לפחות כמו דובים

אף פעם לא נוכל לדעת מהו
ערכה של מילה קטנה, לעולם לא
נדע מה זר פרחים קטן יכול לעשות
לבן אדם. אתם יודעים בכלל מה
עושה לנו מידת הכרת הטוב?

מעשייה עממית מספרת שבעבר, כשהיו הציידים בערבות היער המושלג בסיביר רוצים לצוד דובים, הם היו עושים זאת בצורה מתוחכמת ביותר. הם חפרו בורות כפול מגודלו וגובהו של הדוב, כיסו אותם בעצים דקים וקש ולאחר מכן היה השלג הנוסף שירד מכסה את אותם, והדובים ששוטטו ביער נפלו לבורות. כך יכלו הציידים להתקרב ללא חת ולהורגם.

באותה פעם שעליה נסובה המעשייה, נפל בטעות אחד הציידים לבור שכזה. לתדהמת ליבו הוא גילה שלפניו נפל דוב לבור!

זה הסוף שלי – חשב לעצמו, אך להפתעתו ראה שהדוב קרב אליו בידידות ואינו מתכוון כלל להרע לו. הצייד נרגע, אך אז הניח עליו הדוב רגל ועוד אחת, טיפס על גבו ויצא מן הבור. ‘ניצלתי מהדוב אך אפשר שאמות מרעב’, חשב לעצמו הצייד בייאוש רב, אך לפתע שם לב שהדוב חוזר לעבר פתח הבור כשבידיו חבילת עצים, הוא הניח אותם בצורה אנכית והצייד נעזר בהם ויצא אף הוא לחופשי…

דוב מכיר טובה לצייד שעליו טיפס כדי לצאת מן הבור, ואנחנו מה? היכן אנו אוחזים במידת הכרת הטוב שבנו? ומהו הציון שכל אחד יוכל להעניק לעצמו בתחום זה? האם חשבנו על כך פעם? לכל הפחות, שלא נהיה פחות מכירי טובה מהדובים…

כותב ספר החינוך: "ראוי לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עימו טובה ולא יהיה נבל, מתנכר וכפוי טובה שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלקים ואדם".

אכן, מידה מאוסה בתכלית…

ועוד מוסיף ה"לב אליהו": "אבן הבוחן להכיר את הבן אדם – לפי מידת הכרת הטוב שבו". כיצד אפשר לדעת מיהו כל אחד ואחד? לפי האופן בו הוא מכיר טובה, עד כמה טבועה מידה זו בדמו. ולא חסרות דוגמאות בתורתנו הקדושה להכרת הטוב. למשל, נוכחנו לראות שמשה רבינו לא היכה את היאור במכת דם ולא את העפר במכת צפרדע. וכל זאת מדוע? משום שהיאור שמר עליו בהיותו תינוק בתיבה שהניחה אחותו מרים במים, עד שבאה בתיה בת פרעה ומשתה אותו משם. מקרה נוסף, כאשר היכה את המצרי והרגו, כיסה אותו בעפר וכך טושטשו העקבות. משה רבינו הכיר טובה, למי? לדומם. בסך הכל מים ועפר שאינם רואים ואינם שומעים ואין להם כל לב ורגש. אם כן מדוע הקפיד כל כך לנהוג בהם כפי שנהג? משום שהכרת הטוב נועדה לא רק בשביל נותן הטובה, אלא גם, ואולי בעיקר, בשביל מקבל הטובה, כדי להרגיל את עצמו להודות על כל דבר.

אנו למדים על מידת חשיבות מצווה זו מהקב"ה, בדרך בה מיקם את מצוות כיבוד הורים, שהיא תכלית הכרת הטוב, ושם אותה בחמש הדיברות הראשונות שאין שייכות לבין אדם למקום, אפילו שלכאורה מקומה בין הדיברות של בין אדם לחבירו. זאת, כדי להוכיח עד כמה נתונה מידה זו בשלב גבוה בתוך סולם הערכים.

עוד נאמר: "בשר טריפה לכלב תשליכון". אל תזרקו סתם לאשפה את בשר הטריפות שלכם, אלא תנו אותו לכלבים. מדוע? מפני שהם מסייעים בידכם להציל את הבהמות מן הזאבים והחיות הרעות, לכן צריך לתת להם, כהכרת הטוב על סיועם, את הבשר שנשאר מאותן בהמות ונעשה טרף. אינכם יכולים לאכול? העניקו זאת כתודה! התורה מחנכת אותנו להודות בכל מצב ולכל אחד על ידי שמייקרת מצווה זו.

לפעמים אנו טועים לחשוב שמי שעושה את חובתו איננו צריכים להודות לו, וזהו משגה חמור מאוד. מי אמר שאם הנהג מבצע את חובתו בנסיעה אז לא להודות לו? מדוע כל כך קשה לבני אדם להוציא מפיהם מילה כה קצרה – "תודה" – ואולי גם להוסיף משפט נוסף שיאיר את הפנים ויעשה לאותו אדם שהודו לו את היום? אפשר, למשל, לומר לנהג בירידה מן האוטובוס: ‘תודה רבה, היית ממש אדיב וזהיר’. או לעובד הנקיון: ‘כל הכבוד, שמתי לב שמאוד מבריק פה’.

נכון שפועל הניקיון בסך הכל עושה את העבודה המוטלת עליו, והוא גם מקבל עליה משכורת, אבל זה לא אומר שבגלל זה צריך לעבור לו באמצע השטיפה ולהשאיר טביעות רגליים מכוערות, ועוד לומר בהצטדקות: "מה יש? זוהי חובתו והוא גם מקבל על זה משכורת…" זוהי כפיות טובה ממדרגה ראשונה. הוא גורם שיהיה לך נעים להסתובב כאן ואתה, במקום להודות לו, עוד מקשה עליו.

הקב"ה בכבודו ובעצמו לימד אותנו זאת כשקבעאת מצוות פטר חמור, מצווה כה חשובה ונדירה. מישהו חשב פעם מדוע אין מקיימים מצוות פטר סוס או פטר גמל? מדוע דווקא פטר חמור? אלא, הקב"ה מכיר טובה לחמור שסחב את משאות בני ישראל בצאתם ממצרים. נכון שזהו ייעודו של החמור והוא נוצר כדי לשאת משאות, אך זה לא מונע מלהכיר לו טובה.

אף פעם לא נוכל לדעת מהו ערכה של מילה קטנה, לעולם לא נדע מה זר פרחים קטן יכול לעשות לבן אדם. ולפני שנחשוב מה הכרת הטוב גורמת למיטיב, בכך שנותנת לו את הכוח להמשיך ולעשות זאת, כדאי שנחשוב מה זה עושה לנו, כי עצם החינוך להכרת הטוב הוא נכס חשוב ונעלה ביותר.

בטוח שכל בן אדם חווה פעם על בשרו את הסיטואציה הבאה: הוא התאמץ, עבד וטרח בלי סוף למען חבר, ממש הוציא עליו את נשמתו, ובסוף, מה קיבל חזרה? שום דבר. אותו חבר לא הזיז אפילו את אפו לכיוונו, כל שכן שלא אמר לו תודה מקרה לב. ובכן, מהי ההרגשה באותו מקרה? גרועה ביותר. נותן הטובה כמעט מבטיח לעצמו שלאותו אחד בחיים לא יעשה יותר טובות. ואין מה לומר, הוא אכן צודק. מאוד קשה לטרוח ולעמול כשאין לך את המשוב, ומכאן בעצם רואים שמי שמכיר טובה בעצם מיטיב עם עצמו, שכן כולם יחפצו שוב לעזור ולסייע לו כשיזדקק.

מורי ורבי האהוב הגה"ק רבי שלום ארוש שליט"א תמיד מצוטט את דברי חז"ל ואומר: "העושה טובה עם כפוי טובה כאילו זורק אבן למרקוליס". המרקוליס הוא סוג של עבודה זרה, שמי שזורק אליו אבן הוא ישר מחזירה לכיוונו. כך הוא הדבר כשעושים חסד עם אדם כפוי טובה – מקבלים ממנו רק רע, ומכיוון שאינו יודע להודות זה גורם לו את ההיפך בדיוק, ומי שעושה לו טובה כאילו עובד עבודה זרה, רחמנא ליצלן.

בזוהר הקדוש מובא סיפור על אדם שהלך בדרך ובידו סם חיים. ראה בשולי הדרך גוויה של אריה, נתן עליו את הסם ומיד קם האריה לתחיה ועמד תיכף וטרף את אותו אדם שהחייהו. בודאי אף אחד מאיתנו לא ירצה להשתוות לאותו אריה חסר דעה שלא מבחין בטובה שעשה לו אותו אדם, ולא רק שלא הודה לו אלא גם השיב לו רעה וטרף אותו. ישנם החשים חסימה בגרונם ולא יכולים להוציא מקירבם תודה. זהו חולי נפשי עמוק וחובה לעבוד עליו לפני ש"הסימפטומים יחריפו", משום שההודאה היא יסוד חשוב עלי אדמות והיא אחד הדברים שמקיימים את העולם. חלק ממצוות גמילות חסדים זה בעצם לומר תודה, ואם כל אחד ידע להודות כראוי ימשיך עולם החסד להיבנות ולהחזיק מעמד על תילו עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן!

גמר חתימה טובה לכל בית ישראל!

* * *
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס" בכתובת www.lazerbrody.net