מאחורי המסכה

"אמא, למה את מתחפשת?" - שאלה קטנה ותמימה הובילה את טליה לוי עמוק מאוד לתוכה, אל ערימת השכבות, ולגלות את מה שנמצא מאחורי המסכה.

3 דק' קריאה

טליה לוי

פורסם בתאריך 05.04.21

חודש אדר בעיצומו, פורים מתקרב בצעדי ענק, ושמחת החג המיוחד הזה שקיבלנו בלוח השנה היהודי שלנו מורגשת היטב באוויר.
 
"אמא למה את מתחפשת?" שאלה אותי הקטנה.
 
וואלה? עצרתי את כל מה שעשיתי וחשבתי על זה תוך שאני מחבקת אותה חיבוק גדול. 'באמת, למה אני מתחפשת?' שאלתי את עצמי בקול.
 
והאמת? שלא הייתה לי תשובה.
 
השאלה התמימה הזו פשוט חדרה לי ללב והעסיקה אותי כמה ימים טובים. 'למה אני מתחבטת בשאלה הכל כך ילדותית ומתוקה הזו?' שאלתי את עצמי. 'איך פנינת חכמה קטנה מצליחה לערער את השלווה שלי? ובכלל, מהי התשובה הנכונה לשאלה הכל כך נדושה הזו?' שאלתי והחלטתי לצאת למשימה חשובה – כמו בלש גשש – ולגלות את התשובות העלומות לשאלות הטורדניות.  כי לא יכול להיות שהשאלה הזו תפסה אותי ככה. העסיקה ואפילו הטרידה.
 
יומיים תמימים נברתי בכל תא במוח שלי, מטיילת בדמיון, מנסה להבין שאם הייתי מתחפשת – למה באמת הייתי מתחפשת? מנסה לדוג את התשובה על מה אני חולמת להיות? אבל שום תשובה לא עולה בחכתי. שום רעיון לא מבזיק במוחי. אני מניחה שזה מה שערער אותי באותם ימים.
                  
'תקלטי' (לפעמים אני מדברת אל עצמי) 'את מנותקת! תשובה כל כך פשוטה אך כל כך אישית ואת לא מסוגלת לענות לעצמך!'
 
מאמרים נוספים בנושא:
חלום ילדות ושמלת כלה
תורידו את המסכות
למה מתחפשים בפורים?
 
ואז זה התחיל, חשבון הנפש הקטן הזה…
 
האם אני מכירה את עצמי כמו שאני בפנימיות, או רק כמו שאני מציגה את עצמי לעולם שבחוץ? ואולי אני בעצם כבר בתוך תחפושת, עטופה בשכבות זרות ולא מוכרות עם מסכה? האם עולם הפנימי שלי מסתתר מאחורי מסכת העולם החיצוני ורוצה להיות עדכני, 'שווה' כמו כולם? האם הפוטנציאל שלי מסתתר מאחורי מסכת הפחד וחוסר הביטחון ורחוק מאוד ממימוש היכולות והכישרונות שבורא עולם חנן אותי? האם העולם הרגשי שלי מושתק מעט בגלל תחפושת השכל והזמן? האם אנחנו (כן, אני לא היחידה!) עוטים על עצמנו מסכות במשך כל השנה?
 
הפלא ופלא, סוף סוף הייתה לי תשובה. 'כן!'.
 
לא נעים, אבל כן.
 
ואחרי ה'כן' הזה התשובות זרמו כמו מפלים שופעים במים. כן, המסכה הזו מפרידה בינינו ובין הפנימי האמיתי שלנו. היא גורמת להרבה רגשות שליליים בחיינו. מונעת מאיתנו לאהוב את עצמנו בפשיטות. גורמת לנו להרגיש חסרי ערך וקטנים, רגשות של בדידות כאב ועצבות.
 
'תגידי', אני שוב שואלת את עצמי בקול, 'כמה פעמים המסכה הזו, התדמית המדומה שיצרת לעצמך מנעה ממך להשמיע את קולך? את מה שיש לך לומר? כמה פעמים שמרת על זכות השתיקה רק בגלל שלא רצית להיפרד ממנה?'
 
המון. השתיקות לא נבעו ממקום של בחירה, אלה כאלה שפיתחו בתוכי שיממון פנימי, אובדן עצמי, רגשות אשמה וייסורי מצפון.
 
למה? באמת למה?
 
האם באמת שווה לקחת מסכה גדולה, צבעונית וחיצונית ולכסות בה את עצמי? להשתיק ולהדחיק את כל מי שאני באמת, את הסודות והכמיהות, את התשוקות והחולשות, את הכאב והאהבה, השמחה האמיתית והסיפוק? את המהות שלי?!
 
לא!
 
מסכה, אותיות מכסה. מכסה את האני שלנו. מרחיקה אותנו מעצמנו. היא דביקה וחונקת את הייחודיות שלנו. ריקה ומזויפת. והיא בכלל לא מצחיקה כמו שבאמת מסכה צריכה להיות.
 
את עצמי אני רוצה לחיות, לא תחפושת.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
מה מסתתר מאחורי המסכה של פורים?
המסכה  של אחשוורוש
 
את הזיכרון הציפה תקופה מסוימת בחיי שלא הייתה לי מודעות לתזונה נכונה ומזון בריא. הגוף היה רגיל לאוכל התעשייתי והמאוד לא בריא, עד שלא הרגשתי איך המערכות בתוכי כבר לא מגיבות ולא מתנגדות ל"רעל" שצרכתי בגלל הנוחות והנעימות שמאחורי השכבות. אך ברגע שאבות המזון והרגלי אכילה נכונה פרצו לתודעה שלי, אחרי שניסיתי ושיניתי, הגוף התחיל להתנקות. זה היה מדהים. אחרי כמה חודשים, כשניסיתי לאכול שוב אוכל מתועש, הרגשתי גועל ודחייה. הגוף הורגל לאוכל טבעי, אמיתי ולא מזויף. מי יכול לוותר על דבר שכזה ולחזור לפלסטיק ולמסכה?
 
מתוך ניסיון החיים הזה הבנתי למה השאלה הקטנה והתמימה נגעה לי כל כך עמוק בנשמה. ולמרות שהיא נשמעת ילדותית, היא מאוד מהותית. תודה רבה אבא, ששלחת לי הארה מתוקה כזו, תזכורת קטנה, שגם שנים בתוך מסכה זה לא מצב סופי וששינויים יכולים לקרות ברגע שאנו רוצים בהם, וכמובן, מיישמים אותם.
 
אני חושבת שהגיע הזמן. אחרי הכל, בפורים אנו חוגגים את עניין ה"ונהפוך הוא" – בדרך כלל כולנו מתחפשים ביום הזה. נהיה אנחנו (גם אם נשים כובע מצחיק על הראש ונעטה גלימה מוזהבת, זה העניין בפורים, לא?) ונזכה ל"אשר ישלטו היהודים"! יהודי נמצא בשליטה כשהוא צועד במסלול שבורא עולם הועיד לו. 
 
איזו הקלה. הרגשתי כל כך טוב עם עצמי, מתרגשת מההחלטה שנולדה בתוכי. החלטת, באומץ!, שהשנה לא רק שאני לא מתחפשת אלא מקלפת את המסכה, ממיסה שכבות הפלסטיק הדביק, המצמצם והמרחיק, ומתחברת לאני הפנימי והייחודי, בדיוק כמו זה שבורא עולם ברא אותי.
 
 
* * *
טליה לוי (B.A בחינוך) עוסקת בתחום כבר 12 שנה. מדריכת כלות מוסמכת.ניסיון רב בתחום הכתיבה והחריזה, עוסקת במודעות נפשית ורגשית על פי תורת החסידות. נשואה ואמא לארבעה, ב"ה. ליצירת קשר: talyalevi226@gmail.com

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה