לשבת בסוכה

 

 

והפעם, רשות הדיבור לטוביה, יליד 1960.

 

מיד לאחר יום הכיפורים, דאגה העירייה יום יום לאספקת ענפי אקליפטוס לכיכר המרכזית בשכונה. את ענפי האקליפטוס היו הפןעלים עורמים לערימה בצד הדרך, ואנחנו, שארבנו להם עוד קודם, היינו רצים לכיוון הערימה הירוקה כדי "לתפוס" מספיק ענפי אקליפטוס שיכסו את הסוכה שלנו כראוי.

 

וזה לא היה פשוט. היה צורך במומחיות של ממש כדי לדעת איזה ענף לתפוס, ענף כזה, עם הרבה עלים. לפעמים הענף היה רחב ונאה, אך העלים מעטים היו, ולא כיסו כראוי את הסוכה.

 

במשך הזמן פיתחנו אנו, הילדים, את המומחיות הדרושה.

 

היינו מחכים עד שהמשאית פינתה את האזור, ואז מזנקים כמו חתולים ותופסים את הענף המבוקש במרכזו. אז היינו מושכים ביחד בכל הכוח ומניחים את הענף שלנו בצד. אחרי כמה משיכות כאלו היו לנו מספיק ענפים, אותם גררנו אל חצר הבית, מרחק רב לכל הדעות.

 

זו היתה גרירה הגונה ביותר!

 

בחצר כבר עמדה הסוכה שלנו, מוכנה לסיכוך. לאט לאט היה אבא מעלה את הענפים על גבי הקורות שכבר היו מוכנות עוד קודם לכן. היתה זו מלאכת מחשבת שדרשה תכנון אסטרטגי ומאמץ לא קל. היה צורך לדאוג לכך שתקרת הסוכה לא תיראה כמו שדה הפוך אשר ממנו צומחים עלי אקליפטוס, אלא תקרה ירוקה וישרה. רק אחרי זמן רב היתה הסוכה מכוסה כראוי בעלווה הירוקה.

 

ואיזה ריח היה להם, לעלי האקליפטוס!

 

עד היום, המילה ‘סוכות’ מעלה באפי את הריח הירוק והרענן הזה של העלים המרשרשים. "פעמוני" האקליפטוס הקטנים היו, מדי פעם, גם מתארחים בצלחות המרק המהבילות, כאשר היו נושרים מלמעלה אל שולחן הסעודה…

 

העבודה אחרי החג לא היתה קלה יותר מאשר לפניו. היה עלינו לפנות את הענפים היבשים והדוקרניים אל מקום האיסוף, כשאנו משאירים אחרינו סימני דרך בצורת עלים כמושים, אותם היינו צריכים אחר כך לאסוף ולסלק.

 

עברו ימים, ואנחנו בגרנו. משיכת הענפים, שהיתה לנו עד אז כשעשוע, הפכה למעמסה. יום אחד החלטנו, שני אחיי ואני, לצאת לגדת נהר הירקון, ולקטוף לנו קני סוף, אותם נשמור משנה לשנה ובהם נסכך את הסוכה.

 

בהתחלה חשבנו שכל מה שצריך לעשות זה פשוט ללכת עם זוג מספריים ולקטוף כמה שצריך. אך כמה מבוגרים ששמעו על התוכניות שלנו פרצו בצחוק כה רם, עד שהבנו כי הדבר לא הגיוני.

 

"אתם צריכים מסור חשמלי", הסבירו לנו.

 

התחלנו להתרוצץ מגמ"ח כלים אחד למשנהו בחיפוש אחר מסור שכזה, ומצאנו לבסוף. שמחים ועליזים נסענו עם המסור אל גדות הירקון, ולקחנו גם מיכל דלק ליתר בטחון. חיפשנו פינה בה גדלו קני סוף רבים, העמדנו את המסור הכן, ואחי הגדול משך את המנואלה כדי להפעילו.

 

גורנישט (כלום).

 

לא מסור ולא נעליים.

 

ניסיון נוסף לא צלח, ואת מקומו של הגדול החליף הבינוני. גם הוא משך ומשך, כמו סבא אליעזר, אבל הגזר, סליחה, המסור, לא הסכים לפעול.

 

אחיי הגדולים איבדו את סבלנותם, והחליטו לרדת מהעץ, תרתי משמע. אך אני, הקטן והסבלן שביניהם (שהיה גם אבי הרעיון כולו…) לא נכנעתי. בזהירות רבה פירקתי את המסור, כשמעלי שני הבחורים ההיסטריים, דואגים שמא בסוף לא נוכל להחזיר את הכלי לגמ"ח הכלים ונחטוף קנס רציני…

 

אבל תגידו מה שתגידו, את המסור הצלחתי להפעיל!

 

ואז התחילה העבודה הקשה באמת, ואם מישהו ניסה פעם לחתוך קני סוף על גדת הנהר, הוא יבין בדיוק למה אני מתכוון.

 

לאחר שעות רבות של מאמץ, כשבגדינו כבר היו דבוקים לעורנו, ועצבינו היו מרוטים לחלוטין, נחה על הקרקע לצידנו הערימה הנכספת: ערימה של קני סוף קצורים, מכוסים בציפת עלה ירקרקה ובשרנית.

 

"איך נגיע הביתה עכשיו?" נאנקתי.

 

"יש לי כסף למונית", הרגיע האח הגדול.

 

גררנו את הערימה אל הכביש הראשי, וזו היתה טעות אסטרטגית חמורה, כי מאותו רגע, כל נהג מונית שהאט מעט למראה ידינו השלוחות, לחץ על דוושת הגז בכל כוחו ברגע שראה את המטען שלנו, וחלף על פנינו במהירות, מותיר אותנו עגמומיים על אם הדרך.

 

השמש כבר נטתה מערבה כאשר ניאות נהג רחמן אחד, תמורת תשלום מפולפל, לקחת אותנו אל מחוז חפצנו.

 

בכל אופן, אותה שנה כבר לא משכנו ענפי אקליפטוס מהערימה המרכזית. את סוכתנו כיסו קני סוף לתפארת, אותם שטחנו על גבי הסוכה בעבודת נמלים, כדי שלא תהיה חמתה מרובה מצילתה, וארזנו אותם יחד עם קרשי הסוכה שנה אחר שנה.

 

אבל שנה אחת, נודע לנו כי יש חדשות: ‘סכך לנצח’ כשר למהדרין בהכשר הרב וואזנר!

 

מיד נחלצנו חושים כדי לשכנע את אבא שיקנה את הסכך הזה. מלאכתנו צלחה בעדנו, ואבא רכש את הסכך, שהיה נראה כמו מפה הקלועה מקנים, ובו כיסינו את הסוכה במשך השנים הבאות.

 

והיום?

 

כמה שונה הסוכה שלי מסוכתו של אבא!

 

סוכתו של אבא היתה בנויה מגיבובי גיבובים של קרשים, מכל האורכים ומכל הרחבים, אותם היה מצמיד במיומנות זה לזה, עד לבניית הדפנות כולן.

 

הסוכה שלי בנויה כולה מ’פרוונעס’ שהוזמנו לפי מידה, מוצמדים זה לזה בהצמדה מיוחדת, כמו אקורדיון גדול, שכל מה שצריך לעשות זה פשוט לפתוח אותו ולהעמידו הכן.

 

להחזקת הסכך השתמש אבא בקורות מקורות שונות ומשונות, מכל הגדלים ומכל הצבעים.

 

אצלי הקורת ישרות ומהוקצעות, וכולן בצבע אחיד.

 

את סוכתו של אבא כיסו, כאמור, ענפי אקליפטוס רעננים, או קני סוף ריחניים.

 

את סוכתי מכסה ‘סכך קנייעס למהדרין’, שהוזמן אף הוא לפי מידת הסוכה, והוא מכסה בדיוק נמרץ של חצי מטר מכל צד.

 

את דפנות סוכתו של אבא מבפנים כיסו סדיניה הלבנים של אמא, אותם היתה מעמלנת ומגהצת וצוררת ושומרת מחג לחג.

 

את סוכתנו שלנו מצפה בד לבן, שנגזר לפי מטרים מדודים מראש, ואפילו הדפס מיוחד לו, לנוי וליופי.

 

אבל בינינו, הסוכה הרי אותה סוכה היא, כל עוד נבנתה על פי הוראות ההלכה המסורות לנו מדור לדור. וכך תישאר היא עד סוף כל הדורות.

 

והרחמן יקים לנו בקרוב את סוכת דוד הנופלת.

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")