לצאת מהגוף

ביום הולדת ה-22 זה קרה. פיגום
עץ שאורכו שישה מטרים צנח מגג
הבניין ופגע בראשה בחבטה אדירה.
את כל מה שהתרחש מאז ראתה רחל
מגובה חמישה מטרים מעל גופה…

לצאת מהגוף – חלק 1

עוזי הודיע לחברתו רחל שהוא עומד להגיע מחר מסיני, שלושה חודשים לאחר פרוץ מלחמת יום כיפור. במשך כל התקופה הייתה נתונה בחרדה, והנה, סוף סוף הוא עומד לחזור.

בבוקר למחרת הלכה לשיעור מחול בתל אביב אצל גברת שמר. בסיום יצאה לרחוב כשהיא מאושרת לקראת הפגישה המיוחלת. הייתה זו שעת בוקר שגרתית. רחל צעדה בבטחה ובזקיפות קומה. בידיה נשאה תיק ובו מחברות וחפצים אישיים. היא הרהרה בעוזי ובפגישתם הצפויה, אחר הצהריים, לאחר חודשים ארוכים של פרידה. כעת נכנסה לרחוב בוגרשוב. מולה ניצב שלד של בניין בן חמש קומות המוקם והולך. היה עליה לעבור לצידו. המרצפות נעקרו מהרצפה, ערימות חול היתמרו בשטח וגזרי עצים היו מושלכים סביב. לקראתה באה אישה גדולה עם שיער מסולסל ובהיר… לפתע צנח מגג שלד הבניין פיגום עץ שאורכו שישה מטרים ופגע בראשה בחבטה אדירה, והיא נפלה מלוא קומתה לרגלי האישה…

רחל חשה שהיא נמצאת מחוץ לגופה, מרחפת בגובה של כחמישה מטרים מעל המדרכה וצופה במתרחש ממעל. היא לא הבינה איך יצאה מגופה ואיך עלתה למעלה. היא ראתה את האישה מתרוממת מעל גופה וזועקת לעזרה. עוברי אורח התבוננו בגופה המוטל של רחל והחלו לטכס עצה. "איפה הקבלן?" צעקה האישה. "מה קרה?" שאל אחד הפועלים שהציץ מהגג. האישה הצביעה על גופה של רחל ודרשה בתוקף לדבר עם הקבלן. הבחור הודיע שהקבלן לא מוכן לדבר עם אף אחד. רחל ראתה את גופה שרוע על המדרכה ונדהמה: זה הגוף שלי, אבל אני לא בתוכו! איך יתכן שאני רואה אותו מלמעלה? באילו עיניים אני רואה ואיפה האוזניים שלי? איך אני שומעת את הקולות ברחוב?… היה מוזר מאוד לראות את הגוף שבו שכנה לפני רגע. היא ראתה את גופה כפי שרואים אותו אחרים. תמיד הייתה בטוחה שהיא הגוף. לא תארה לעצמה שהיא מציאות שמעבר לגופה הגשמי. היא לא פחדה ולא כאב לה. אדרבה, היא חשה מצוין והייתה נינוחה. לא הייתה זקוקה לגוף כדי לראות, לשמוע, או לחשוב.

המאורעות ברחוב החלו להתערפל, ומתוך הערפל בקע לפתע אור בהיר שהתקרב אליה והתעצם מרגע לרגע, אור נפלא ואדיר שהקרין שפע רוחניות נשגבה.

לנגד עיניה החלו לחלוף מאורעות חייה, כאילו שמישהו צילם, הקליט ותיעד כל רגע מימי חייה. התמונות היו תלת ממדיות כמו בסינמסקופ והיא הייתה בתוכן. היא הייתה הצופה בסרט וגם השחקנית הראשית. הן עברו במהירות מבלי להחסיר כלום. זה היה מעין סרט וידאו, שאגר את כל המידע של התנועות, הצלילים והצבעים של חייה, וכעת פלטו בדייקנות. התקשורת עם האור הייתה טלפתית. היא חזרה לראות שוב את האור המסנוור, המבריק, הרך והעוטף. גם אור השמש היה חיוור ומוגבל לעומת השפע האינסופי של האור שראתה כעת. האור השופע היה מלא באין קץ אהבה. אין מלים שיתארו את הקסם, הפלא, הטוּב, העדנה, העושר, היופי ובעיקר החמלה האינסופית שהקרין האור.

לאחר מכן חשה שהיא עומדת להתבטל לנוכח האור העצום. ביקשה להתגונן, לעצום את עיניה, אך לא היו לה עיניים לעצום! לא הייתה לה אפשרות להסתתר מפני הזוהר. האני שלה עמד להיאסף אל האור. היא חשה התקשרות להוויה בעלת העוצמה האדירה. היא פנתה אל האור וסיפרה לו על משיכתה העצומה אליו, אך ביקשה בכל זאת לחזור אל הגוף ולקבל הזדמנות נוספת. רחל סיפרה לאור על פרידתה הממושכת מעוזי בגלל המלחמה, על אהבתם, ועל הפגישה המתוכננת לאחר הצהריים. היא חשה שנשמתה נקרעת מנשמתו והתחננה שכוח המשיכה העצום לא יפריד ביניהם. חשה שהאני שלה ושל עוזי הם אחד, וכעת מפרידים ביניהם באופן מלאכותי. ברגע הזה ידעה מדוע פגשה בו. ידעה שהם ישות ומהות אחת.

התאונה אירעה בדיוק ביום הולדתה ה-22. רחל חשה שהיא צעירה ולא הספיקה לחיות חיים בעלי משמעות. הרגישה שחייה נגוזו כמו חלום, שלא השלימה את תכלית חייה, ידעה שלא היו אמיתיים. צער עמוק קינן בה על שבזבזה את הזמן של העולם הזה שקיבלה במתנה. רצתה לתקן את חייה. מחד, הרגישה משיכה עזה אל האהבה העצומה והרצון של האור, ומאידך – רחמים על גופה שהחמיץ את חייו, והיא פרצה בבכי…

האישה ברחוב אחזה בידיה וניסתה להקימה על רגליה. רחל חזרה אל הגוף במהירות. גופה רעד מעוצמת הזעזוע. היא נשאה את עיני הבשר שלה כלפי השמש. בדרך כלל נהגה להרכיב משקפי שמש שהגנו עליה מעוצמת הסנוור, והנה היא עומדת כעת ללא משקפיים ומישירה מבטה אל כדור השמש שנראה בעיניה כה דל… לפתע הבינה שאור השמש מסתיר את האור הגדול! ואם האור הגדול היה מאיר בעולם הזה, לא היינו מסוגלים לחיות בתוך גוף. רחל ידעה שהמציאות העולמית היא רק ניצוצות מאור האינסוף הפלאי. היא חשה שמחה עצומה על הזכות שניתנה לה לחזור לחיי העולם הזה. כאשר הביטה על הקרש הענקי שפגע בה, הבינה שאירע לה נס שאינו מתרחש לכל אחד.

גופה קם, עמד, בכה, הגיב לפקודות שנתנה לו, אך כושר ביטויו היה משותק. אותו רגע חשה שגופה הוא בעצם השותף, הכְּלִי בעולם הזה לנשמתה, ודרכו היא מתבטאת, יוצרת ומתעלה. היא לא ידעה כמה זמן שהתה מחוץ לגופה. הכל התרחש מעבר למימדי הזמן והמקום. כאשר ראתה שהאנשים עדיין צועקים לעבר הקבלן, הבינה שחלפו רק כמה שניות או דקות מאז האירוע. גברתן אחד התקרב לכבש המדרגות של הבניין וצעק בזעם שאם הקבלן לא ירד למטה, הוא יעלה למעלה. האנשים מסביבה היו נבוכים, מפני שרחל לא דיברה כלל ורק הגיבה על דבריהם בבכי. האישה הגדולה אחזה בה בהתרגשות ואמרה, שעליה ללכת בשבת לבית הכנסת ולומר ברכת "הגומל". רחל הנהנה בראשה, אבל היה לה ברור, בעקבות החינוך שספגה בקיבוץ, כי לבית הכנסת הולכים רק אנשים פרימיטיביים אשר פוחדים להתמודד עם החיים, ומקיימים שם טקסים חסרי הגיון.

"את צריכה לתבוע את הקבלן", הוסיפה האישה כשהיא אוספת את חפציה הפזורים של רחל על המדרכה, מכניסה אותם לתיק ורושמת על פתק ובו כתובת של עורך דין מסוים ברחוב אלנבי.

האנשים דרשו מהקבלן שיעביר מיד את רחל לבית החולים. הוא סירב ואמר, שלדעתו היא נראית בסדר. כל אותו הזמן המשיכה רחל לבכות ולא הייתה יכולה להוציא מילה. האיש בהה באדישות סביבו, ונראה כמי שהאירוע לא נוגע לו. המראה שלו העיד על כך שאין בו אפילו רצון לחיות. האישה הגדולה פרצה בצעקות לנוכח אדישותו, ורחל רק המשיכה לבכות. אבל אז הרים את ידו כדי להשיג מונית. האנשים התפזרו, ורק מעטים, כולל האישה הגדולה שלא חדלה לדבר, המתינו בחוסר אמון ודרשו לקבל מהקבלן את פרטיו.

הקבלן ביקש מהנותרים להתפזר. הוא נטל את ידה של רחל וגרר אותה לרחוב המלך ג’ורג’ ההומה בתקווה לעצור מונית. רחל הלכה אחריו גועה בבכי. הקבלן המשיך לגרור אותה בניסיון נואש להשיג מונית, אך ללא הצלחה. לבסוף הגיעו ברגל עד למרפאת "זמנהוף".

הקבלן ניגש אל הפקידה שישבה באולם הכניסה וסיפר לה על התאונה, וזו שלחה אותם אל מחלקת הרנטגן. הוא ניסה לדבר שוב עם רחל, ולאחר שהתייאש מלדובבה, רשם את שמו ושם משפחתו על פיסת נייר ושם אותה בידיה של רחל. הוא הושיב אותה על הספסל בכניסה לחדר הרנטגן וישב לצידה. האנשים הממתינים הביטו בתימהון במחזה המוזר שבו אדם מבוגר ומסכן מביא צעירה הבוכה ללא הרף. הוא סיפר להם שהאישה קיבלה מכה חזקה בראשה כתוצאה מתאונה, ביקש שיביאו לה קצת מים לשתות ואז פנה והסתלק לדרכו.

רחל המשיכה לשבת בתור לחדר הצילומים ודמעותיה זלגו מאליהן. בתור חיכו כעשרה אנשים שלא יכלו לשאת את בכייה והחליטו שכולם מוותרים על תורם למענה. תוצאות הצילום היו טובות. מצבה נראה תקין לחלוטין ולא ניכרו סימני פגיעה בגולגולת. היא הייתה נרגשת מן הנס, הרי איך יתכן שהגולגולת נשארה שלמה אחרי מכה נוראה שכזאת?!… לאחר הבדיקות הוחלט לשלוח אותה לביתה. היא לא הייתה מסוגלת לנסוע ללימודיה וביקשה לחזור הביתה להירגע. כסף למונית לא היה לה והיא נאלצה לנסוע באוטובוס.

רחל יצאה לרחוב מאושרת. מעולם לא נראה לה העולם כה נפלא. האוויר צח וצלול וגופה שלם. רחל תהתה אם יש עוד מישהו שיודע על המציאות העוטפת את העולם? הרי לא יתכן שרק אישה פשוטה כמוה יודעת סוד נורא שכזה. היה לה ברור שלא חזתה בתעתועי שווא וכי דעתה לא נטרפה עליה. היא הניחה שיש אנשים נוספים שיודעים על מציאות האור העליון, ולא היה לה מושג כיצד לאתרם. היא התפעלה מיכולתה להסתובב לבד ברחוב אחרי אירוע כזה, לעלות לאוטובוס, לשלם לנהג. אנשים הביטו בתדהמה בבחורה הבוכה ללא הרף.

בשעת צהריים מאוחרת הגיעה לביתה. בכייה פסק, היא לא חשה כל כאב, הכל היה בהיר, נשגב ובלתי ניתן להסבר. היא הכינה תה חם ונכנסה למיטתה בניסיון לנוח מעט, ומדי פעם לגמה מן התה. בקוצר רוח חיכתה לעוזי, שאמור היה להגיע בתוך זמן קצר. היא רצתה לראות אותו חי ונושם בתוך גוף שאפשר לראות ולשמוע.

בינתיים צלצלה לגברת שמר, המורה למחול, והצליחה לספר לה על התאונה, בלי להזכיר את חווית יציאת הנשמה מהגוף. היא תיארה את הפיגום שנפל עליה, את המכה האיומה שניחתה על ראשה, וכל מה שאירע לאחר מכן. גברת שמר הייתה מזועזעת והשביעה את רחל שתיכנס למיטתה ולא תסתובב במשך שבוע. היא אמרה שהיה עליה להתאשפז מיד בבית חולים ולעבור בדיקות כלליות. היא גם הסבירה לה שהסימנים עוד יופיעו וגם מן הכאבים לא תימלט. גברת שמר גרמה לרחל להבין שהעניין רציני וכי עליה להישמר מאוד.

לאחר כמה שעות עוזי נכנס והתיישב על הכסא שליד המיטה. רחל סיפרה לו על התאונה וגם תיארה את החוויה העל-טבעית שחוותה. הוא היה המום. שניהם לא נתקלו מעולם בסיפור כזה. לא היה להם מושג מה קרה, היכן הייתה רחל ומה ראתה. תחושה אינטואיטיבית חדרה להכרת שניהם שהיא פשוט חזרה מן המוות.

עוזי החליט שגברת שמר צודקת וכי על רחל להישאר במיטתה. הוא ביקש שתצלצל להוריה, מכיוון שהיה צריך לחזור לצבא למחרת בבוקר ופחד להשאיר אותה לבדה. הם החליטו שלא יספרו על החוויה שעברה לאיש. הם תיארו לעצמם שאם יפיצו את הסיפור, קיים חשש שמישהו ידאג לאשפזה בבית משוגעים.

ביום השלישי לתאונה הייתה לרחל תחושה מוזרה. מצחה החל להתנפח וקיבל צבע כחלחל. היא נגעה בראשה וגילתה נפיחות רכה על הקרקפת. כאבי הראש התחזקו. היא גילתה לתדהמתה קרחת בקודקוד ראשה. מדי יום התפשטו סימנים של שטף דם על פניה, תחילה במצח, אחר כך בעיניים, בלחיים, עד שהראש והצוואר התנפחו והכחילו. מתחת לעיניה היו שני עיגולים שחורים ומחרידים. רחל החלה לסבול מסיוטים. היא שכבה במיטה, בוהה בקירות ובתקרה, אחוזת חרדה. דמיונה ייצר צלילים מפחידים וקולות הדהדו בחלל ראשה, אך ביקוריהם של ידידיה וקרוביה הפיגו מעט את סיוטיה.

לאחר תקופת-מה, ניסתה לברר אפשרות לקבל פיצויים מאותו קבלן שהתרשל. לאחר בירור נודע לה שבנו היחיד נהרג במלחמת יום כיפור. כעת הבינה רחל את האדישות המשונה שלו בעת האירוע, וויתרה על התביעה.

המשך בשבוע הבא…
 

* * *
יצירת קשר לסיפורי אמונה ותשובה – odedmiz@actcom.co.il
(ספרי "אור חוזר" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר)