לשחק באש

באותו יום קיבלתי סטירת לחי מצלצלת.
הוא ניגש אלי ואמר לי את אחד מהמשפטים
המזעזעים ששמעתי "אמא, אני לא שווה
אפילו שני שקלים". מישהו כאן משחק באש.
 
 
לבן ה-8 שלי יש אובססיה לאש. וזה משגע אותי. כשאני מבשלת הוא אוהב להכניס את האצבע שלו מתחת לסיר, לכיוון האש, או לקחת נר ולהדליק אותו. הוא גם אוהב לשבת בחוץ ביום שהשמש זורחת עם זכוכית מגדלת ונייר, עד שהוא עולה בלהבות.
 
אותו בוקר התעוררתי לקול צעקות הילדים, שרצו לחדר שלי ואמרו לי שאח שלהם הניח קלף על נרות הנשמה שדולקים במטבח. אתם כבר מתארים לעצמכם איזה בוקר זה היה.
 
בהתחלה, האשמתי את בעלי בבעיה, מכיוון שגם הוא סבל מהתופעה הזו כשהיה קטן (ואם אתם שואלים, אז קוראים לתופעה הזו פירומניה). אבל כמו שכולנו יודעים, האשמות לא פותרות את הבעיות. נראה לי שעם כל יום שעובר הבעיה רק מחמירה. אני מאוד משתדלת, מנסה לקיים את מה שהרב שלום ארוש כותב בספרו המדהים והמוצלח – חינוך באהבה – לא לצעוק, לנשום עמוק ולא לפרוק את הזעם/כעס על הילד, לנסות ליישב קצת את הדעת לפני שמוציאים דברים מהפה, לחשוב פעמיים…. אבל משהו בקול שלי נשאר אותו דבר. זה הטון שנשמע כשאני מדברת, שאפילו אני לא מסוגלת לסבול. הוא נשמע לא טוב, במילים עדינות. בשלב הזה, זה כבר לוקח ממני את כל השליטה עצמית שלי (או חוסר השליטה) למקום לא נודע ואני פשוט מרימה את הקול. זה הדבר היחיד שקורה בפועל כשהילדים מחליטים לשגע אותי.
 
לפעמים, אם אני קצת יותר מודעת, אני יכולה לשמוע קול בראש שלי שאומר לי 'הוא לא הבעיה, אישה! את הבעיה!'… אני מנסה להקשיב לקול הזה, לאפשר לו לעצור אותי מהכישלונות הרוחניים הבלתי נמנעים הללו, מההרגשה שאני תיכף מתפוצצת. אבל הרבה פעמים אני לא מצליחה. וזה קורה בגלל שאני שמה את הפוקוס על ההתנהגות שלו, ולא על ההתנהגות שלי.
 
באותו יום קיבלתי סטירת לחי מצלצלת. הוא ניגש אלי ואמר לי את אחד מהמשפטים שמביאים משום מקום, "אמא, אני לא שווה אפילו שני שקלים". בהתחלה הסתכלתי עליו כאילו היה משוגע. "בטח שאתה שווה, מיליוני שקלים! כל הכסף שבעולם! אתה ילד מאוד מיוחד ואתה חכם מאוד". אמרתי לו. וזה הטריד אותי מאוד.
 
מאוחר יותר הייתה לי הזדמנות לחשוב על מה שהוא אמר לי בבוקר. הלב שלי נשבר. איך יכול להיות שזה מה שהוא מרגיש? האם אני הובלתי אותו למחשבה כזו? האם הוא באמת מרגיש כך? אלוקים, אם זה אמיתי, פספסתי בגדול. ומה שווה אשמה בלי הלקאה עצמית ברקע? אני אמא איומה!…
 
ואז המבוכה והבלבול נכנסו לתמונה – איך זה קרה? איך הגענו למצב שלילי כזה? איך אני נראית בעיניו?!
 
הייתי הרוסה. האם אני אמא-מכשפה? רגע, מה עם כל הדברים הטובים שאני כן עושה? מה, הם לא נחשבים? איך יכול להיות שאני כזו דו-קוטבית?
 
ביהדות ישנו עיקרון בסיסי וחשוב שאומר: שאם אתה באמת רוצה להכיר את האישיות האמיתית של האדם – תסתכל איך הוא מתנהג בבית. לכל אדם יש שתי אישיויות – אחת לבחוץ, ואחת לבית. האישיות של בחוץ מכוסה בטונות של איפור – אי אפשר לראות את האישה שנמצאת מתחת לכל שכבות האיפור. בחוץ, זה נראה יפה וקורן. והאישיות הזו היא מאוד שטחית. אבל האישיות של הבית היא כמו אישה שהסירה את האיפור מהפנים. לפעמים זה מפחיד! רק בני המשפחה 'זוכים' לראות את האדם שנמצא מתחת לכל שכבות האיפור. לפעמים ילדים לא מזהים את האימהות שלהם אחרי שהן מסירות את האיפור… סתם. ומה שחשוב זו האישיות של הבית – זו האמיתית, והיא לא מצופה בשוקולד. ומה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל, קמטים וכל השאר.
 
אבל ברצינות, אני מרגישה כמו האישיות הזו. זה מפחיד אותי. אני פשוט לא יכולה להבין למה אני נכשלת שוב ושוב. מה כבר כל כך קשה בלסתום את הפה ולמרוח חיוך על הפנים, בדיוק כמו שהייתי עושה בחוץ? האם הילדים שלי שולטים בי? האם האמונה שלי כזו עלובה?! למה קל יותר לראות שכל מה שקורה לטובתי הנצחית רק כשאני בחוץ?
 
הבוקר חגגתי את מסיבת הרחמים העצמיים שלי וביקשתי מהשם שירחם עלי, על נשמתי האומללה והמסכנה שרוצה לעשות את הדבר הנכון אבל כל כך שבויה בידיים של היצר הרע, במלכודות האיומות שלו. הרבה מחשבות רעות רקדו סביבי במסיבה הזו.
 
'את משחקת באש!' אמר הקול. 'אם לא תפסיקי להתנהג כך לבן שלך, שניכם תיכוו מהאש הזו'…. אני עדיין מעבדת את מה שהבנתי, אבל זה גילוי עצום ונפלא עבורי. הבן שלי הוא ילד מקסים ומתוק. כן, אפילו מתחת לכל 'השיגעונות' וההתנהגות שלו, הוא ילד מקסים. הסתכלתי במבט אובייקטיבי על ההתנהגות שלי והבנתי שאני עלולה לגרום נזקים לא קלים, לו ולי, השם ישמור.
 
אני מניחה שכך הוא רואה אותי: אמא שתמיד מדברת איתו בטון מעצבן, שלא תמיד מקשיבה לו, שמתרגזת מיד, שלא פעם מענישה אותו, שלא תמיד אומרת משהו חיובי או מחמיא…. וזה כואב מאוד.
 
נראה לי ש'שרפתי' אותו עם השליליות שלי וייסרתי את הקשר בינינו. ולא רק, נראה לי שאני גם גורמת נזקים לאיך שאישה תיראה בעיניו בעתיד. אם אנחנו רוצים שלילדים שלנו יהיו בתים טובים ובריאים בכל ההיבטים – אנחנו צריכים להיות הדוגמה הראשונה לזה.
 
אולי יש קשר בין האובססיה שלו לאש לבין האש שמלווה את ההתנהגות שלי. ואולי לא. אבל דבר אחד בטוח – הוא המראה שלי, וברגע שאעשה איזון מוחלט באש הפנימית שלי, זה ישתקף עליו. זאת הבטחה מהרב שלום ארוש.
 
אם יש לכם קשיים בחינוך הילדים (ובינינו, למי אין?) עשו את הדבר הכי טוב בשבילכם ובשבילם – קראו את הספר חינוך באהבה!