לקלוע למטרה – פרשת השבוע ואתחנן
פרשת השבוע ואתחנן - כשאדם מודע לכך שהחיים האלה הם רק מעבר ופרוזדור לחיי העולם הבא הוא כל הזמן מתכונן. מתאמן תמיד לקלוע אל המטרה הנכונה!
ואתחנן
בפרשת "ואתחנן" אנו מוצאים שפע של נושאים חשובים הנוגעים בתחומים רבים בחיינו: עבודת ה' והאהבה אליו, רוחניות, יחסי האדם וזולתו, אמונה, תפילה ותחנונים, דבקות, דרכים לתיקון המידות (יראת שמים, ענוה, שמירת הדיבור, העיניים, התקדשות) ועוד. את תשומת ליבנו לכל שפע הנושאים מפנים פסוקים מוכרים ויפים המעוררים את הלבבות ומוסיפים חן מיוחד השזורים בפרשה זו. במאמרנו זה נציין חלק מן הנושאים לעיל, נושאים חשובים ועיקריים.
תפילה ותחנונים
רבנו הקדוש מגלה לנו, "כי הכל יכולין לפעול על ידי תפילה ותחנונים, וכי כל גדולי הצדיקים לא באו למדרגתם, כי אם על ידי הנהגה זאת" (ליקו"מ ח"ב, כ"ה). מדבריו אנו מבינים שיש להתפלל על כל דבר – בכוח, התמדה ועקשנות, אולם בתחנונים. להתפלל עם הידיעה שלא מגיע לי כלום והכל מתנת חינם.
כשאדם מתחזק בעניין התפילה, ועל ידי זה מתחזקת אמונתו, הוא מגלה שהתפילה היא אחת ההשתדלויות הגבוהות ביותר שהוא יכול לעשות כדי להשיג דברים בחייו, ויש פעמים שהתפילה מתגלה כהשתדלות היחידה המוטלת עליו בזמן שהוא פועל להשיג דבר מה, הן ברוחניות והן בגשמיות.
בנוסף לכך, יש לצרף את הרצון, מכיון שהרצון הוא כוח עצום ורב, ועם רצון חזק אפשר להתגבר על כל מניעה, אולם לא מספיק לרצות בלב, אלא לדבר, ודיבור זה בא לידי ביטוי בתפילה. "כי עניין זה של כיסופין ורצונות טובות ולהוציאן בפה מלא הוא יקר מאוד, וצריך כל אחד להרגיל עצמו לעסוק בזה הרבה בכל יום…ועל ידי זה יזכה לפעול בקשתו", כך אומר לנו רבי נחמן (ליקו"מ ל"א).
ישנם מצבים רבים בחיים שאנו מנסים להשיג דבר מסויים בכל מיני דרכים ולא תמיד מצליחים מכל מיני סיבות, כגון: מניעות (הן מהסובבים אותנו והן מניעות פנימיות שלנו), חוסר בטחון עצמי, חוסר אמונה ביכולת שלנו וכן הלאה. אולם אין להתייאש מכך, אלא צריך להתפלל עד אשר נזכה לפעול ולהשיג את מבוקשנו. "כי הדיבור", אומר רבי נחמן, "יש לו כוח גדול לעורר את האדם, ואפילו אם עוברים ימים ושנים הרבה, ונדמה לו שלא פעל עדיין כלום בדיבורו ושיחתו, אף על פי כן אל יפול מזה כלום, כי בודאי הדיבורים עושים רושם" (כמו טיפות מים על אבן – עוד טיפה ועוד טיפה עד שנוצר נקב).
וכבר אמרו חז"ל, כשאמר הקב"ה למשה: "רב לך, אל תוסיף דבר אלי עוד בדבר הזה", לומר לך, שאם היה מתפלל פעם נוספת היה מעביר את רוע הגזרה, וכפי שנאמר בגמרא (ברכות לב, ב): אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל, שנאמר: "קוה אל ה', חזק ויאמץ ליבך וקוה אל ה'". תפילה אחר תפילה, יום אחר יום, משום שכל תפילה פועלת ומוסיפה עוד נדבך ועושה רושם, וברגע אחד – זוכים לישועה. "כי אצל ה' יתברך הכל אפשרי וכהרף עין" – אומר רבי נחמן בסיפור המעשיה "מעשה בחכם ותם".
אולם חשוב לזכור – תמיד בתחנונים! השתמש תמיד בלשון מתנת חינם, כפי שאומרים חז"ל: שני פרנסים טובים עמדו להן לישראל, משה רבנו ודוד המלך, והיו יכולין לתלות שכרן במעשיהן הטובים ולא ביקשו מן המקום שיתן להם – אלא חינם! והלא דברים קל וחומר, ומה אלו שיכולין לתלות שכרם במעשיהם הטובים לא ביקשו מלפני המקום אלא חינם, אנחנו – על אחת כמה וכמה! ואותה גמרא שהזכרנו (ברכות לב, ב) ממשיכה ומגלה לנו, שאף על פי ששערי תפילה ננעללו, שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר (תהלים לט): "שמע תפילתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש". המפרשים פירשו, כי הסיבה היא שהפתח, אשר נכנסים שם התפילות שנאמרות בדמעות, אינו נפתח על ידי שום מלאך או ממונה כי אם הקב"ה בכבודו ובעצמו פותחו. אין התפילה יכולה להעצר ולהחסם כשהיא עם דמעות.
שאלו את "החפץ חיים", מהי הזכות המיוחדת שהיתה לאימו שזכתה לבן גדול-הדור שכזה? לקח הרב ספר תהלים שבביתו, פתח אותו ואמר להם: "אתם יודעים מדוע הדפים בספר בלויים? זה מרוב הדמעות שאימי הזילה על הספר כדי שבנה יצא תלמיד חכם. ישנם המחזרים אחרי רבנים ואדמו"רים שיברכו את בניהם שיגדלו בתורה, בודאי שטוב וכדאי לקבל ברכה מצדיקים, אבל צריך לדעת שלא לשכוח את העיקר, כי כשאדם מתחזק בעבודת ה' יתברך ומתפלל מקירות ליבו – זו ברכה הגדולה ביותר עבורו".
כמו כן סיפר יהודי פשוט הקובע עיתים לתורה, שהיתה לו בת שלמדה בבית ספר חרדי וכשהגיע זמנה להינשא לא הצליחה בשידוכין עד שהגיעה לגיל מבוגר, ומיום ליום התאחר הזמן. יום אחד למדו בשיעור את דברי הגמרא האומרת ששערי דמעה לא ננעלו, ומה שדמעות יכולות לפעול בשמים. מה עשה? באותו לילה כשכולם הלכו לביתם ביקש מגבאי בית הכנסת את המפתחות לשהות שם. סגר על עצמו את דלתות בית הכנסת, פתח את שערי ההיכל ובכה בדמעות שליש, ואמר: ריבונו של עולם, משתדל אני להתנהג בתמימות עמך, הרב שלי לימד אותי שצריך לחנך את הילדים בדרך התורה, והילדים שלי כולם לומדים בדרך זו. אנא ממך תזמן לבתי את בן זוגה המתאים לה. לאחר שגמר להתפלל מקירות ליבו ובדמעות, סגר את בית הכנסת והלך לביתו. סיפר אותו אדם שאף אחד לא היה בבית, ובעודו עולה במדרגות, כבר שמע את הצלצול של הטלפון. מיהר להכנס לביתו וענה לטלפון, והנה, בעברו השני של הקו, שדכן המציע שידוך עבור בתו. אורו פניו של אותו אדם, ואכן לאחר שלושה שבועות בתו התארסה עם אותו בחור שהוצע על ידי השדכן.
את המעשה הזה סיפר האיש במהלך ה"שבע ברכות" של בתו בפני כל המסובים. מכאן יש ללמוד שבידיו של כל אדם לבטל גזירות רעות ולפעול בשמים רבות, לא פחות מהצדיק, אם רק יתפלל מקירות ליבו ובדמעות. (מאת רבי אהרון זכאי שליט"א).
על כך כבר אמרו חז"ל (אבות פ"ב): "רבי שמעון אומר: אל תעשה תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום, שנאמר: כי חנון ורחום הוא".
"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור" – אמר רבי יוחנן: עשרה לשונות התפילה נקראת ואלו הן: צעקה, נאקה, רינה, פגיעה, ביצור, קריאה, ניפול, פילול, תחנונים, שוועה.
צעקה – שנאמר: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו".
נאקה – שנאמר: "וישמע אלוקים את נאקתם".
רינה ופגיעה – שנאמר: "אל תתפלל בעד העם הזה ואל תישא בעדם רינה ותפילה ואל תפגע בו".
ביצור וקריאה – שנאמר: "בצר לי אקרא ה'".
ניפול – שנאמר: ואתנפל לפני ה'".
פילול – שנאמר: "ויעמוד פנחס ויפלל".
תחנונים – שנאמר: "ואתחנן אל ה'".
שוועה – שנאמר: "מבטן שאול שוועתי".
נסיים במדרש המראה לנו, כי למרות שתפילתו ותחנוניו של משה רבנו לא נתקבלו, מה רב היה כוחם:
"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור" – היה עומד משה ומתחנן כל כך לפני הקב"ה עד שהתחילו השמים והארץ להזדעזע ואמרו: שמא הגיע הזמן שהקב"ה רוצה לחדש את עולמו?
יצאה בת קול ואמרה: עדיין לא הגיע הזמן לחדש העולם, אלא משה רבנו עומד ומתחנן שינתן לו להכנס לארץ. באותה שעה הכריז הקב"ה בכל שערי רקיע שלא תתקבל תפילתו של משה, משום שכבר נחתם גזר הדין ושינעלו שערי התפילה ושלא תיכנס תפילתו של משה רבנו, כי תפילת משה רבנו היתה חדה כחרב פיפיות ההולכת וחותכת ואין דבר יכול לעמוד בפניה ולא יכול שום מלאך להתקרב ולסגור השערים. מכיון שראו המלאכים וכל צבא השמים שציוה הקב"ה שלא תתקבל תפילתו של משה, כדי שלא יכנס לארץ, אמרו כולם: "ברוך כבוד ה' ממקומו", שאין לפניו משוא פנים לא לקטן ולא לגדול. (ילקוט "מעם לועז").
דבקות
"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". זוהי התכלית. זהו הרצון האמיתי של כולנו וזהו רצון הנשמה – להיות דבקים בה' יתברך. לזכות לנועם העליון. כל השאר רק מקרב אותנו לתכלית זו. אולם כיצד ניתן להשיג את הדבקות הזאת?
על ידי שנחפש את השכל, את האור האלוקי, בכל דבר וחפץ. על כך אומר לנו רבנו הקדוש (ליקו"מ תורה א): "כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר להתקרב לה' יתברך על ידי אותו הדבר, כי השכל הוא אור גדול, ומאיר לו בכל דרכיו". לראות את האור האלוקי בכל חפץ ובכל דבר שבעולם – זוהי הדרך המסייעת לנו בעבודת ה' והדבקות בו.
רבי לוי יצחק מברדיטשוב מגלה לנו שבהסתכלות כזו אנו מחזקים, נותנים כוח ומוסיפים ברכה לאותו דבר. וכשההסתכלות גשמית – אנו מחלישים אותו. (זו דרך טובה להכניס ברכה לבית – לחזק כל כלי וכל מכשיר, לראות איך הוא מסייע לי בעבודת ה').
רבנו הקדוש אומר (ליקו"מ תורה מ"ט), כי כל מחשבה שאינה לצורך עבודה ה', היא מחשבה לא טובה, ולהיפך – כל מחשבה שחושב בליבו איך לעבוד את ה' יתברך – היא מחשבה טובה.
אכן, עבודה זו היא עבודת חיים. אי אפשר לקנות את השכל הזה בן-רגע, אלא רק עם הזמן. וזאת על ידי שהאדם מתרגל כל הזמן להסתכל על כל דבר ומקשר הסתכלות זאת עם עבודת ה' שלו. כאשר שואל את עצמו בכל מצב: 'כיצד יכול לעזור ולתרום לי מצב זה בעבודת ה' שלי?' וכן על ידי שמכוון את המחשבות, כך שכל מחשבה ומחשבה תהיה טובה וחיובית, וכן מחשבות שבעזרתן יוכל לחזק את הדבקות הנפלאה הזאת בבורא.
התפילה כאמצעי לדבקות
שמענו מהרב צנעני שליט"א, שאדם צריך להשתדל להרגיש בתפילה כיצד ה' עומד מעליו ומקשיב לו, ואפילו לומר זאת ממש במילים: "ה', אני יודע שאתה איתי, שאתה נמצא כאן ומקשיב לי" – זה מחזק את האמונה ויוצר קרבה נפלאה בין המתפלל לבוראו. "ובאמת", אומר רבנו הקדוש (ליקו"מ ס"ב), "אם היה יודע האדם ידיעה בלב שלם, שמלוא כל הארץ כבודו, והקב"ה עומד בשעת התפילה ושומע את התפילה, היה מתפלל בהתלהבות גדולה והיה מדקדק מאוד לכוון דבריו".
צריך לעשות מהתפילה תפילה אישית, הרי כל ברכה וברכה בתפילת 'שמונה עשרה' מכוונת בדיוק למצב שלי ברגע הזה. וכן לגבי שאר התפילות, אמירת מזמורי תהלים, התיקון הכללי וכן הלאה. לחזור על פסוק שמרגש אותנו ופותח את הלב מספר פעמים. לא לקרוא את התפילה או את התהלים כדי לצאת 'ידי חובה', אלא ממש להעמיק בהם, לחזור על פסוק שמדבר אלי מספר פעמים ועל ידי זה להתקרב ולדבוק בה'.
דרכים לדבקות
להבין את הרמזים – כשאדם זוכה לדעת שאין דבר כזה שנקרא מקרה, תקלה, טעות וכן הלאה, אלא מבין, שכשקורה משהו עליו להתבונן בו ולראות מה ה' אומר לו בסיטואציה אליה נקלע, משום שהכל מושגח ומותאם לכל אחד מאיתנו, כל אחד כפי ענייניו ותיקונו. למשל, כשאני משנה את מסלול נסיעתי ותוך כדי (מה שנקרא בפי רוב 'במקרה' ולא כפי הדבר האמיתי – השגחה פרטית) פוגש באדם שאני באמת צריך לפגוש, ובמפגש זה מוסר לו דבר חשוב (חפץ, מסר וכן הלאה). אם המסלול לא היה משתנה, הסיכוי לפגוש אותו היה אפסי (נכון לאותו יום או אותו רגע), וכך גם העברת הדבר לא היתה מתקיימת, אולם משמים – ההשגחה הפרטית – דאגה לכך שיתקיים המפגש ותוכנו, בזמן הנכון והמתאים.
או – כשאדם מטבעו הינו זריז ואינו דוחה דברים, אולם מוצא את עצמו בזמן מסויים דוחה עניין מיום ליום מבלי להבין מדוע, עד אשר ה' יתברך בהשגחתו, מביאו לידי כך שלא יצטרך לעשות את הדבר שדחה. רק אז זוכה האדם להבין מדוע משמים עיכבו אותו, כיצד ריחמו עליו ורצו לחסוך ממנו מאמץ או הוצאה כספית וכו'. אולם בכל מצב עלינו לשאול – מה ה' מרמז לי? כיצד דבר זה בא לסייע ולתרום לי? באיזו דרך בא הדבר להחכים אותי, על ידי שאסתכל בשכל שיש בכל דבר ועל ידי זה אזכה להתקרב אל ה' יתברך?
משא ומתן – דרך נוספת לזכות בדבקות בבורא היא על ידי משא ומתן באמונה והימנעות מגזל. כאשר אדם מגלה איכפתיות לרכוש הזולת, כשאינו מזלזל בחפצי הזולת, כשאינו גוזל, חלילה, את זולתו – הוא זוכה להתקדם שלב (ואולי גם מספר שלבים) בסולם הדבקות. הסיפור המדהים מרבי איסר זלמן מלצר זצ"ל יסייע לנו להבין את רגישות העניין: כשכיהן רבי איסר זלמן מלצר כרבה של סלוצק, הלך לתומו ברחוב, ותוך כדי הליכה נפל לתוך בריכת סיד. יהודים שעברו במקום ניסו לקחת אותו במנוסה כדי לחסוך ממנו בושה ועוגמת נפש, אולם הוא לא זז ממקומו, שהרי חיסר לקבלן הבניין מעט סיד שנוטף מבגדיו, לכן לא עזב את המקום שעד שנמצא הקבלן, ורבי מלצר פיצה אותו על "הנזק" וביקש ממנו מחילה.
בין אדם לחברו – גמילות חסדים ועזרה לזולת היא דרך נפלאה לממש את "ואהבת לרעך כמוך", ובעזרתה לזכות לדבקות נוספת בבורא. למשל, כשאדם נוהג במכוניתו ורואה יהודי עומד לצד הדרך ומנסה לעצור, במקום לומר בליבו: 'אין לי כוח לעצור', או 'אני לא רוצה אנשים זרים בתוך האוטו שלי' – עליו לשמוח שמשמים זימנו לו אפשרות לעזור ליהודי וגם לקיים מצוות "הכנסת אורחים" בתוך האוטו. כשאדם מכיר תודה, אומר מילה טובה לזולתו, מחייך ומאיר פנים – השכינה שורה עימו, ואלו הם דברים המקרבים את האדם לבוראו ומחזקים את הדבקות בו.
קרוב רחוקים – כששני אנשים מדברים ביראת שמים ואמונה – ה' יתברך נמצא ביניהם, והם זוכים לדבקות בו. זה עיקר ההתפארות של ה' יתברך, כי הוא יתברך אוהב חידושים, וכך מתפאר הוא כשמתקרב עוד אחד מישראל שרוצה לעובדו, בחינת: "יוסף ה' לי בן אחר". זהו חסד גדול מאוד לקרב אדם אל התכלית ואל האמת.
לימוד לשם שמים – כשאדם זוכה ללמוד תורה לשמה, כלומר לשם שמים, ולא על מנת לזקוף לעצמו קרדיטים או להתהדר בכל מיני תארים של למדן וכו', הרי הוא זוכה לדבוק בה'. בפרשתנו נאמר: "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסור מלבבך כל ימי חייך". בעניין זה מצאתי את הסיפור הבא: הגאון רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל יסד את הישיבה הגדולה בוולוז'ין. אחריו היה בנו רבי איצל'ה, ראש הישיבה. כאשר הגיעה בתו של רבי איצל'ה לפרקה לקח לה חתן אשר לא הצטיין במיוחד בכשרונותיו ובלמדנותו. מכיון שחתן זה נועד להיות יורש העצר (של ישיבת וולוז'ין) היו בפי קרובי המשפחה, כפי הנראה, טענות על שהחתן הנבחר אינו מתאים ליעודו הגדול. רבי איצל'ה שמע את הטענות אך לא הגיב עליהן, אלא ציפה לשעת כושר. שעה זו הגיעה במוצאי יום הכיפורים לאחר תפילת ערבית. כל הקהל עבר על פני ראש הישיבה כדי לברך ולהתברך ב"שנה טובה", משהגיעו אותם קרובי משפחה, ביקשם להמתין לו כי ברצונו לומר להם דבר מה, כאשר חלפו כולם על פניו נתפנה רבי איצל'ה לקרוביו ויצא איתם מבית המדרש, משם צעדו לאורך הפרוזדור עד שהגיעו לחדר צדדי. רבי איצל'ה דחף מעט את דלת החדר, ובהיפתחה לרווחה ראתה כל הפמליה את החתן הצעיר רכון על גמרתו ושקוע בסוגיא. ניגש רבי איצל'ה לחתנו ואמר לו: "מן ראוי שתלך מקודם לטעום משהו אחרי הצום". השיב החתן: "כבר טעמתי". פנה רבי איצל'ה לקרוביו ואמר להם: "עתה יודעים אתם מדוע בחרתי בו? הקהל כולו עזב אך זה עתה את בית המדרש, ואילו הוא הספיק בינתיים לאכול וכבר הוא יושב ולומד". לימים נעשה אותו חתן אכן לראש הישיבה, הלא הוא "הנציב מוולוז'ין" זצ"ל.
תודה והודאה – עוד דרך נפלאה להתדבק בה' יתברך היא על ידי ההודאה על כל דבר, הן על דבר קטן והן על דבר גדול. ומכיון שכל דבר מתחיל מהפנים אל החוץ, כך הוא גם לגבי נושא הכרת הטוב, שמתחיל בתוך הבית, ממשיך בהכרת תודה לזולת ומוביל להודאה לה' יתברך.
* * *
כשאדם מודע לכך שהחיים האלה הם רק מעבר ופרוזדור לחיי העולם הבא, הרי הוא כל הזמן מתכונן. "התקן עצמך בפרוזדור כדי שתוכל להכנס לטרקלין". ועל ידי זה זוכר שכל מה שהוא זוכה לעשות – מצטבר לחשבון אחד גדול. עניין זה דומה לספירת העומר, שהיא "ספירת העומר של החיים" – כאשר אדם מוסיף לחשבון עוד פרק תהלים, עוד חסד וצדקה, עוד מצוות, עוד תפילות בקשות ותחנונים וכן הלאה – על ידי זה זוכה להתקרב אל המטרה עם האמצעים הנכונים.
בדרך זו הוא משיג את התכלית בכל יום ויום, והוא מוצא את היעד הכיוון והמטרה של חייו בכל יום שעובר, וכמובן שזוכה להתקדם ולהתעלות בסולם הרוחניות. וגם כאן דומה הדבר לספירת העומר, שהרי שבימי העומר שהם עומר שעורים (מאכל בהמה) זוכה האדם להתקרב לעומר חיטים (שהוא מאכל אדם).
כשמתייחסים כך אל הזמן, אל ספירת העומר של חיינו, אנו זוכים לדבקות נפלאה בבורא העולם. זוכים להתקרב אליו ולאהוב אותו, להודות לו על כל הטוב שהוא משפיע לנו, ולראות שבעצם לא חסר לנו דבר.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור