לפני שהילדים הגיעו

"אתה קולט?" שאלתי את בעלי, "שהגענו למצב השפל בחיינו, שאנחנו נאלצים להחביא שוקולדים?" "ברור" הוא הרצין. "הם ייעלמו בשנייה אם לא", המשיך וענה את מה שאני כבר יודעת.

אבל מבחינתי, החבאת השוקולדים מסמלת הרבה יותר מזה. היא מסמלת את כל מה שחשבתי ש'לי זה לא יקרה', ושאני 'לא אמצא את עצמי שם'. כששאלתי נשים אחרות האם גם הן מחביאות ממתקים? הן הכחישו מכל וכל: "מה פתאום? הילדים יודעים שזה שלי והם לא נוגעים", או "ממש לא. אם נגמר אני קונה עוד", ותשובותיהן רק גרמו לי להרגיש עוד יותר בזויה ושפלה.

לפני שהיו לי ילדים, לא יכולתי להבין את האימהות שהתעלמו מילדיהן. מראה כמו זה של ילדה המושכת בשמלת אמה וקוראת "אמא, אמא, אמא, אמא" בווליום מתגבר, ואילו האמא עומדת עם חברה, מפטפטת ופשוט מתעלמת לחלוטין מהילדה שלה, היה מקומם ומרגיז אותי. איך היא לא שומעת? איך היא יכולה להתעלם מהצרכים של הבת שלה?… היום, אני מוצאת את עצמי עושה בדיוק אותו הדבר, רק שבנוסף, כשנמאס לי מהחפירות של הילדה אני גם מקנחת את הסצנה הלא נעימה הזו עם צרחת ה"מה? מה? מה את רוצה?!?" ומבישה את שתינו מול כולם.

לפני שהיו לי ילדים, לא יכולתי לראות ילד לא מטופח עם נזלת תמידית וציפורניים מלוכלכות, קשרים בשיער שמרחוק נראו כמו ראסטות ובגדים מוכתמים ומרופטים מרוב כביסות. לא יכולתי לראות את התינוקות שהולכים עם טיטול שרואים כבר מבעד למכנסיים שהוא חייב החלפה ואוטוטו עומד לנשור. היום, אני מודה, שהטיטול אינו מוחלף בדרך כלל לפני הרגע הזה, ושעוברים יום או יומיים מהרגע שאני רואה את מצב הציפורניים עד לרגע גזירתן. לפעמים, כשאני רואה את הילדים של השכנים במצב הזה, אני עדיין יכולה למצוא בי את אותה ראייה של פעם, עד שאני רואה איך נראה הילד שלי שמשחק לצידם.

מאמרים נוספים בנושא:

ילדים זה שמחה

תעשי לך הפסקת קפה

מאמאזילה

ילדים במשקפי האמונה

עובדים בלהיות הורים

חתיכות של סבון

להחזיק במושכות

תפילה של אמא

אני רק השליחה

המאמן האישי שלו

לבנות עם אהבה

יש מקום רק לאהבה

לפני שהיו לי ילדים, לא הבנתי איך בית יכול להגיע לרמות כאלה של בלגאן. חשבתי שאמא היא ודאי אדם בלי מודעות מפותחת לסדר ולניקיון. למה היא לא מקפלת את ערימות הכביסה הללו? איך היא יכולה ללכת לישון או לצאת לעבודה בבוקר בידיעה שהבית שלה נמצא בכזאת מהפכה?

היום אני מוצאת את הבית שלי מבולגן הרבה יותר מזה של ההיא מפעם, ועם ערימות כביסה כפולות ומכופלות. והנה, אני ישנה מצוין בלילה וגם יוצאת ועוזבת את הבית (כשלא רואים מילימטר של רצפה) ובלי למצמץ.

לפני שהיו לי ילדים, לא הבנתי את האימהות שמעירות על כל דבר. חשבתי להגיד להן (ולפעמים בעוונותיי גם אמרתי)" "תשמעו את עצמכן, הכל 'לא, לא, לא'. כל השיח זה 'תיזהר. אל תרים. תפסיק עם זה עכשיו ומיד. כמה פעמים אמרתי לך?' אתן לא מרגישות שזה כבר לא עובד על הילדים? שזה חסר טעם?"… וכמובן שלא יכולתי לסבול את ההערות של "תכין שיעורי בית" (מה לגבי האחריות האישית של הילד?). "החולצה הזאת ממש לא מתאימה למכנסיים. ולמה הגרביים ורודות, את לא רואה שזה לא מסתדר בצבעים?" (תפסיקי להשתלט על טעמה של בתך, את הרי שנאת את זה בתור מתבגרת). "אתה מלכלך אותי. אתה לא שם לב?" (הוא בסך הכל רצה לחבק אותך, את לא שמה לב?) ועוד ועוד… היום כמובן, אני מדקלמת בדיוק את אותם משפטים כשההערות שבסוגריים מהדהדות במחשבותיי.

לפני שהיו לי ילדים, לא חשבתי שאשחד אותם בממתקים לעשות את מה שאני מבקשת מהם, לא חשבתי שאאיים עליהם בעונשים כדי לגרום להם לעשות כמעט כל דבר, לא חשבתי שאעשה אתם משא ומתן ותנאים כדי שיעשו את מה שמבקשים מהם.

לפני שהיו לי ילדים, ראיתי את הזוגות האלה שרבים מול הילדים ונדרתי בליבי שלי זה לא יקרה.

לפני שהיו לי ילדים, כנראה שלא ממש חשבתי…

לפני שהיו לי ילדים, לא הבנתי מה אומרת האמרה הידועה "החיים זה לא פיקניק"… מה זאת אומרת? החיים הם פיקניק אחד גדול. מישהו ממש טעה כשהגה את האמרה הטיפשית הזו7 וכולם קונים את הטעות. היום לצערי, אני יכולה לספור על כף יד אחת את הרגעים שבהם אני מרגישה שאני עושה פיקניק. וגם אם כן, זה נמשך רק לכמה רגעים.

לפני שהיו לי ילדים, ראיתי נשים עצובות עם עיניים נפוחות, נשים שלא עושות מספיק בשביל עצמן וחשבתי שלי זה לא יקרה…

א-ב-ל!

לפני שהיו לי ילדים, לא הצלחתי להרגיש עוצמות כאלה של אהבה.

לפני שהיו לי ילדים, לא ידעתי מה זה באמת לתת ומה זה נותן לי בחזרה.

לפני שהיו לי ילדים, לא הרגשתי סיפוק אמיתי ולא ידעתי מהו רגע של נחת.

לפני שהיו לי ילדים, לא ידעתי מה זה לרצות לוותר, גם על עצמי, כדי שלמישהו מלבדי יהיה טוב.

לפני שהיו לי ילדים, לא היה לי עם מי להיטיב.

לפני שהיו לי ילדים, לא ידעתי מהי תכלית, להיות במהות של בריאה, ביצירה אמיתית, להרגיש עולם ומלואו.

לפני שהיו לי ילדים, לא ידעתי שיש בי כל כך הרבה כוחות, סבלנות, יכולת הכלה, רגישות, חכמה, ראיה רחבה של העולם.

לפני שהיו לי ילדים, לא יכולתי להיבנות, לגדול ולהתמודד עם הקושי.

לפני שהיו לי ילדים, לא ידעתי רגע אמיתי וטהור של אושר ושמחה מהי.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com