לתת – זה לא “נורמאלי” או “מובן מאליו”

ו"מובן מאליו.

 

 

כדי להבין את הגישות השונות שבין גבר לאישה בנושא הענקה ונתינה, עלינו לנתח את כל מרכיבי הנתינה, הליכי החשיבה וההבדלים בין השניים.

 

ההבדל בין גברים לנשים הינו הבדל מהותי ועקרוני. הקב"ה ברא אותם זכר ונקבה. שתי מהויות שונות לחלוטין. אומנם הדומה רב על השונה בגלוי, אך בנסתר הם שונים מאוד, לפעמים במידה כזו שלא ניתנת לגישור כלל. לנשים ולגברים יש אותן מחויבויות מבחינת האמונה וקיום התורה, אך הם שונים בתכלית מבחינת התפקידים המיועדים להם בעולם ולכן הם נבראו עם יכולת גופנית ומנטאלית שונה. איש ואישה לפי היעוד שלהם בחיים.

 

הנקודה המעניינת היא, שהם נבראו שונים בצורה קיצונית אך הם משלימים זה את זה להיות יחד "אדם", כפי שזה מופיע במקורות. לא צריך להיות חכם גדול כדי להבחין בהבדלים מולדים אלו הקיימים בין שני המינים. אם נתבונן בילדים המשחקים להנאתם (וזה לא משנה לעניינינו אם הבן משחק בבובה והבת משחקת במכונית), נבחין בהבדל הגדול הקיים בין בן לבת. הבנים בדר"כ יותר אגרסיביים, יותר תכליתיים וחקרניים (מפרקים את הצעצוע כדי לראות איך זה עובד) בעוד שהבנות יותר עדינות, פחות רעשניות, יותר מתחשבות ורחמניות (מטפלות בבובה כמו אם רחמנייה).

 

גם המוטיבציה המפעילה את הרצון לתת ולהעניק, שונה מאוד בין שני המינים. המוטיבציה הגברית המפעילה את הרצון להעניק ולעזור, נובעת מתוך הרצון לגרום נחת רוח לבת זוגו, בעוד שהמוטיבציה הנשית נובעת מתוך רגשות חמים של טוב לב, רחמים ורצון להיטיב. כאן אפשר לראות באופן ברור את ההבדל היסודי בין גברים לנשים: גברים הם שכלתניים בעוד שהנשים רגשניות. ואין בהגדרות אלו רצון לקבוע מה יותר טוב או לתת ציונים. כך ברא הקב"ה את האדם!

 

מכיוון שהמוטיבציה של הגברים לסייע בבית נובעת מתוך רצון לגרום נחת רוח לבת הזוג, לכן מובן גם כי לגברים חשוב מאוד לשמוע כי בת הזוג שבעת רצון מהם. לשם כך הם מוכנים לעמול קשה ולהוציא כסף רב. כאשר דברי הערכה לא נשמעים מצד בת הזוג, הדבר מפריע להם מאוד והם מאבדים את המוטיבציה להשקיע. בנוסף לכך, גברים מאוד לא אוהבים לשמוע תלונות ואי שביעות רצון וגם בשביל זה הם מוכנים להשקיע ממון רב, "העיקר שיהיה להם שקט".

 

נשים לעומת זאת, הן יותר רגשניות. הן עושות מחוות ומסייעות לבן זוגן מתוך טוב ליבן ורגש הרחמנות. הן, לעומת הגברים, בוחנות את מידת האכפתיות של הבעל בשני היבטים: ההיבט המעשי וההיבט הרגשי. דהיינו: א. "מה בפועל הבעל עשה בעבורי בסופו של דבר".

ב. "כמה הוא מעריך אותי", וזה נמדד לפי הצורה בה נעשים הדברים וכמות ההשקעה.

 

כאשר נחקור ונבחן היטב את התנהגותם השונה של גברים ונשים בעקבות פעולה מסוימת, נוכל להבין את קצה קצהו של יסוד ההבדל ביניהם. כך למשל, כאשר הגבר מעניק פרח לבת זוגו, הדבר "מרגש" את האישה עד מאוד ומבחינתה, העובדה שבן זוגה "עשה משהו", השקיע מחשבה ועשה מעשה למענה – דבר זה גורם לה סיפוק.

 

הלך מחשבה זה, הממלא את ליבה של הרעיה ברגשות חיבה כלפי בן זוגה, חוזר שוב בכל פעולה דומה שהבעל עושה עבורה. הבעל הנחמד, מצפה ברגע זה לשמוע קצת דברי שבח והודאה, אבל להפתעתו הוא שומע דברים אחרים לגמרי. ובנקודה זו כדאי להסביר: אצל האישה מתפרשים מעשי בעלה בהיבט הרגשי, והמחשבה העוברת בראשה היא "בעלי מחבב אותי ולכן אפשר להסתמך עליו ולשפוך בפניו את הלב" ואכן היא מנצלת את ההזדמנות ומספרת לבעלה על מצוקותיה (על השכנה שעברה ולא אמרה לה שלום…וכו’).

 

בנקודה זו מתבררים ההבדלים באופן יותר בהיר, הבעל מצפה למילה טובה ודברי הערכה על הפרח היפה, בעוד שהאישה מספרת לו את מצוקותיה וכמה קשה לה. המחשבה העוברת בראשם של גברים בנקודה זו היא בדר"כ: "מכל מה שאעשה בשבילה היא לעולם לא תהיה מרוצה, היא תמיד תספר לי עד כמה לא טוב לה…" ומחשבה זו מנוגדת בתכלית לתחושות העוברות בליבה של בת הזוג (בעלי מחבב אותי ולכן אפשר לדבר איתו…). היא בעצם כן מרוצה מהפרח שקיבלה, אך כרגע יש לה בסדר עדיפותיה לומר לו דברים שונים.

 

צריך לזכור כל הזמן שגבר ואישה הם שני בני אדם דומים מאוד מבחינת התפקודים הפיזיים והתהליכים המנטאליים וההורמונאליים העוברים בגופם.

 

חלק גדול מההבדלים הקיימים ביניהם אינם באים כלל מדפוסי החשיבה הנשיים לעומת הגבריים, אלא כמו בכל מערכת יחסים בין בני אדם ישנם הבדלי תפיסה והבנה הנובעים מההסתכלות האינטרסנטית והחד כיוונית של האדם כאינדיוידום. גם אישה וגם גבר כאשר הם בוחנים מצב מסוים הם בוחנים אותו מנקודת מבטם האישית ו"מפרגנים" לעצמם גם בהערכה וגם בביקורת שלדעתם מגיעה להם (כאשר אדם אחר עושה את אותן טעויות הם מיד מבקרים זאת ולא מוותרים כמו לעצמם).

 

על פי נתונים אלו נבחן את נושא הנתינה.

 

רוב בני האדם הנורמאליים, אם נשאל אותם על הכמות של חיבה ואהבה שהם מעניקים לבן/ בת הזוג, יאמרו שהם עומדים באמות המידה הסטנדרטיות בחברה, ואילו אם נשאל את הצד השני לגבי מידת ההענקה של הפרטנר, כמעט תמיד נשמע תלונות על כך שהוא מעניק במידה לא מספקת.

 

הרקע לאי הסכמה זו נובע מכך שכל צד מחשב לעצמו, בנוסף למעשה הנתינה, גם את גודל המאמץ שהיה צריך להשקיע וגם את כל הדברים שויתר עליהם בדרך. דברים שבדרך כלל הצד השני לא שם לב אליהם.

 

כך למשל, יושב הבעל בערב בחדר העבודה וקורא ספר, מבקש מאשתו (היקרה) המכינה במטבח אוכל, שתכין לו (בבקשה) כוס תה. מנקודת מבטו של הבעל (הנחמד), הבקשה אינה גדולה כלל. מכיוון שאשתו נמצאת כבר במטבח, ועסוקה בדברים דומים, זה בודאי לא קשה לשים קצת מים חמים ולהגיש…והוא צודק. האישה מנקודת מבטה רואה את הדברים אחרת. הבקשה נאמרה בזמן היותה עסוקה בדברים אחרים המטרידים אותה. לצורך כך היא צריכה להפסיק את מה שהיא עושה…והיא עובדת הרבה יותר קשה ממנו…"זה לא יהיה נורא בכלל אם הוא יכין לי תה"…דברים אלו אכן עוברים בראשה, אך בפועל היא כן מגישה לבעלה כוס תה, למרות כל המניעות הרגשיות שבדרך. וכך, בסיכום כללי שהיא עושה לעצמה אחר מעשה, נראה לה כי ההקרבה הייתה עצומה, אחרת לגמרי מהצורה שבה נתפשים הדברים אצל הבעל.

 

לשם איזון, נביא דוגמא גם מן הצד השני.

 

אישה מבקשת מבעלה שיתקן בשבילה חפץ שהיא צריכה לצורך עבודתה. לאחר הפצרות ובקשות רבות, הבעל נענה לבקשה.

 

מנקודת מבטה של האישה, הבעל הוא זה שצריך לטפל במכשיר זה וכך גם בכל הדברים המכאניים והאלקטרוניים שישנם בבית, משום שהוא התברך בכישורים ובמיומנויות המתאימים לכך, והיא לא. בנוסף לכך המכשיר משרת את כל המשפחה, ולכן ברור לה שזה לא בסדר מצידו שהוא לא תיקן זאת כבר לפני מספר שבועות. לכן גם תגובתה לאחר מעשה היא קצת קרירה.

 

הבעל מצידו רואה שאשתו "מצליחה" להסתדר גם בלי המכשיר ולכן נראה לו שזה לא כל כך נורא שהמכשיר יישאר כפי שהוא… מה גם שעכשיו הוא עסוק בדברים חשובים יותר, ומאוד לא בא לו במעט הזמן הפנוי שיש לו ביום לתקן מכשירים. וכאשר סוף סוף הוא מתקן את המכשיר הוא מתייחס לפעולה זו כ"טובה" שעשה לאשתו וגם מוסיף לחשבון את הויתור ואת המאמץ, הוא בטוח שמגיע לו על כך תגובה ראויה. אולי אפילו צל"ש מיוחד…

 

הליך חשיבה נוסף, העובר בראשו של אדם בזמן ביצוע הבקשה (במיוחד כאשר הביצוע נעשה לא בלב שלם) נקרא – סיכום היסטורי.

 

כאשר אחד מבני הזוג מבצע פעולה מסוימת בשביל חברו, עולים בזיכרונו בזה אחר זה כל זיכרונות העבר בהם עשה מחוות מיוחדות כלפי בן הזוג מאז ועד היום, אפילו דברים שנעשו עוד לפני הנישואין. נניח, לצורך הדוגמא, שהאישה ויתרה על המגורים ליד הוריה בצפון הארץ ובאה לגור באזור המרכז בגלל העבודה של בעלה. בעת שהיא מגישה את כוס התה עוברת בראשה המחשבה: "אני נותנת לו כוס תה וגם עברתי מקרית שמונה לאזור המרכז בשבילו"…

 

מדוגמאות אלו עולה, שבני אדם אינם יכולים להעריך נכון את רגשותיו של הזולת ואת הליכי החשיבה המלווים כל פעולה. בעיני האחד נראית פעולה מסוימת כהשקעה גדולה, בעוד שבעיני השני נראים הדברים כחוב חברתי. לכן, ככל שבני הזוג יתייחסו אל פעולות בן/ בת זוגם ביתר תשומת לב ובהערכה לפי אמות מידותיו ולא על פי אמות מידה של "נורמאלי" ו"מובן מאליו", ובהתאם לכך גם יבקשו וגם יביעו את הערכתם, אין ספק שהקשר ביניהם יתחזק והצד השני ירצה לעשות עוד ועוד למען הזוגיות ולמען מערכת יחסים תקינה, טובה ומועילה.

 

על פי שוני בדפוסי ההתנהגות ובעיקר בדפוסי החשיבה שבין גברים לנשים, יהיה לנו יותר קל להבין את המציאות הבאה: כאשר שואלים אישה לאחר שסיימה יום עבודה לאן היא הולכת – היא תאמר "הביתה", אבל כוונתה האמיתית היא, שהיא הולכת למשרה השנייה שלה – לטפל בילדים, ולעבודות הבית. לעומת זאת, אם נשאל גבר את אותה שאלה, נקבל את אותה תשובה – "הביתה", אלא שהוא מתכוון שהוא הולך לנוח ולאכול.

 

שניהם אומרים את אותה מילה, אך בפועל שניהם עושים דברים שונים, וכך גם הליכי החשיבה המלווים את דבריהם ואת מעשיהם השונים. לעיתים רחוקות הליכי החשיבה נפגשים, וגם אז הרבה מאוד פעמים…זה במקרה.

 

"בראשית ברא אלוקים"…."זכר ונקבה בראם" – כך ברא הקב"ה את עולמו. ומכיוון שהכל הולך אחר ההתחלה – לכן, ערנותנו לדברים בסיסיים וחשובים אלה תסייע לשפר להפליא מערכות יחסים שבין אדם לחברו (קרובים, חברים וכדומה) ובפרט את חיי הנישואין.

 

 

(מתוך כתב העת: "עת לחשוב")