מה אתם מזמינים? – פרשת השבוע בהעלותך
פרשת השבוע בהעלותך - כאשר נמצאים בסעודת חתונה מזדמן לעיתים להיווכח בתופעה מצערת. המוזמנים מתיישבים סביב לשולחן ערוך בכל מיני מטעמים ומחכים... למה?
פרשת בהעלותך
כאשר נמצאים בסעודת חתונה, מזדמן לעיתים להיווכח בתופעה מצערת. המוזמנים מתיישבים סביב לשולחן ערוך בכל מיני מטעמים, לחמניות, סלטים שונים, משקאות וכדומה. היחס של המשתתפים בשמחה אל המעדנים הרבים, שונה מאדם לאדם. יש המסתפקים במועט ונוטלים לעצמם רק חלק מתוך השפע המוצע להם. יש כאלה ה"מהדרים" ומשתדלים שלא להחמיץ את ה"הזדמנות" הנפלאה, להעשיר את הצלחת שלהם מכל מסוג וסוג הנמצא על השולחן. ויש את ה"מהדרין מן המהדרין" שסורקים גם את השולחנות הסמוכים, כדי לוודא שלא קופחו במשהו, חלילה, וכאשר מתברר שעל אחד השולחנות נמצא תבשיל שאינו נמצא על שולחנם, הם מזדרזים להביא את העניין לידיעת המלצר ודורשים ממנו לתקן את המעוות. אלה וגם אלה מקפידים מאוד שלא לעבור על "בל תגרע" ומשתדלים לצאת מהשמחה ללא שמץ של עוגמת נפש, עקב אי ניצול כל ההזדמנויות לקבל את כל המנות האפשריות.
אולי הדברים נשמעים מוגזמים מעט, אך לעצרנו מי שפוקח מעט את עיניו, יכול להתקל בתופעות כאלה כמעט בכל שמחה. קטנים וגם גדולים, נמנים על ה"מהדרין" שתוארו כאן. לעומת מחזה עגום ונפוץ זה בענייני העולם הזה, נדיר לראות בני אדם המקפידים על שלימות מעין זו, כאשר מדובר בעניינים רוחניים. אם יבוא אדם ובידו "חבילה" של הצעות למעשי חסד, לקביעות עיתים לתורה או לקיום מצוות אחרות, ויציע את "סחורתו" לציבור, הוא לא ימצא קופצים רבים, וכל שכן לא ימצא קופצים שיתחננו לפניו לקבל עוד ועוד "מנות" של מצוות. גם אם יימצאו בודדים שיואילו בטובם להתנדב לאחת מפעולות של המצווה או החסד, נדירים הם המקרים שבהם יבואו בני אדם ויבקשו "תוספת". במקרה הטוב ביותר יקח כל אחד לעצמו את הדבר הקל ביותר לביצוע, ובזה הוא יצא ידי חובתו. רק יחידי סגולה יחששו כאן ל"בל תגרע" ויעשו מאמץ לשלימות.
בדרך כלל אותו אדם המהדר להגיע לשלימות במעדני החתונה, הוא גם המסתפק במועט בעיניינים רוחניים. ולכאורה זוהי סתירה, אם הוא נמנה על מחפשי השלימות, מדוע אינו עושה זאת בעניניים הרוחניים? ואם נוטה הוא להסתפק במועט, מדוע אין הדבר מוצא את ביטויו גם כאשר מדובר במילוי התאוות הגשמיות? למעשה אין זו סתירה, אלא אדרבה, זה בזה תלוי, כפי שנבאר בהמשך.
בפרשת "בהעלותך" אנו מוצאים ייצוג לשתי הקבוצות שהזכרנו לעיל. קבוצת המהדרים בענייני העולם הזה וקבוצת המהדרים בענייני העולם הבא. בתחילת הפרשה אומר רש"י: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: חייך, שלא גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות".
הקשה הרמב"ן: "מדוע התקנא אהרן בנשיאים על שהם הקריבו קורבנות והוא לא? הרי כל שבעת ימי המילואים הוא הקריב קורבנות רבים, ובקורבנות אלה לא היה לנשיאים כל חלק?"
על קושיה זו משיב הגר"י לוינשטיין זצ"ל ואומר: "בודאי היו לאהרן קורבנות, אך הוא ראה שהנשיאים מקבלים עוד "נתח" של מצווה, סוג קורבן שהוא לא זכה להקריב, והיה קשה לו שלא נמנה עמהם, ולכן חלשה דעתו".
דוגמא נוספת מובאת בגמרא (מנחות): מסופר על רבי עקיבא שהיה דורש על כל תג שבתורה תלי תלין של הלכות. והנה אותו רבי עקיבא שהיה מלא וגדוש בתורה, אומר בשעה שהוציאו אותו להורג: "כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא פסוק זה לידי". הרומאים הרשעים סרקו את גופו במסרקות ברזל, והוא אומר את הפסוק "שמע ישראל" כדי לקיים מצוות קריאת שמע בזמנה. שאלוהו תלמידיו: רבנו עד כאן? והוא משיב להם שלרגע הזה הוא חיכה כל חייו, לרגע שבו יקיים "ואהבת – בכל נפשך". רבי עקיבא קיים מצוות רבות, אך עדיין הצטער, מה היה חסר לו? מצווה שממנה עדיין לא "טעם": "בכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך".
אצל מי אנו יכולים לראות צימאון מעין זה? דווקא אצל האנשים המלאים והגדושים בתורה. לכאורה היה המצב צריך להיות הפוך, הריקים ממצוות היו צריכים להשתוקק לקיים מצוות, והנה הם הם הצמאים רק למשקה מרענן ותאבים לארוחה דשנה. מדוע הם שבעים ממצוות? על כך אמרו חז"ל (ברכות): שאכן, בעוד שבעניינים הגשמיים כלי ריק מחזיק, וכלי מלא אינו מחזיק, הרי שבעניינים הרוחניים ההיפך הוא הנכון – כלי מלא מחזיק, כלי ריק אינו מחזיק.
ביאור הדברים הוא: לאחסן דברים אפשר רק במיכלים ריקים, בתוך כלי מלא אין מקום לדברים נוספים. כמו כן קרקע יבשה קולטת מים כשמשקים אותה, אבל קרקע ספוגה ורוויה במים אינה מסוגלת לקלוט מים נוספים. אבל בתורה ובמצוות ככל שהאדם ריק מתוכן רוחני, הוא אדיש ואינו צמא להוסיף מצוות ומעשים טובים. לעומת זאת מי שמילא את עצמו בתורה ובמצוות, מבקש תמיד להוסיף עוד ועוד.
דוגמא נוספת לכך מתוך הפרשה. נאמר: "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא…ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם, למה נגרע לבלתי הקריב את קורבן ה' במועדו בתוך בני ישראל". יש בודאי התמהים על אותם אנשים ושואלים – מה איכפת להם שפטרו אותם מלהקריב קורבן פסח? הם צריכים לשמוח שהתורה פטרה אותם, ואין להם חיוב לטרוח ולהביא את הקורבן.
חז"ל מלמדים אותנו שאחרי שמשה רבנו ענה להם: "אין קדשים קרבים בטומאה", הם המשיכו להתווכח והעלו כיצד בכל זאת יוכלו להביא קורבן פסח. אנשים אלה היו מהסוג הנעלה שאינו מקיים את המצוות רק כדי לצאת ידי חובה, אלא מלאי תשוקה לחטוף עוד ועוד מצוות. ואכן חז"ל אומרים ומסיקים מכוח דברי האנשים ההם: "מגיד שהיו בני אדם כשרים וחרדים על המצוות", בדיוק באותה מידה שהריקים "חרדים" על סלט אחד או על מנת גלידה שהחמיצו, כך האנשים הכשרים חרדים, להבדיל, על המצוות.
דוגמא נוספת מפרשת השבוע, מאירה לנו את הצד השני של המטבע. כמובן אסור לנו לשכוח שמדובר כאן באנשי דור המדבר שהיו בעלי מדרגה נעלה ביותר, וכל חטאיהם היו דקים ביותר. מכל מקום תורה היא, ואנו צריכים ללמוד מהם כיצד צריכים להתנהג וממה עלינו לפרוש ולהיזהר. על הפסוק "ויסעו מהר ה'", אומרים חז"ל (ילקוט שמעוני): שנעו מהר סיני כתינוק הבורח מבית הספר. כלומר, אחרי שחנו שנה שלימה למרגלות הר סיני, כאשר רק ניתן להם הציווי להמשיך במסעם מיהרו להסתלק מהמקום. חז"ל המשילו אותם לתינוק שאינו אוהב ללמוד, לפיכך כאשר ניתנת לו ההזדמנות הוא בורח מבית ספרו. ונשאלת השאלה, הרי הקב"ה ציווה אותם לצאת לדרך, אם כן מה התביעה על שמיהרו לשמוע בקול הקב"ה?
הסבא מסלבודקה זצ"ל מבאר זאת: אומנם היה מותר להם להיחפז לקיים את ציווי הקב"ה, ולהשתדל להגיע במהירות לארץ ישראל. אבל בשמים ראו שבתוך ליבם לא היה להם צער על שהם עוזבים את המקום שבו הם למדו תורה. לכן גם אם הלכו כדי לקיים את ציווי הבורא – ללכת לארץ ישראל, מכל מקום היו צריכים לעשות זאת מתוך צער מסויים על הפרידה ממקום נתינת התורה.
התביעה הזו מקבלת משנה תוקף כאשר אנו מעיינים בפסוק: "ויסע משה את ישראל מים סוף" (פרשת בשלח). מפרש רש"י: "הסיעם בעל כורחם", משום שהיו עסוקים בביזת הים. הם ליקטו תכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות שבהם עיטרו המצרים את סוסיהם, אשר היו פזורים על שפת הים. מדוע שם נאלץ משה רבנו להסיע אותם בעל כורחם, ואילו בנסיעתם מהר סיני לא היה להם שום קושי להיפרד מהמקום? זאת היתה התביעה, על כך נמשלו "לתינוק הבורח מבית הספר". לפי מדרגתם, נתבעו הם על שמץ של תחושת השמחה ששמחו לצאת מהמקום שבו קיבלו עול תורה. הנהגה זו היא הפוכה מהנהגתו של אהרן הכהן, שהשתוקק לקורבנות נוספים. היא גם מנוגדת לחרדים שהצטערו על שלא ניתן להם להקריב קורבן פסח. כאשר היתה להם הזדמנות נוספת לאסוף כסף וזהב הם לא מיהרו לצאת, ולעומת זאת ממקום שבו הוענקה להם תורה שהיא טובה מאלפי זהב וכסף – הם ברחו. על כך היתה התביעה, על העיוות בהשקפה.
גישה זו מזכירה לנו את הגויים לעתיד לבוא. הגמרא אומרת שלעתיד לבוא יבואו הגויים ויאמרו לקב"ה: לעם ישראת נתת אפשרות לקבל שכר, נתת להם תרי"ג מצוות, ולנו לא היתה אפשרות. אילו אנו היינו במעמד הר סיני, היינו מקבלים את התורה. על כך יאמר להם הקב"ה: מצווה קלה יש לי, סוכה שמה.
מיד כל אחד יבנה לו סוכה בראש גגו. אחר כך יקדיח הקב"ה את החמה, ויעשה מזג אוויר שרבי מאוד, עד כדי כך שלא יוכלו לשהות עוד בסוכה. מיד יצאו ויבטעו. כך יוכיח להם הקב"ה, שאינם ראויים לקבלת התורה.
מקשה הגמרא: הם הרי צודקים, שהרי המצטער פטור מן הסוכה. ועונה הגמרא: השאלה היא כיצד יוצאים. המשנה אומרת שאם ירדו גשמים ואדם מצטער והוא פטור מן הסוכה, עליו לצאת ממנה בהכנעה כעבד שמזג כוס לרבו ושפך לו רבו קיתון בפניו. זהו ביטוי לצער גדול על שלא זכינו לקיים מצווה. ואילו הגויים יוצאים בהרגשה ש"ברוך שפטרנו".
מסופר על הגר"י גלינסקי כשבא ללמוד בישיבה בנובהרדוק, שלחו אותו לשבת בבית הכנסת ולהמתין שם לחבר שיבוא ללמוד עמו. לפתע שמע קול מעזרת נשים, קול הקורא בנעימה מיוחדת את דברי הגמרא: "האי עלמא לבי הילולא דמיא" (העולם הזה דומה לאולם חתונות), חטוף ואכול חטוף ושתה". הקול חזר ושינן את דברי הגמרא פעמים רבות. לבסוף התברר שהיה זה מרן הגר"י קנייבסקי זצ"ל, שחזר על הדברים בהתפעלות רבה. משמעותם של דברי הגמרא היא, שאנו שוהים בעולם הזה זמן קצוב וקצר. כמו שבחתונות האוכל נמצא לזמן קצוב, ומי שרוצה עליו להזדרז ולאכול. כך בעניין קיום המצוות, עלינו להזדרז ולחטוף מצוות ככל האפשר, כי העולם הזה אינו ניצחי.
יהי רצון שיהיה חלקנו תמיד עם הרצים לחיי העולם הבא, ועל ידי כך נזכה לעשות את רצון הבורא ולחיות חיים טובים ומאושרים.
"בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" – ופירש רש"י: שתהא שלהבת עולה מאליה – (ליקו"מ ח"א, כא)
נאמר בתהלים: "אחור וקדם צרתני". יש שכל, שהאדם משיג אותו על ידי הקדמות רבות, והשכל הזה מכונה בשם 'אחור'. ויש שכל, שבא לאדם בלא שום הקדמה, אלא על ידי שפע אלוקי, ושכל זה מכונה 'קדם', בשם פָּנים.
התלהבות הלב נוצרת מחמת תנועות השכל, וכך נולד החום שבלב. נמצא שעל ידי השפע האלוקי, שהשכל נשפע לאדם במהירות שאין צריך להשתמש בשום הקדמה, כי על ידי מהירות זו, שלהבת הלב עולה תמיד מאליה!
אולם להגיע לבחינת שפע אלוקי זה, אי אפשר לבוא אלא אם כן יקדש האדם את שבעת הנרות שבראשו, כלומר את פיו, חוטמו, עיניו ואוזניו – כי הם הם המאירים לו את השפע האלוקי הנ"ל. כלומר, על האדם לשמור את עצמו מלהוציא שקר מפיו, ושתהיה לו יראת שמים שהיא בחינת חוטם ("והריחו ביראת ה'"), ושתהיה לו אמונת חכמים התלויה באוזניים ("שמע דברי חכמים"), ויעצום עיניו מראות ברע – כי כל אלו הקנים הם המעוררים את השפע האלוקי – וכל האברים האלו תלויים במוח, והם מעוררים את המוח, שיהיה בבחינת 'קדם', בבחינת פָּנים.
כי שבעת אברים אלו הם שבעת הנרות: הפה, שני נקבי האף, שתי עיניים ושתי אוזניים. המנורה היא המוח, ופני המנורה הוא השפע האלוקי הנ"ל.
"שטו העם ולקטו" (ליקו"מ ח"א, נו)
דע, שלפי גודל הדעת, כך תהיה הפרנסה בקלות. כי פרנסה בנקל (בקלות) תלויה בדעת. נאמר בפרשתנו (במדבר יא): "שטו העם ולקטו" – כלומר בשטותא, כי כל מי שחסר דעת ביותר, יגע וטורח אחר הפרנסה ביותר. גם לפי הגדלת הדעת נתרבה השלום, כי שלום תלוי בדעת עד שנאמר: "וגר זאב עם כבש בשלום" – כלומר שיהיה שלום נפלא בעולם, שיוכלו שני הפכים גמורים לגור ביחד. כי כשהדעת גודלת מתבטלים הכעס והאכזריות, הנובעים מחוסר דעת, ככתוב (קהלת ז): "כעס בחיק כסילים ינוח", וככל שמתרבה הדעת כך מתרבים השלום והרחמנות, ולכן הפרנסה יכולה להיות יותר בקלות, שנאמר (תהלים קמז): "השם גבולך שלום – חלב חיטים ישביעך".
"ותנח עליהם הרוח והמה בכתובים" (ליקו"מ ח"א, סא)
דע, שיש מנהיגים שנקראים רבי, ולא די שאינם יכולים להנהיג אפילו את עצמם ומכל שכן אחרים, הם אף נוטלים גדולה לעצמם להנהיג את העולם. צריך לדאוג ולראות שלא להסמיך אותם, ולא לתת להם תוקף ועוז, ושלא יהיו מכונים בשם 'רבי', כי יש להם יצר הרע גדול להנהיג את העולם, וצריך מאוד להישמר מזה, כי אלו הנותנים להם תוקף ועוז ונסמכים על ידם כדי שיהיו אף הם נקראים בשם 'רבי', עתידים לתת דין וחשבון על כך.
כאשר מסמיכים רבי שאינו הגון, על ידי זה נחלש כתב ידנו, ואין לו שום תוקף ונותנים כוח בכתב ידם, וישראל יהיו מוכרחים ללמוד את כתביהם, והם אף מגרשים את ישראל ממקומם אל מקומות שלא היו שם ישראל מעולם. כי הסמיכה שסומכים את הרב והכתב, הם מבחינה אחת, מכיון שהסמיכה בידיים, כמו שכתוב (דברים לד): "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה", "כי סמך משה את ידיו עליו"- וזה בחינת הכתב שהוא גם מבחינת החוכמה, כי באותיות הכתב נבראו כל העולמות – "בדבר ה' שמים נעשו", "כולם בחוכמה עשית" – בכל אות ואות יש חוכמה שהיא מחוכמתו והנהגתו של הבורא יתברך שעל ידם נבראו כל העולמות.
כשהחכם הראוי לסמיכה נסמך בשם רבי, והנהגתו נעשית בבחינת משפטי אמת, אזי על ידי הסמיכה מקבל את החוכמה שהיא בחינת יד ה', המביאה הארה וכוח בכתב ידנו, כי הנסמך מקבל שכל מאת הבורא, וזאת היא בחינת הסמיכה. על כן נאמר (במדבר יא): "ותנח עליהם הרוח בכתובים"- כלומר שעל ידי שנסמכו אז וקבלו הרוח בחוכמה, על ידי זה הביאו הארה בכתובים, כלומר בכתב ידנו, ואין כתב ידנו נכנע למשפטם והנהגתם.
"והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (ליקו"מ ח"א, קל)
נאמר בגמרא (סוכה נב): "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו". דע שעל ידי הענווה ניצול האדם מניאוף וזוכה לשמירת הברית, כמו שאמרו חז"ל (סוטה ד:): "כל המתגאה, לסוף נכשל באשת איש, שנאמר: ואשת איש נפש יקרה תצוד". מכאן אפשר להסמיך את מה שנאמר בפרשת בהעלותך (במדבר יב): "והאיש משה ענו מאוד" לפסוק: "ותדבר אהרן ומרים במשה" – כי הם דיברו על אודות האישה הכושית אשר לקח, כי כושית על שם יופיה נקראת (ספרי, ומובא בפירוש רש"י), ואמרו הם שמשה לקח אותה בגלל יופיה ולכן דיברו על עניין הפרישות, כי הם לא רצו להאמין שאפשר להיות פרוש. על זה השיבה התורה וסמכה תיכף: "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם" – כי על ידי שהיה ענו מכל האדם, היה אפשר לו להיות פרוש לגמרי. וזה שאמרו חז"ל (סנהדרין יט:): "תוקפו של יוסף – ענוותנותו של בועז. תוקפו של בעוז – ענוותנותו של פלטי בן ליש". כי זה תלוי בענווה, מכיון שעל ידי ענווה ניצול מפגם הברית. ולכן אמרו: כל הגדול מחברו – זה שיש לו גדלות, יצרו גדול ממנו – מתגבר עליו היצר הרע בתאוות ניאוף. כי זה עיקר היצר הרע כפי שמובא בזוהר: "עיקרא דיצרא בישא לגלאה עריין".
"והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (ליקו"מ ח"א, קמז)
כשאדם הוא עז פנים, אין לו חלק בתורה, ואמרו חז"ל (חגיגה יד): דבר ציווה לאלף דור – שביקש הקב"ה לתת את התורה לאלף דורות, וראה שאין העולם מתקיים, על כן נתנה לעשרים ושישה דורות, ועמד ושתלן.
נמצא, שעזי פנים אינם נכללים בתורה, כי הם מהתתקע"ד דורות שלא היו ראויים לקבל את התורה, ואמרו חז"ל (נדרים כ): מי שיש בו עזות פנים, בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני. כמו כן מי שהוא איש שפל ונבזה, ואין בו שום עזות של קדושה, גם לו אין חלק בתורה, ואמרו חז"ל (ביצה כח:): מפני מה ניתנה תורה לישראל? מפני שהן עַזים.
צריך האדם שתהיה בו עזות של קדושה, כמו שנאמר: "והוי עז כנמר", כי על ידי עזות בקדושה שיש בו, הוא זוכה לקבל עזות של קדושה מהקב"ה, וזה בחינת (תהלים מח): "תנו עוז לאלוקים, אל ישראל הוא נותן עוז ותעצומות לעם" – כלומר, על ידי שיש לעם ישראל עזות שבקדושה, הם מתגברים בעזות גדולה כנגד אוייביהם הקמים עליהם כדי למנוע אותם מעבודתם, ועם ישראל מתגברים עליהם בעזות גדולה זו כנגדם, ובדרך זו נותנים עם ישראל, כביכול, עוז וכוח למעלה וכך מתעוררת עזות עליונה המושפעת על עם ישראל. הקב"ה הוא זה שמשפיע עלינו עזות בקדושה זו, ונותן לנו עוז ותעצומות לעמוד כנגד עזות הסטרא-אחרא של כל עזי הפנים שבדור, מבלי להיות עזי פנים מצד הסיטרא, חלילה, שזו מידה רעה ומגונה, על כן צריך האדם שתהיה בו מידת ענווה. ועיקר מידת הענווה היא – שיוכל לכתוב על עצמו כמו משה רבנו (במדבר יב): "והאיש משה ענו מאוד" – שזו מדרגת הענווה בתכליתה.
"ויצעק משה אל ה' לאמור: אל נא רפא נא לה" (ליקו"מ ח"א, קעד)
כשהדינים מתגברים על האדם, חלילה, אין לאדם המתפלל עבורו להזכיר את שמו, כדי שלא יתגברו הדינים. כמו שנאמר על נוח – שלא קרא לו אביו שם בעת לידתו, משום שהיה אז העולם בדינים, על כן לא רצה אביו לתת לו שם, כי על ידי השם יהיה ניכר ומסומן בין המקטרגים, ויוכלו הדינים להתגבר עליו.
על כן התפלל משה רבנו על מרים (כשקיבלה את מחלת הצרעת), ולא הזכיר את שמה, אלא רק אמר (במדבר יב): "אל נא רפא נא לה" – מכיון שהיו הדינים גוברים עליה, לא רצה להזכיר את שמה בפירוש, ואף על פי כן העלים את שמה ברמז נפלא בתוך תפילתו, כי המילים: "נא רפא" בגימטריא הן "מרים יוכבד", כלומר שם החולה ושם אימה, כפי שצריך להזכיר על החולה כשמתפללים עליו.
"ותדבר מרים ואהרן במשה" (ליקו"מ ח"א, קצז)
דע שלשון הרע של העולם מזיקה למידת הענווה. כי על ידי לשון הרע שהעולם מדברים, על ידי זה נפגמת מידת הענווה של הצדיקים. פגם לשון הרע מפריד בין ענווה לחוכמה ולכן נפגמת מידת הענווה, וגם אם יהיה אדם ענו הרי הוא בלא חוכמה. וזה ידוע, שהענווה בלא החוכמה אינה כלום, כי בודאי אין זה מעלת הענווה להראות את עצמו בכפיפת ראש בדרך שטות כאילו הוא ענו, מכיון שזו ענווה פסולה.
עיקר מידת הענווה – כשהיא בחוכמה, ועל ידי פגם לשון הרע נעשה פירוד בין הענווה לחוכמה. אולם משה רבנו, שאותו שיבחה התורה שהיה במעלה גדולה ועצומה של ענווה, עד שאפילו לשון הרע לא הזיקה לענוותנותו, וזה שכתוב (במדבר יב): "ותדבר מרים ואהרן במשה" – דיבור של לשון הרע. אך למרות זאת, נאמר מיד: "והאיש משה ענו מאוד" – כי היה משה רבנו במעלה גדולה ועצומה של ענווה, עד שאפילו פגם לשון הרע לא הזיק לו ולא למידת ענוותנותו.
"ואדוני משה כלאם" (ליקו"מ ח"ב, א)
אדם צריך להיזהר מאוד מהרצון להתמנות, כי כשאדם זוכה ליראה יש לו רצון והשתוקקות להתמנות. אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, ומכיון שדבריו נשמעים הוא רוצה לקבל מינוי, אך צריך לשמור את עצמו מזה מאוד, כי ההתמנות גורמת להפסד השפעת הנבואה, שהיא בחינת המלאך הנברא על ידי תיקון שלמות היראה שבלב, והוא זה המשפיע נבואה לכלי הנבואה.
לכן כשאמר יהושע למשה: אלדד ומידד ומתנבאים במחנה (במדבר יא): "אדוני משה כלאם". פירש רש"י: הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאליהם. דבר אחר: תנם אל בית הכלא לפי שהיו מתנבאים שמשה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ – כי צרכי הציבור, כלומר ההתמנות, מכלה ומפסידה את הנבואה. על כן נעשה מאותיות "מלאך" "כלאם".
ד' סיון התשע"ד
6/02/2014
איזה מאמר מאלף ישר כח ברסלב
ד' סיון התשע"ד
6/02/2014
ישר כח ברסלב