לרקוד בלי בושה
לרקוד, לפזז ולקפוץ בלי בושה! בדיוק כמו שדוד המלך ע"ה כרכר, פיזם וקיפץ לכבוד התורה. להשתתף במצווה ולהיות חלק ממנה, ובפרט ביום שמחת תורה, ביום שצריך לשמוח ולרקוד לכבודה...
לרקוד, לפזז ולקפוץ בלי בושה! בדיוק כמו שדוד
המלך ע"ה כרכר, פיזם וקיפץ לכבוד התורה. להשתתף
במצווה ולהיות חלק ממנה, ובפרט ביום שמחת תורה,
ביום שצריך לשמוח ולרקוד לכבודה.
שמחת תורה. כולנו רוצים להיות שותפים מלאים לשמחה זו, להאיר פנים לתורה. כיצד? בריקודים כמובן.
לרקוד, לפזז ולקפוץ בלי בושה! בדיוק כמו שדוד המלך ע"ה כרכר, פיזם וקיפץ לכבוד התורה. להשתתף ממש במצווה ולהיות חלק ממנה, ובפרט ביום שמחת תורה, ביום שצריך לשמוח ולרקוד לכבודה.
כך, אבל רק כך, התורה תאיר לנו פנים. ככל שנרבה בריקודים כך נמתיק עוד ועוד דינים. כל ריקוד – פחות צרה. כל ריקוד – עוד שמחה ועוד חדווה. כך מכינים את השנה כולה!
נשמע מטורף? נראה מטורף? אל דאגה. בספר "עבודת ישראל" נאמר: "כשהצדיק מתדבק בבוראו וליבו מתלהב באהבתו ויראתו, אז הוא למראה עיני הרשעים שרואים אותו מפזז ומכרכר כאילו הוא משוגע וחסר דעת" – זאת משום שאין עיניהם וליבם משכיל להבין את התענוג שבעבודת ה’, את התענוג והשמחה בקיום המצוות, ויתירה מזאת – בריקודים לכבוד התורה, "כי לא ידעו ולא יבינו", כך נאמר בהמשך.
שמחת הריקודים לכבוד התורה מקרבת את הלבבות, ממלאת את האדם במנות גדושות של שמחה, אהבת התורה ונותנה – שמחה המחדדת מספר נקודות חשובות שעלינו לחזקן בכל עת, ובפרט ביום שמחת תורה, יום שבו נקודות אלו מתחזקות בעוצמה רבה בעת הריקודים.
אהבת ישראל
העניין של שמחת תורה הוא אהבת ישראל. לאהוב כל יהודי. להיות מוכן למסור את נפשנו עבור כל יהודי, כי מי שפוסל יהודי אחד כאילו פוסל, ח"ו, אות בספר התורה, ואז תורתו פסולה, ח"ו, כפי שאומר רבינו הקדוש (שיחות הר"ן, שיחה צ"א):
"וכל אחד מישראל יש לו אות בתורה, כי שישים ריבוא אותיות התורה כנגד שישים ריבוא נשמות ישראל. וכשיש חסרון באחד מישראל נמצא שיש חסרון בתורה ששם שורש נשמאות ישראל כנ"ל, ועל כן בודאי אי אפשר לאהוב את התורה בשלימות. אבל כשיזהר מלדבר על שום ישראל ולבלי למצוא שום חסרון בשום ישראלי, נמצא שאין בהתורה שום חסרון ומום, אזי בודאי יאהב את התורה מאוד, ואזי יתמיד בלימוד התורה מגודל האהבה כנזכר לעיל. וזהו "תורת ה’ תמימה" – בלי שום חסרון ומום, כשנזהרין לבלי לדבר ולמצוא שום חסרון בשום ישראלי שהוא אות מהתורה".
כשאדם אוהב את כל ישראל, מלמד זכות על כולם ולא מקפיד על אף אחד – חייו ללא ספק גן עדן מושלם.
שמחה
כל שמחה היא חלקית. למשל, בחתונה יש מי ששמח על האוכל, אחר על הניגונים או על החופה וכו’. אולם שמחת תורה – היא השורש של כל השמחות כולן, שמחה שלימה, שמחה בכל הטובות יחד. כי שורש כל השמחות היא השמחה בה’ יתברך ובתורתו.
ההקפות הן בחינת שמחת המחול שעתיד הקב"ה לעשות עם הצדיקים לעתיד לבוא, כי המחול הוא מה שמרקדים בעיגול, וזה בחינת כולו אחד, שהסוף מחובר בראש, אור האחדות.
כפי שלמחול בעיגול אין סוף, כך לתענוג עולם הבא, תענוג המחול עם ה’ יתברך, אין סוף, שמחה ללא קץ. כך הוא הדבר גם לגבי התורה, מסיימים אותה ומתחילים מחדש וכל פעם עולים עוד קצת למעלה, למקום נקי וגבוה יותר. (מתוך דברי הרב ארז משה דורון).
אהבת התורה
נאמר בפרשה: "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב". מהי "מורשה"? מלשון "ירושה". משל לכלה שמקבלת כמתנת נישואיה פמוטים מכסף להדלקת הנרות הרי שמחה היא מאוד, אך שמחתה תגדל שבעתיים אם תקבל בירושה את פמוטיה היפים של הסבתא האהובה, הם יהיו יקרים לה לאין ערוך, ולא תמירם בכל זוג פמוטים אחר שבעולם.
יותר מכך צריכים אנו להרגיש כלפי תורתנו הקדושה. חוץ מחביבותה ומתיקותה ועריבותה עלינו, כשעוסקים אנו בה, הרי היא מיוחדת ואהובה עלינו שבעתיים כיון שאבותינו ואבות אבותינו עסקו בה ומסרו נפשם עליה. וזהו "מורשה" שקיבלנו בירושה.
וזאת עלינו לדעת, שאף לימוד מועט בתורה הקדושה יש בו מעלה וחשיבות מרובה מאוד, ולימוד מתוך צער וקשיים מעלתו גדולה שבעתיים מלימוד מרובה שאינו כרוך בצער.
הנאת העוסק בה גדולה מאוד
ומעשה שהיה בסטודנט יהודי בארה"ב שחזר בתשובה, ולמרות לימודיו המרובים באוניברסיטה השכיל להקדיש מזמנו כשעתיים מידי לילה לעסוק בתורה.
אביו הקשיש שהבחין בהנאתו של בנו בלימוד, פנה אליו ואמר לו: "כל היום אני רואה אותך לומד, אך באותן שעתיים בערב אתה נראה אחרת, אור ושמחה מציפים את פניך, מדוע?" "באותן שעתיים אני לומד תורה", ענה הבן, "והנאת העוסק בה גדולה היא מאוד", הוסיף. "גם אני רוצה ללמוד" ביקש האב, "גם אני רוצה לחוש באותה הנאה שאתה חש"! דרש.
ניסה הבן להסביר לאביו שלימוד הגמרא יהא קשה לו מאוד, כיון שצריך הוא עתה ללמוד שתי שפות – עברית וארמית, וזה יכול להיות קשה בגילו המבוגר ללמוד את הא"ב. אך האב לא ויתר, וממש התחנן: "אנא, אל תסרב לי, מוכן אני להתאמץ מאוד!!!"
וכך, עוד באותו ערב התחיל הבן ללמד את אביו הקשיש את אותית הא"ב. האב היקר הקדיש זמן רב ולמד במרץ ובשקידה ולאחר שנה שלימה של לימוד זכה והיה בקי בדף גמרא בעל פה. שמחתו לא ידעה גבולות, וביקש מבנו לערוך סעודה לרגל סיום הדף. הבן הסביר לאביו שנוהגים לערוך סעודה על סיום מסכת ולא על דף אחד. אולם אביו התעקש לעשות סעודה על הדף שלמד.
פנה הבן לרבי משה פיינשטיין זצוק"ל ושאלו: "האם לערוך סעודת סיום על הדף שלמדו?" "בודאי", ענה הרב והוסיף: "גם אני אבוא להשתתף בשמחה!!!"
וכך היה, עשו סעודת סיום על אותו דף אחד ויחיד שזכה הקשיש ללמוד עם בנו במשך שנה תמימה, ובאותו סיום השתתף גדול רבני ארה"ב, הרב משה פיינשטיין זצ"ל, שדיבר בשבחו של האב הקשיש, שלמרות כל הקשיים לא נמנע, ולבסוף השיג את מבוקשו, והדגיש שבודאי כל זאת "מאהבתו העצומה לתורה, שזכה והרגיש את מתיקותה עוד בתחילת לימודו, ושום דבר לא מנע ממנו לעמוד במשימתו".
סעודת סיום זו היתה סעודתו האחרונה של אותו קשיש, שכן למחרת בבוקר לא התעורר משתנו ומת מיתת נשיקה על מיטתו. כשהספידו ר’ משה פיינשטיין הוא אמר: "יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בדף אחד".
כולנו יכולים להרגיש את אותה מתיקות, את אותה הנאה נפלאה שכל המשתדל ויגע בלימוד תורתנו הקדושה זוכה בה. הנאה נפלאה זאת גורמת לשמחה עצומה שעולה ופורצת בזמן "שמחת תורה" – בזמן הריקודים לכבודה של תורה. וכמו שמסופר על ר’ יצחק בלאזר, שבשמחת תורה היה רוקד עד כלות כוחותיו, והיה נאלץ להחליף את בגדיו כמה פעמים, ובעת זקנותו היו מצמידים אליו רופא שישגיח עליו במשך כל אותו יום.
זוהי הנאה. זוהי שמחה. זוהי מתיקות שאי אפשר לתאר אותה אלא רק לחוש אותה!
יהי רצון שנזכה כולנו לקבוע עיתים לתורה ולקנותה בקניין גמור, ויהיו כל זרעינו בני תורה, עוסקים בתורה ובמצוות תמיד כל הימים, בשמחה ובריקודים בלי בושה!!! אמן.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור