מה אתה עושה באמצע הרחוב?

אדון אחד נסע עם בעל עגלה (עגלון) לברלין ולשאר עיירות הגדולות. הלך האדון לעסקיו, ונשאר בעל העגלה, ששמו היה איוואן, עם העגלה באמצע השוק. ניגש אליו שוטר אחד ושאל אותו: "מי אתה? ומה אתה עושה כאן באמצע הרחוב?" –  בלשון הגרמנית: "ווערדא?". חשב איוואן העגלון, שהשוטר שואל לשמו ולכן אמר: "איוואן", והכה אותו השוטר, וצעק לו שוב: "ווערדא?", והוא שוב ענה: "איוואן", והיכה אותו שוב וצעק עליו ושאלו "ווערדא?", עד אשר לקח אותו עם העגלה והעמיד אותו באיזה רחוב צדדי.

בינתיים, סיים האדון את עסקיו, חזר אל השוק ולא מצא את איוואן, חיפש וחיפש עד אשר מצא אותו ושאל אותו: "איוואן, היכן היית?", ענה לו איוואן בלחש ובפחד: "אל תאמר כאן 'איוואן', אלא 'ווערדא'", כי חשב שהשוטר היכה אותו על שאמר איוואן ולא ווערדא. אחר כך כשיצאו מהעיר, אמר העגלון לאדון: "עתה, שוב אתה יכול לקרוא לי איוואן".

סיפור סתמי לכאורה, אבל מופנה בהחלט למי שמרגיש שהסתבך ברשת שלא חפץ בה. למי שמוכן להיות "בעל העגלה" וירצה לשאת את מטענו של האדון – מיועד סיפור זה.

כי זה הסיפור של כל אחד ואחד – הסיפור שלנו!

כבר נואשנו בכוחות עצמנו לסלק סימני שאלה רבים אלה וכן את אלה ההולכים ומתרבים. מסווים את אימתנו ב"הערכות מצב", מחפשים פרשנים שיבטיחו לנו שלווה, מסרבים להישיר מבט אל הקרב ובא – בגבולנו ובליבנו. בתוך תוכנו כולנו מבקשים ושואלים אחר האמת, אחר המורם מעם שיתן את העצה והדרך הנכונה – אותו אחד שבידיו הפתרון האמיתי למבוכותינו.

זהו האדון אליו אנו מייחלים, אותו אחד שיורה לנו את הדרך, שבכוחו ובעזרתו יתבררו כל הספיקות שבליבנו, ומילתו תהיה כאור המוביל בכל דרך שנפנה. אחד שיוביל אותנו אל מקומנו ולשלוותנו.

נסע האדון לעסקיו בעיר הגדולה – כלומר הלך להוביל כל אחד ואחד מאתנו אל יעודו האמיתי, אל מקומו המדוייק, אל בני ביתו האמיתיים, שהיו עד עתה שכוחים ואבודים מלב, אל ההגשמה העצמית עם התכלית והשלימות האפשרית – אלה הם עיסוקיו של האדון.

למה דווקא בעיר הגדולה?

דווקא במקום שיש בו הסתרה גדולה, מתנהלים 'עסקיו' של אותו אדון. בכל מקום חשוך ואפל, בכל מצב של יאוש ואזלת יד, ריחוק מקדושה, ריחוק מהתכלית והאמת – דווקא שם עוסק הוא 'במסחרו' – להמיר שקר באמת, איוולת בחכמה, חושך באור.

ואיוואן העגלון נשאר באמצע השוק.

'איוואן' כמיטב הסיפורת היהודית, מייצג איש מגושם וגס. גם בסיפור זה עולה תגובתו המגושמת והבורה לדברי השוטר. להיכן מושלך איוואן? למעשה, להיכן אנו משולכים? ל'אמצע השוק' – לרחובות ושווקי עולם החומר.

בשיר השירים יש פסוק האומר: "על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתי, אקומה נא ואסובבה בעיר, בשווקים וברחובות, אבקשה את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו". שווקים ורחובות הם מקומות בהם משוטטים בני האדם בחוצות, לקנות ולמכור. אין אלו מקומות שמורים ומוגנים כביתו של האדם. גם בגשמיות וגם ברוחניות חשוף האדם יותר לפגעים בהיותו מחוץ לביתו. מה מוטל עלינו לעשות בשווקים וברחובות? מה בכלל מצפים מאיוואן שנשאר לבדו באמצע השוק?

האדון – הלך לעסקיו. אנשי המעלה, עולים ומתקדשים, יורדים ועוסקים בתיקון העולם, ועלינו מה מוטל לעשות?

בשיר השירים נאמר: "אבקשה את שאהבה נפשי" – זהו מורה הדרך. נעלם? צריך לחפש אותו. לפעמים אנו חשים אובדי דרך, חסרי יד מכוונת, על כן עלינו לעשות כל שביכולתנו, לחפש ולבקש את המורה האמיתי. לא במהרה מוצאים את המדריך עם ההשראה וההדרכה הנכונה, אך צריך לטרוח ולחפש, לכן "אקומה נא ואסובבה בעיר, בשווקים וברחובות". לעיתים נדמה שלא תמיד זוכים למצוא אותו – "ביקשתיו ולא מצאתיו", ועל כל פנים צריך להמתין ולייחל לבואו. אבל גם בשעת ההמתנה צריך להיזהר, לא להסיח את הדעת מהציפיה להגעתו. להיות בשוק ללא האדון – זהו מצב של מעין בדידות מכאיבה, אולם 'האדון' יסיים את עסקיו ובודאי ישוב אלינו, עלינו רק לצפות ולחכות. גם אותו אדם שהוא גס ומגושם, בור ורחוק מכל דבר,  לקוות- תמיד הוא יכול, לצפות- אף אחד לא ימנע זאת ממנו.

ניגש אליו השוטר ושאל אותו: "מי אתה? ומה אתה עושה כאן באמצע הרחוב? (בלשון הגרמנית "ווערדא?"), אולם איוואן חשב שהוא שואל לשמו, לכן אמר לו: "איוואן", והיכה אותו השוטר וצעק שוב: "ווערדא?", והוא עונה שוב: "איוואן", והיכה ושאל וצעק…

פגעי העולם ויסוריו הם השוטר המכה את איוואן. בשיר השירים פוגשים את המשוטט בשווקי העולם פגעים וקשיים – "מצאוני השומרים הסובבים בעיר היכוני פצעוני".

"מי אתה? ומה אתה עושה כאן באמצע הרחוב?"

אם היו מניחים לנו לחיות את חיינו כרצוננו בטוב ובנעימים, ספק רב אם היינו שואלים את עצמנו שאלה כזו. לדאבוננו, רק הקשיים, מכאובי העולם וסערותיו, הם אלה המעוררים אותנו לא פעם לתהות על קנקננו, לחשוב מחשבות יותר פנימיות ורוחניות על עצמנו ועל החיים.

כשנשאל איוואן "מי אתה?" הוא עונה "איוואן" – וזו טעותו, כי הוא אומר אני גופני, מגושם, גס ומנותק. זו לא התשובה האמיתית ולכן חוזר השוטר ושואל אותו שוב ושוב ומכה אותו. אילו היה עונה: "משרתו של האדון אני, ומצפה לבואו", מן הסתם היה השוטר מניח לו. אולם הוא משיב "איוואן" – לא משרתו של אף אחד, אינני מצפה לאיש, אני של עצמי, עבד לתאוותי ולמהות הגשמית.

תשובה כזו עלולה להביא עוד מכות. בסיפור על יונה הנביא בשעת הסערה בלב הים, פנה רב החובל אל יונה הנביא ואמר לו: "מה לך נרדם". רב חובל זה קורא לכל אחד מאיתנו: תפסיק לחלום ולדמיין, צא מהאשליות, חפש את הקשר האמיתי עם הניצחי.

"מי אתה?" אינה שאלה סתמית. שאלה זו אפשר להבין גם על דרך השלילה, "מי אתה בכלל?" או "למה אתה חושב את עצמך?".

"מי אתה הר גדול? לפני זרובבל למישור!" (זכריה ד). המפרשים ביארו שפסוק זה פונה אל מלך גוג, שלמרות עוצמתו הרבה, שמדמה עצמו להר גדול, ביחס לכוחו ולקדושתו של המלך זרובבל דומה הר זה למישור, כי מי אתה? פירושו: מי אתה בכלל?

מורה הדרך שאותו אנו מחפשים כשהוא אומר לאדם 'מי אתה בכלל?' – אין הוא מתכוון לפגוע בו, כי הוא מתכוון לאותה תפיסת עולם מגושמת, אל אותה מחשבה שגויה שהאדם יכול לחיות על פני האדם ללא כל הדרכה והשגחה.

השוטר ממשיך לשאול: מי אתה? – בשביל מה באת לעולם? מדוע אינך מבקש ומחפש אחר יעודך?, כאן 'באמצע הרחוב' בלב העולם הגשמי ושאונו, אי אפשר לעמוד סתם כך ולהתבטל. מוטלת עליך משימה ועליך להשלימה, לא במקרה הגעת לכאן. אם אתה נמצא בלב השוק – למה אינך קונה או מוכר דבר מה?

מורה הדרך נותן לנו עצות. אם היינו נשמעים לעצותיו ונעזרים בהדרכתו, היינו במצב טוב יותר מסתם להסתובב בין הדוכנים ולא לקנות כלום, או לקנות דברים חסרי ערך במחיר שמרקיע לשחקים.

אמר רבי נתן אודות 'המסחר' בשוק העולם ועקרונותיו: "יש לנו איש נאמן באמת שראוי לסמוך עליו, ואנו יודעים מה לסחור בזה העולם, הלא הוא משה רבנו ע"ה שהודיע לנו במה אנו צריכים לסחור בזה העולם, הרחוק מאוד מעולמות עליונים. ואין אדם יודע במה משתכר בעולם הרחוק מאוד ממדינתו (עולם הרוחניות) ששם הוא מסחרו האמיתי". גם בזמן שאיננו עוסקים ב'מסחר' קדוש, על כל פנים אם היינו מצפים ל'אדון' להדרכתו ועצותיו, לפחות היינו ניצולים מהשוטר שלא יכה אותנו, שהוא למעשה הצער והסבל המתבטא בכל צורותיו.

בסיפור זה השוטר אינו מכה מיד. אלא רק כאשר איוואן מתעקש לדבוק בשגיאתו ואינו מבין את השאלה, אז מגיעות המכות. אומר רבי נחמן: "דרכו של הבורא לקרוא לאדם תיכף כשרואה שהוא תועה מדרך השכל, יש שקוראו ברמיזה ויש שקוראו ממש, ויש שבועט בו ומכהו" – יש ויש, תלוי באדם ובמידת ערנותו. תכלית הקריאה באה אך ורק מתוך רחמים ולא מתוך רצון לייסר. מי שמזדרז להבין את הרמזים ומתעורר מתרדמתו, חוסך לעצמו צער רב ומיותר.

בסיפור זה איוואן אינו מבין מה רוצים ממנו וגם המכות לא עוזרות. עד אשר לוקח אותו השוטר ביחד עם העגלה ומניח אותו באיזה רחוב צדדי. לעיתים האדם מתרחק מאוד מתכליתו, עד אשר היסורים והכאב הבאים עליו פוסקים, ואז הוא מושלך לאיזה 'רחוב צדדי', ומכלה את חייו (גם אם זה בנעימות) רחוק מאוד מתכליתו ומהמשמעות האמיתית של חייו.

חזר האדון מעסקיו ולא מצאו, חיפש וחיפש עד שמצא אותו – האדון, בסופו של דבר, יסיים את עסקיו ויבוא. כי מי שלא ביקש את האדון, האדון יבקש אותו. וכשהוא יגיע יצאו כל האנשים שהלכו לאיבוד 'ברחובות הצדדיים' אליהם הושלכו, ואז ישאל אותם האדון: "איוואן היכן היית?" – כשואל: ברחוב צדדי זה כיליתם ימיכם בשוטטות חסרת תכלית? אולם איוואן עונה בלחש ובפחד: "אל תאמר כאן 'איוואן', אלא 'וועדרא', כי הוא חשב שהשוטר היכה אותו על שאמר איוואן ולא ווערדא – כשחזר האדון, התעורר פחד בליבו של איוואן. הוא ראה עצמו כמגושם וגס ולא כ'ווערדא' ולכן לחש בפחד – יום יבוא והגשמיות – 'איוואן' – תיכנע ותושפל, והדבק בגשמיות זו ימצא עצמו לוחש ומפוחד. למרות חזרתו של האדון, למרות ההכנעה והפחד שמתגלה באותו רגע, חוזרים רבים לזהות עצמם עם החומר, וסוברים שהעניין הרוחני או החוויה הרוחנית שחוו היא דבר חולף, ואילו הדבר הממשי הוא הגוף וצרכיו. לכן אומר איוואן לאדונו: "אל תאמר כאן איוואן, אלא ווערדא".

כאן תחת אותה השפעה של יסורים קשים, נאלץ איוואן להכיר, בעל כורחו, שאינו אלא 'ווערדא', שמשמעות אחרת ופנימית יותר יש לחייו. אולם הכרה זו היא חיצונית בלבד, "כי חשב שהשוטר היכה אותו על אומרו איוואן". בגלל היסורים הוא מבין שמשהו אינו כשורה, אך טרם הפנים את השאלה: "ווערדא?". וראיה לכך היא – כי לאחר שיצאו מהעיר אמר לו: "עתה אתה יכול לקרוא לי איוואן". למרות שזכה להתעורר ולהבין שהשקפתו הגשמית על עצמו ועל העולם מוטעית, כאשר הוא יוצא מן העיר, כלומר שיסוריו פוסקים לזמן מה, הוא חוזר להיות 'איוואן'.

"עתה" – הוא מרגיע את עצמו, אפשר לקרוא לי שוב בשמי. ומי מאיתנו אינו זוכר, ברגעים של קושי גדול או סכנה קרובה, איך קיבלנו על עצמנו להשתנות שינוי ממשי ומוחלט, להפוך את חיינו למשהו עם תכלית, משהו רוחני, לוותר על תאוות והרגלים אנוכיים ורעים, ולהיות באמת טובים יותר? אך כשעוברת הצרה והסכנה חולפת – שבים אנו להטמין את ראשנו בביצת החומריות וההבל.

זהו סיפור קצר זה על איוואן ולמרות כל מה שעבר עליו – נותר הוא איוואן כפי שהיה, שלא קרא בצורה נכונה ולו לרגע אחד את קריאת העולם: "ווערדא? מי אתה?". אז מה באמת אפשר לעשות? איך אפשר להשתחרר ולהשיל את קליפת הגשמיות הגסה של איוואן? על כך השיב רבי נחמן: "כשהאדם הוא אצלי הוא ווערדא, אולם כשהוא יוצא ממני, הריהו שוב איוואן". וזאת בהחלט עצה: "אצלי הוא ווערדא" – בכוחי לגלות לאדם את מהותו האמיתית והפנימית. אך צריך להיות "אצלי", כי גם מי שהיה אצלי וחש שלכאורה התוודע אל מהותו הרוחנית, אם הוא יוצא ממני- הרי הוא שוב איוואן.

בסיפור "בן מלך ובן שפחה שנתחלפו" מתאר רבי נחמן את אחד המבחנים שצריך בן המלך לעבור כדי לשוב לממלכתו. זהו, למעשה, המבחן האחרון אותו צריך לעבור כל אחד מאיתנו בטרם נזכה לשוב למקומנו האמיתי: ואמרו לו השרים: "הנסיון יהיה אם אתה חכם כזה: היות שיש כאן גן שנשאר מהמלך שהיה, והוא היה חכם גדול מאוד, והגן הוא נפלא מאוד מאוד, ובו גדלים כלי מתכת כסף וזהב. אולם דע לך, שאי אפשר להיכנס אליו, כי כל מי שנכנס אליו, תיכף מתחילים לרדוף אותו שם והוא צועק, וגם בכלל אינו יודע או רואה מי בכלל רודף אותו עד אשר הוא בורח מהגן. אם כן, נראה אם אתה כזה חכם ותוכל להיכנס לגן הזה. ושאל בן המלך: האם מכים את האדם שנכנס לשם? והשיבו לו: העיקר הוא שרודפים אחרי האדם שנכנס לגן זה, והוא בורח בבהלה גדולה מאוד – כי כך סיפרו כל האנשים שניסו להיכנס לגן.

והלך בן המלך אל הגן, וראה שיש חומה סביבו והשער פתוח ואין שם שומרים. והלך הסתכל וראה, ששם בגן מצוייר אדם, וראה שמעל אדם זה יש דף ובו כתוב: שזה האדם היה מלך לפני כמה מאות שנים, ובימי המלך הזה היה שלום, כי עד אותו המלך ואחריו היו מלחמות, ובזמנו היה שלום. והתבונן בן המלך שיכול היה לראות דבר מתוך דבר והבין שהכל תלוי בזה האדם. כלומר, אדם שנכנס לגן ומתחילים לרדוף אחריו לא צריך לברוח כלל, אלא לעמוד אצל האדם הזה ועל ידי זה ינצל. ויותר מכך הבין הוא, שאם יקחו את האדם הזה (המצוייר) ויעמידו אותו לפנים בתוך הגן הזה, יוכל כל אדם להיכנס בשלום – וכל זה ידע מכיון שהבין דבר מתוך דבר, איך הדברים פועלים.

כשנכנס לתוך הגן החלו לרדוף אחריו, אולם הוא הלך אל האדם ועמד אצלו ועל ידי זה יצא בלא פגע כלל. והשרים ראו ותמהו על שיצא בשלום. ואז ציווה בן המלך, לקחת את האדם הזה ולהעמיד אותו בפנים הגן, וכך עשו, ועברו כל השרים בתוך הגן ונכנסו ויצאו בשלום ובלי פגע כלל".

מהו הנסיון?

הגן המדובר – כולנו מכירים אותו, הלא הוא העולם הזה, שלמרות שאנו רואים בו את יופיו, בפועל – הוא הופך להיות לסיוט, כי "רודפים אותו והוא אינו יודע כלל מי ובורח בבהלה גדולה". האם לא כולנו רודפים? רדופים? בלי רגע של שלווה ומנוחת הנפש? חוששים תמיד לממון, לפרנסה, לחיינו המלאים טרדות ודאגות? כל חריקת בלמים נדמית לנו כפיגוע, כל קריאה ברחוב לזעקת שבר, כל כאב קל מצטייר מיד בדמיוננו כגרוע מכל. איש אינו יודע מה ילד יום, הכל קורס ומתפורר. בטחון, פרנסה, חינוך, יחסי- אנוש ומה לא? בנסיון זה מצליח להבין בן המלך את המציאות הרדופה ומגלה בה מוצא, אי של שלווה בטחון ושקט. שהכל תלוי בזה האדם, למרות שנכנסים לגן ורודפים אותו לא צריך לברוח כלל, אלא – לעמוד אצל אותו אדם ועל ידי זה ינצל.

כשהאדם הוא אצלי, מבטיח רבי נחמן, אז הוא ווערדא ואף שוטר לא יוכל להכות אותו, רק 'לעמוד אצלו' ועל ידי זה ינצל. כי יש אדם הראוי באמת להיקרא "אדם", וזהו אדם שלם, מתוקן ומרומם מעל שפלות והבלי החיים. אולם כשיתקרב האדם ויעמוד 'אצלו' מה יזכה לראות? מה יתגלה לעיניו?

תחילה – יבין הוא כיצד אוחז הוא בכל המידות, כמה הוא עדיין איוואן מגושם ומרוחק. דבר נוסף – יוכל הוא לראות את עומק רחמיו של הבורא גם על איוואן כמונו, את התקווה הגדולה והנצחית המצפה לכל מי שלפחות רוצה ושואף להיות 'ווערדא'. לבסוף – יבין כיצד להסתכל בעולם. העולם כבר לא עוד סיוט מעיק מלא רודפים שונים ומשונים. כשנזכה להבין זאת, את התכלית האמיתית, הגן יעשה נפלא מאוד מאוד והכל יתגלה לפנינו. וזו השלווה האמיתית – גם בלב ליבן של הסערות הפוקדות אותנו, יש הנהגה, יש פשר וטעם לכל מה שנראה כמבוך וסיוט ללא מוצא.

אבל בזה זוכים רק "כשהאדם הוא אצלי" – לא די להתבונן באיש שבתוך הגן מרחוק, גם ביקור קצר אין בכוחו לעזור, אלא צריך לעמוד אצל האדם. צריך התקשרות אמיצה, מסורה והחלטית. לא משהו רפוי, מוגבל וארעי, כי "כשהוא יוצא ממני" אומר רבי נחמן, "הריהו שוב איוואן". החכמה היא לא רק לעמוד ליד האדם באופן אישי, אלא לגרום שאדם זה יהיה קיים גם בליבם של אחרים. שלא יהיה עוד מחוץ לגן העולם, כי אם בתוך ליבו של כל אחד. ויותר מזה, שאם יקחו את האדם הזה ויעמידו אותו לפנים בתוך הגן – יוכל כל אדם להיכנס אל הגן הזה בשלום.