהבה! לכן, אם ההורה יאמר לילד, אחרי סיטואציה כזו, שהוא אוהב אותו – הילד לא יאמין לו. אדרבה, כל מה שיאמרו לו מעכשיו יתפרש בעיניו כחוסר אהבה. וזו האמת, אם עושים כזה דבר אז לא באמת אוהבים את הילד.
 
 
כאן אנו מקבלים יסוד חשוב נוסף. לא רק שהאהבה שמרגישים לא עוברת לשני בלי שיבטאו אותה – גילויי אהבה וחיבה, מילים טובות, חיבוקים, מתנות וכו', אלא האהבה באה לידי ביטוי בעוד דברים דקים – בהתנהגות היומיומית וביחס לילד, כשבראש הרשימה עומדת רגישותו של ילד, כבודו ונפשו. לכן, ילד שהוריו לא יודעים לשמור עליו – וזה כולל ביטחונו העצמי – לא יכולים לחנכו. שהרי, אי אפשר לקבל ממי שלא אוהבים, ועל זה נאמר 'שב ואל תעשה עדיף'. הורה שרואה כי אינו מסוגל לחנך את ילדיו מבלי לפגוע בהם, טוב יותר שלא ינסה לחנכם כלל. כמובן, שהטוב ביותר הוא שההורה יחנך את עצמו, וילמד איך לתת ולהעניק לילדיו מתוך נקודת אהבה אמיתית, עם סבלנות, כי אז בודאי יצליח מאוד במשימה הכה חשובה העומדת בפניו – חינוך הילדים. וזה מחזיר אותנו לנקודה של העבודה העצמית של ההורה עצמו כיסוד לחינוך הילדים, עליה אסור להורה בשום פנים ואופן לוותר.
 
יהי רצון שבורא עולם יזכנו להיות מחונכים ומחנכים טובים ועל ידי זה נזכה לדור ישרים ומבורך, ולגאולה השלמה בקרוב בימינו, אמן כן יהי רצון.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה