לראות צללים
אני יכולה לראות המון דברים ואילו התינוקת שלי יכולה לראות רק פס קטן וזעיר של מציאות בשחור ולבן? סאני לוי על החיים בשחור-לבן וצללים.
אחת החוויות הכי חזקות בחיים היא – להסתכל ישר לתוך עיני התינוק שלכם שזה עתה נולד.
אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. חוויה מלאת עוצמה. רק להחזיק את הגוף הקטן והעדין שלה בידיים שלי… להריח את הריח המתוק שלה… להסתכל ישר לתוך עיניה הטהורות והזוהרות. זה היה אושר. אושר טהור ועילאי. הקשר בינינו קרה באופן אוטומטי. האהבה הייתה מוחשית. הקשר היה נצחי. היא הייתה ערנית ושמחה, הסתכלה עלי עם תחושת רוגע מיוחדת שאפשר היה לגעת בה. זה היה כאילו היא אמרה לי, "אני כל כך שמחה להיות סוף סוף בידיים שלך". כשהסתכלנו אחת בעיניי השנייה, הייתה בינינו תקשורת שקטה שהביעה את האהבה האינסופית שחשנו אחת כלפי השנייה. הנשמה שלי דיברה דרך העיניים שלי, העבירה לה את המסר שאעשה הכל כדי שיהיה לה טוב, שאדאג לה ואטפל בה ואתן לה את כל מה שהיא תצטרך בחיים. והעיניים שלה שאבו את המסר שלי, תקשרו בחזרה ואמרו לי שהיא בוטחת בי במאת האחוזים ושהיא שמחה להיות הבת שלי. כן, סיכמנו בינינו, מעין הסכם לא כתוב כזה, שנעשה כל שביכולתנו לכבד אחת את השנייה כבני אדם וכאמא ובת.
ובעוד אני מרחפת לי אי שם ברקיע התשיעי, שקועה ברשתית של עיניה בתי, היא הופיעה פתאום בתנועות ריקוד ואלס כבדות ופסימיות, אקרא לה גריזלדה, כשהיא אוחזת בידה סיכה בתקווה לפוצץ את הבועה החדשה והנוצצת שלי.
"מזל טוב", היא אמרה בנימה אירונית כשהיא מצחקקת לה, "אני לא מתכוונת להפריע, אבל חשבתי שתרצי לדעת משהו על תינוקות חדשים. ובכן, הם יכולים לראות רק שחור ולבן. טווח הראייה שלהם מוגבל למה שהם רואים מקרוב, וכל מה שהם מסתכלים עליו, באופן בסיסי, נראה להם כמו צל מעורפל. לכןןןןןןן…." היא נשמעה כמייללת את המילה האחרונה כשסנטרה המחודד יורד למטה ואילו הגבה הימנית שלה התרוממה למעלה, "לא שאני רוצה להרוס לך את הרגע הזה או משהו כזה, אבל ההתחברות המיוחדת שחשבת שחווית עכשיו, היא לא באמת מה שהיא אמורה להיות. סורייייייי……."
מה???
"קודם כל" אמרתי לה, "מי הזמין אותך לכאן?"
שקט.
"ודבר שני, את מנסה לומר לי שכל הזמן הזה, שחשבנו שאנחנו לומדות להכיר אחת את הפנים של השנייה, הבת שלי הסתכלה על צללית מעורפלת בצבע שחור ולבן? שהחוויה המדהימה הזו הייתה בעצם חד צדדית? ובכל הזמן הזה שבחנתי את הפנים שלה, כשנהניתי מהצבע הוורוד של לחייה, מהמבנה של האוזן הקטנה והמתוקה שלה, מהקפלים בעור שלה, מצבע הפלומה קטנה שעל ראשה, מאורך האצבעות שלה ומגודל הגוף שלה… שהיא, התינוקת המתוקה והמקסימה שלי שנראית כאילו שהיא מסתכלת עלי – אפילו לא יכולה לראות את האף שלי?!? וגם אם הייתה רואה, היא לא הייתה יודעת מה זה?!?"
"כן. זה בדיוק מה שאני אומרת" היא אמרה ואוויר של סיפוק היה בקולה. "באופן עקרוני, עכשיו היא 'עיוורת'".
מאמרים נוספים בנושא:
ישבתי שם במשך דקה, מפנימה את הדברים: המילים המפוכחות של גריזלדה, הריח המתוק של התינוקות – שאם לא הרחתם אותו אי אפשר לתאר אותו במילים, את הפרטים שעל המרצפות מתחת למיטה שלי. הסתכלתי מסביב על החדר, על התמונה הגדולה יותר, על כל התפאורה, על ההבדלים הדקים והעדינים בניואנסים שהתגלו בתמונה שעל הקיר ליד, בצבעים השונים והמסגרת שסביבו. על הגוונים והטקסטורה של הרהיטים. עקבתי אחרי המחוג של השעון ואפילו יכולתי לשמוע אותו מתקתק. נתתי את דעתי גם על הקווים שהיו בתקרה וקורי העכביש בפינות. ראיתי את העננים מחוץ לחלון בשמים כחולים של צהרי היום, את העצים הגבוהים, העלים הירוקים, והענפים החומים שהתפשטו לקווים שחורים עצומים. וגם, קן של ציפורים שנעשה מענפים קטנים ובוץ, סנאי שיושב לו על ענף, האף הקטן והמתוק של הבת שלי, והחיוך החמוץ והפסימי. ראיתי המון דברים, ואילו בתי המתוקה יכולה לראות רק פס קטן וזעיר של מציאות בשחור ולבן…
"וואו!" סוף סוף אמרתי משהו. "זה מדהים! תודה רבה לך על הידע המדעי שנתת לי. אני כל כך שמחה שאמרת לי את זה, כי עכשיו הרגע הזה הרבה יותר מיוחד ממה שחוויתי לפני כן".
"אוווו… מה שתגידי" היא לחשה. "למה?"
"כי זה מדהים! פשוט מדהים! כי למרות שיכולת הראייה וההבנה שלה מוגבלת, עדיין, יש לה את האמונה הפשוטה והטהורה בי. אמונה שאני, הגברת עם האף הגדול המעורפל עם החלב הטוב והחיבוק החם, אהיה קשובה לכל מה שהיא צריכה, אדאג לה ואטפל בה, אוהב אותה לנצח. איזו השראה! איזה שיעור חיים מדהים לימדת אותי! תודה לך!"
האם זו לא ההתחלה של כולנו: קטנים בחשיבה ובראש, וגדולים באמונה.
כתינוקות חדשים, אנחנו לא צריכים ראייה ברורה ומושלמת או אינטליגנציה להתחבר ולתקשר עם ההורים שלנו. החיבור והביטחון באים בקלות. זה משהו מולד. זו פונקציה טבעית שנולדנו איתה. אנחנו בוטחים בפשטות שההורים שלנו הם ההורים שלנו, שהם טובים ושהם יהיו שם בשבילנו. הם מרימים אותנו כשאנחנו בוכים, הם מאכילים אותנו כשאנחנו רעבים, הם מלבישים אותנו, דואגים לנו, מנקים אותנו, אוהבים אותנו, מזינים אותנו כל יום. אנחנו יודעים שלא צצנו ככה ביום בהיר אחד משום מקום! אנחנו יודעים שנוצרנו מהם, שאנחנו חלק מהם, מחוברים אליהם לנצח. ולמרות הראייה המוגבלת שלנו, יכולות אחרות מסייעות לנו להכיר אותם אפילו יותר. אנחנו משתמשים בחוש הריח, השמיעה והמגע – בעזרתם אנחנו מרגישים אותם. האמונה שלנו חזקה ואיתנה, אנחנו לא צריכים שום הוכחה כי אין לנו שום ספקות.
אבל כשאנחנו גדלים, המוח שלנו מתרחב וחוש הראייה שלנו משתפר. אנחנו מגדירים עמדות ונותנים משמעות לדברים. אנחנו בוטחים במה שאנחנו רואים וחושדים במה שאיננו רואים. אנחנו מתחילים לקבל דברים כערך נקוב ובלי לבדוק לעומק. אנחנו מסתכלים מסביב לעולם ורואים מרוץ עכברים, מרדף אחרי החומר, עניות, מחלות, מלחמה, שנאה, אכזריות וחוסר צדק. אז באופן טבעי, אנחנו דואגים. אנחנו לחוצים. אנחנו מפחדים. אנחנו מניחים. אנחנו שופטים. אנחנו רודפים אחרי כבוד, תהילה ועושר. אנחנו מתחרים. אנחנו שונאים. אנחנו חומדים.
אבל אם זה מה שאנחנו רואים, אז אנחנו באמת לא רואים את המציאות! אנחנו עדיין רואים את הפס הקטן והזעיר של המציאות, משהו מעורפל בשחור ולבן. וגרוע מכך, איבדנו את הקשר עם החושים האחרים שלנו – אלה שהביאו בהירות לעיניי המוח ורוגע לנשמה. הראייה המושלמת שלנו מוליכה אותנו שולל עם המחשבה המוטעית שאנו רואים את התמונה השלמה, אבל אנחנו לא! הראייה שלנו עדיין מאוד מוגבלת. אנחנו לא יכולים לראות את העבר הרחוק, את העתיד הקרוב, מעבר לשמים ואפילו מעבר לכתף שלנו. אנחנו לא יכולים לראות דרך דלתות סגורות, קירות, מתחת לעור או מה שמתרוצץ לאנשים בראש. אפילו עם הטלסקופ הכי משוכלל בעולם לא נצליח לראות את כל מה שיש לראות, אז איך אפשר לומר שאנחנו יודעים הכל, רואים את כל התמונה? כמו תינוקות, אנחנו עדיין רואים את הפס הקטן והזעיר של המציאות, משהו מעורפל בשחור ולבן…
אבל ראייה מעורפלת ומוגבלת לא אומרת שלא יכולה להיות לנו אמונה איתנה בבורא עולם. כמו העיניים המעורפלות של התינוקות ועם אמונה מוחלטת בהורים שלהם, גם אנחנו יכולים. אנחנו יכולים להשתמש ביכולות האחרות שלנו כדי להרגיש אותו. אנחנו יכולים לחזק את הקשר איתו, על ידי שנזכר לעצמנו שאנחנו רק תינוקות בידיים האוהבות שלו. אנחנו יכולים לראות אותו מחזיק אותנו, אוהב אותנו, דואג לנו ומזין אותנו. אנחנו יכולים לדבר איתו, להתפלל, להתבודד, לעשות דברי טובים, ולעשות כל שביכולתנו ללכת בדרכיו. הוא יאהב את זה. ולא רק, זה משהו שיעזור לנו להתקרב אליו עוד ועוד ולראות אותו בכל תחום של חיינו.
אז אני עוצמת את העיניים שלי לגריזלדה. ממילא היא לא הייתה אמיתית, רק עשן ומראות, מנסה לסלף ולעוות את החושים האלוקיים שלי באותו רגע.
ובמקום, אני פותחת את העיניים ומסתכלת למעלה, לאבא היקר והאוהב שלי שבשמים שכבר מסתכל עלי. ומתחברת.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור