מה ההבדל בין אמונה מזדמנת לאמונה שורשית?

 

 

קיימים שני סוגים של אמונה: האמונה המזדמנת – המיקרית, והאמונה היסודית – השורשית.

 

הראשונה, היא חיצונית הנמצאת אצל אלה המוכנים לקבלה, בבחינת "אם לא יועיל לא יזיק". היא קיימת אצל זה שבריאותו טובה, פרנסתו מצויה ומשפחתו יציבה. במידה שהוא רווה נחת מצאציו ומסביבתו – הוא מוכן להאמין, ואף להצהיר, כי קיים בורא לעולם, המשגיח עליו ופוקדהו לטובה. ככל שאינו נדרש התאמץ למען אמונתו, או לעמוד באתגרים כלשהם, וחייו מתנהלים על מבועי הנחת, השלווה וההצלחה – הוא יכול להתמיד באמונה זו, להעלות לה מס שפתים ולהעמיד פני מאמין. זוהי אמונה מקרית, מזדמנת, אוין בכוחה להתמיד, והיא אף בשלב מסויים תיפסק ותיעלם.

 

השניה, היסודית והשורשית, נמצאת אצל זה המוכן להתמיד בה, למרות הצרות, המשברים, המאבקים והנסיונות הפוקדים אותו. הוא יתמיד בה על אף האכזבות הקשות ועל אף הכשלונות. יתירה מזו, עם כל כישלון הוא מחזק את אמונתו, ומתחשל בה עם כל צרה. מאמין מסוג זה, הינו מאמין שורשי.

 

המאמין הראשון – הוא מאמין "בדיעבד", הוא "מתלווה" לעגלתה של האמונה, הוא "אורח" בביתה והוא "סרח העודף" ליריעה הרחבה. ואילו המאמין השני – הוא מאמין "לכתחילה", הוא "המוביל" את עגלת האמונה, הוא "בעל הבית" בביתה והוא הרוקם את יריעתה. הוא רואה בה יסוד לחיים, להשקפת עולם ומנתב בעזרתה את מערכת הקיום.

 

לאחר שבני ישראל הלכו "דרך המדבר ים-סוף", ולא "דרך ארץ פלישתים" – ציווה הקב"ה ש"ישובו ויחנו לפני פי החירות בין מיגדול ובין הים".

 

המטרה – "ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ וסגר עליהם המדבר".

ואז – "וחיזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם, ואיכבדה בפרעה ובכל חילו, וידעו מצרים כי אני ה’" (שמות יד)

 

כלומר, בני ישראל יעצרו את ההליכה לארץ המובטחת, יחזרו אחורה ויחנו חניה פרובוקטיבית, שתמשוך את פרעה לצאת לקראתם ולתקוף אותם. והמטרה –  שידעו מצרים "כי אני ה’".

 

לנוכח ציווי זה נשאל: האם היתה הוראה זו כדאית? האם לא הוכנסו בני ישראל בעקבות הוראה זו לספקות באמונה, לבלבול ולמרידה? היציאה ממצרים התנהלה למופת, ההליכה "דרך המדבר ים סוף" בתוואי העוקף את ארץ פלישתים – התנהלה אף היא על מי מנוחות: הקב"ה הלך "לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה", אך עתה, בעקבות השיבה אל פי החירות – נתקף העם בפחד, החל לרגון והטיח דברים: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר, מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים…הלא טוב לנו עבוד את מצרים ממותינו במדבר".

 

לאור כל זאת נוסיף ונשאל – האם ערכה של המטרה המוצהרת של "וידעו מצרים כי אני ה’" חשובה יותר מאמונתו התמימה של עם ישראל, עד שלצורך כך כדאי היה להכניס את העם ללחץ ולמתח ולהביאו לידי התרוצצות, אנדרלמוסיה ועימות עם משה רבנו?

 

 

כדי להשיב על שאלות אלו, נבדוק תחילה את דבריו של התנא שמעון איש קיטרון, שאמר, שכאשר ראה ים סוף את ארונו של יוסף יורד לתוכו – נס מפניו וקרע את עצמו לפני בני ישראל. הסיבה: אצל יוסף נאמר: ‘ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה’ (בראשית לט). ובים סוף נאמר: ‘הים ראה וינס" (תהילים קיד). לפיכך אמר הקב"ה: "ינוס הים מפני זה שנס מעבירה"!

 

המילים ‘וינס – וינס’ אינן משחק מילים גרידא. מעבר להתאמה הלשונית הן אוצרות בתוכן משמעות עניינית. השאלה היא, מה הוא כוחה של מנוסת יוסף, שמצליחה להטיל את מוראה על ים סוף, ומדוע היא מהווה אמצעי לישועה?

 

דומה, שהאיש המייצג יותר מכל אדם אחר את המאמין השורשי, האמיתי והבלתי המתפשר – הוא יוסף הצדיק!

 

עוד בהיותו בן שבע-עשרה שנה החלו הצרות לפקוד אותו. שנאת האחים שהתבצרה סביבו כחומת ברזל, השלכתו לבור עקרבים ונחשים, מכירתו למצרים – היו רק חלק ממערכת האתגרים והנסיונות שעמדו לפניו. כאשר שירת בבית אדוניו המצרי, הרחק מבית אביו ומסביבתו הטבעית – יכול היה, לו רצה, לנטוש את האמונה שבה גדל ולהתכחש לה, אך הוא לא עושה זאת, אלא ההיפך, הוא הפיץ אותה על פני סביבתו, עד שאפילו פוטיפר הבחין ‘שלא היה שמו של הקב"ה זז מפיו’ (תנחומא).

 

בהמשך, אשת אדוניו נשאה את עיניו אליה ודרשה "שכבה עמי". יוסף מסרב להעתר לה: "ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה", ומנמק את סירובו באי רצונו להפר את האמון שאדוניו נתן בו, אך יותר מכך נשמעת זעקתו: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים"! ספק רב אם הדברים נאמרו אל המסיתה עצמה, המוכנה לבגוד בבעלה ולרמוס את האמון ההדדי השורר בין בני זוג – שאינה נרתעת מפני הזעקה הדתית "וחטאתי לאלוקים". נמצא איפוא, כי דברים אלה מהווים זעקה פנימית, אישית. כל עוצמתה של האמונה ויראת ה’ שהיתה עצורה אצלו כל השנים, פורצת עתה מגרונו ומתייצבת בכל כוחה נגד מעשה שפל זה. הוא זועק אל עצמו ומאדיר את עוצמת האמונה הנטועה בו.

 

טבעי הדבר, שלאחר שנס החוצה ונמלט מידיה של אשת אדוניו, יצפה יוסף להתגלות הבורא. ודאי היה רוצה לשמוע אותו אומר לו: "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה", ואולי גם יופיע מלאך משמים ויטפח לו על השכם – אז ידע יוסף, שאכן אמונתו היא אמונה. אך דבר מכל זה לא קרה. משמים לא הופיע מלאך ומילות חיבה לא הושמעו. לעומת זאת – הוא נתפס בידי אדוניו והושלך לבור מצרי אפל, שם הוא הופך להיות עבד לאסירי אחרים ותקוותו לשחרור מהיר – נגוזה…

 

ואולי עתה, עם בואה של האכזבה, הגיעה השעה לנטוש את האמונה? להתריס כלפי שמים, ולהיווכח, שמא הדרך שבא חונך בבית אבותיו אינה משתלמת? אולם לא כך הדבר, לא אדם כיוסף הצדיק יעזוב את אמונת אבותיו, ובשיחתו עם השרים בבית הסוהר הוא אומר: "הלא לאלוקים פתרונים, ספרו נא לי" (בראשית מ). שֵׁם שמים ממשיך להיות שגור בפיו, אך שוב נכונה לו אכזבה: "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו".

 

שנתיים נוספות ממשיך יוסף להאנק בבור המצרי, ולבסוף, כשחולץ משם והתייצב לפני פרעה הוא מכריז: "בלעדי אלוקים, יענה את שלום פרעה". כאן בהיכל הענק, מול גדולי האומה המצרית, חכמיה וחרטומיה – צריך היה יוסף להצניע את אמונתו ולא להעלותה על נס ולהציג אותה ברמה. אולם יוסף – כמאמין שורשי אמיתי – אינו חת מפני הסכנה, ובפתרון החלום לפני פרעה הוא מדגיש מספר פעמים את הצורך באמונה, ואומר: "את אשר האלוקים עושה הראה את פרעה", "כי נכון הדבר מעם האלוקים וממהר האלוקים לעשותו". אך לא לשווא – דברים אלה עשו את שלהם, והמסר נקלט באוזני פרעה. יש לשער שכאשר שמע את פרעה אומר: "הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו" – רווח לו, והוא חש עתה, אולי לראשונה, שהאמונה – שבה החזיק בהתמדה ובעקשנות – לא בגדה בו כלל וכלל.

 

כזה היה יוסף הצדיק. לא מאמין חיצוני, מזמדן ומטוייח, אלא מאמין יסודי ושורשי, שלא נרתע מלחצים, מנסיונות, מצרות, מבדידות ומהשפלה. הוא לא נטש את האמונה גם בשעה שהאירועים התאכזרו לו, והוא לא הפנה לה עורף כאשר נדמה היה, שאין בה כל תוחלת. די היה בשנים רבות של סבל ואכזבה כדי להעביר אותו על אמונתו, אך יוסף לימדנו, שאין נוטשים את האמונה, גם כאשר היא נראית חסרת תקווה ומאכזבת.

 

מנוסתו של יוסף מאשת פוטיפר מורה על כך, שבשעה שהנטיות, היצרים והחולשות דורשים מן האדם לפעול בכיוון המצוי – תבוא האמונה ותדרוש לעשות את הרצוי – את בלימת היצרים ואת דחייתם. ברגעים כאלה יש להוכיח במעשים את מציאותן של האמונה ושל יראת אלוקים. מנוסה זו קבעה, איפוא, יתידות חזקות במיתרי האמונה, ולימדה, כי יש להימנע מפשרות ומוויתורים. תיקוב האמונה את היצר, את הצרון ואת ההכנעות. היא הוכיחה, כי ההתלות בה וההצמדות אליה משתלמת.

 

וכשהשביע את בני ישראל: "פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי איתכם" – רצה, אולי, שהארון יהיה נוכח ומצוי בקרב העם בעת מסעם ארצה, לא פחות משרצה שיוחזר ארצה לקבורה, שהרי יוסף ידע, שבעת שובם ארצה ייתקלו בני ישראל בהרבה קשיים, אתגרים ובעיות. הוא צפה ברוח קודשו את טיב המלחמות, שיעמדו בהם, ואת עיקשותם של עמי הסביבה. הוא חזה את בעיות האספקה ואת קשיי ההתנחלות – ושיער את ההדרדרות והנסיגה הרוחנית, שעתידה לפקוד את העם בתחום האמונה.

 

אפשר, שיוסף, שנטל על עצמו את האחריות להוריד את בני ישראל למצרים, ראה חובה לעצמו להחזירם ארצה על גלי האמונה ולמנוע את נטישתה. לפיכך רצה, שארונו ילווה את בני ישראל במסעם ויהווה עבורם סמל לאמונה, ומקור כוח בעיתות משבר ובשעות מצוקה.

 

 

בהיות בני ישראל במצרים, הם היו מאמינים. אך אפשר, שאמונתם היתה חיצונית בלבד, מזדמנת. עובדה היא, שמשה רבנו ע"ה נאלץ להציג לפניהם מופתים ולהשמיע להם את שם ה’ כדי להביאם לכלל אמונה שלימה. למרות זאת היו מצבים, שבהם "לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שמות ו). וכשיצאו – האמינו, אך יכול להיות שהיתה זו רק אמונה חיצונית. ולמה לא? הרי הקב"ה האיר להם פנים לאורך כל הדרך: בשעה שהמים נהפכו לדם, לא קרה כדבר הזה במחנה ישראל. בשעה שהמקנה המצרי מת במכת הדבר, לא קרה כדבר הזה במקנה ישראל, ובדומה לזה כל שאר מכות מצרים. אם כן, למה לא להעמיק את האמונה? יכול להיות שהם אכן עשו זאת, אולם עדיין לא היתה זו אמונה שורשית אמיתית, היא לא נוסתה עדיין באתגרים של ממש.

 

עתה, כשיצאו ממצרים ועמדו להגיע להר סיני, למקום שבו היו צריכים להשמיע את הקריאה: "נעשה ונשמע" – נדרשו תחילה לרכוש את האמונה האמיתית השורשית ולהוכיח אותה במעשים של ממש. לצורך כך ציווה ה’: "וישובו ויחנו לפני פי החירות בין מיגדול ובין הים". מעשה זה נועד לגרות את המצרים שיאמרו: "מה זאת עשינו, כי שילחנו את ישראל מעבדינו" ויצאו לרדוף אחריהם. עתה יכנסו בני ישראל למצוקה ויאלצו לעמוד באתגר האמונה, אם אומנם יעשו כך, יוכח, כי ניחונו באמונה אמיתית. ועל כך אמר "אור החיים" הקדוש: "אלוקים חשבה לטובה, כדי שיפחדו, יחזרו בתשובה שלימה, ויקרבו ליבם לשמים, כדי שבאמצעות זה יעשה ה’ להם (את) הנס העצום של קריעת ים סוף".

 

כפי שהזכרנו, שיבת בני ישראל אל פי החירות נועדה למטרה אחרת: כדי שידעו מצרים את מציאותו של הקב"ה, "וידעו מצרים כי אני ה’", אולם אין זה מפריך את המטרה של העמקת האמונה בלב בני ישראל. השיבה אל פי החירות – יש לה מטרה גם לבני ישראל.

 

"ופרעה הקריב" – הוא הופיע, אומנם כמאיים, אך גם "הקריב את בני ישראל לתשובה", וכך אמר רבי ברכיה: "יפה היתה הקרבת פרעה לישראל ממאה צומות ותפילות. למה? מכיון שרדפו אחריהם וראו אותם – נתייראו מאוד ותלו עיניהם למרום, עשו תשובה והתפללו" (שמות רבה, בשלח).

 

בני ישראל אומנם נשאו עיניהם אל בורא עולם והתפללו, וזה היה בשלב מאוחר יותר. אך לאחר ראיית פרעה וחילותיו, הם צעקו, אך בנוסף לכך גם אמרו: "מה זאת עשית לנו…טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר"! – האין כאן מבחן לאמונה אמיתית?

 

יש להניח, שלא כולם מרדו "על ים בים סוף", אפשר שרק חלק מהם, ואולי החלשים שבהם, כפי שאמר הרמב"ן: "אבל הנכון שנפרש שהם כיתות, והכתוב יספר על מה שעשו כולם. כת אחת צועקת אל ה’, האחרת מכחשת בנביאו ואינה בוחרת בישועתה הנעשית להם ויאמרו, כי טוב להם שלא הצילם", אך המבחן היה קשה, כי הים שלפניהם היה סוער, השונא רודף אחריהם, ואילו המדבר "סגר עליהם בחיות רעות" (מכילתא, בשלח).

 

הם, כאמור, צעקו אל ה’, אך לא זה מה שנדרש מהם כעת. לפיכך אמר ה’ למשה: "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו". ברגע זה נדרש מהם להוכיח את אמונתם השורשית, וכלשון "אור החיים" הקדוש: "דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל ליבם, ויסעו אל הים קודם שיחלק, על סמך הבטחון, כי אני עושה להם נס ובאמצעות זה תתגבר הרחמים…כי גדול הבטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה". במילים אחרות – רצונו של הקב"ה הוא, שיוכיחו במעשים, שהם ראויי לנס ההצלה. עכשיו, המאבק על האמונה נכנס לשלב המכריע.

 

השבטים (לפי שיטת רבי יהודה, סוטה לז) החלו לחמוק אחד אחד. "זה אומר אין אני יורד תחילה לים, וזה אומר אין אני יורד תחילה לים. קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה". אפשר, שקפיצת נחשון אינה מקרית, והיא הושפעה מארונו של יוסף שהיה בתוכם. היא שימשה תזכורת, שברגעים קשים אין ממרים את פי ה’. יש לעמוד בנסיון ולעשות את רצונו מתוך אמונה ובטחון. אם ה’ דרש "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" – עליהם לקפוץ למים במסירות נפש. נחשון בן עמינדב ושבטו קלטו את הדבר וקפצו ראשונים לים.

 

את זאת "ראה" הים. הוא "ראה" את השפעתו של ארונו של יוסף על העם. את כוח האמונה הקורן ממנו ומשפיע על נחשון ושבטו. את ההתגלמות של ה"וינוס" ההיא מאשת פוטיפר ואת השפעתה על התנהגות העם בשעה קשה זו של לבטים ותמורות. את כל זה "ראה" הים – ונס! כי מול עוצמה של מסירות נפש ואמונה שורשית הוא חייב להיכנע, לקרוע את עצמו ולהתייצב כנד נוזלים. והם, כשראו את תוצאותיה של האמונה, הבטחון ומסירות הנפש – למדו את אשר למד יוסף בזמנו, והבינו, שהאמונה משתלמת ובכוחה להבקיע ‘כל מימות שבעולם’, לפיכך "וייראו העם את ה’, ויאמינו בה’ ובמשה עבדו".

 

 

כשיצאו ישראל ממצרים ובית יעקב יצא מעם לועז – התרחש המאורע הגדול, שיהודה קידש את ה’ ("היתה יהודה לקדשו") ובכך הפך ישראל לממשלתו. אז, ורק אז, ראה הים את המעשה הנועז – וינס! וכששואל הפסוק: "מה לך הים כי תנוס"? הוא משיב: "מלפני אדון חולי ארץ, מלפני אלוק יעקב" – הוא לא נס מפני אלוקים בלבד, אלא, הוא נס מפני העובדה, שאלוקים נעשה אלוקיו של יעקב, מפני אותה מסירות נפש, שאיפשרה את קבלת עול מלכות שמים עליהם. הוא נס מפני כוחה של האמונה השורשית האמיתית, שהוכחה עתה כחלקו של העם. ורבי שמעון איש קיטרון קבע, שכל זאת נעשה בזכות הארון שהיה ביניהם.

 

אמרו חז"ל: "וכל אותן שנים שהיו בני ישראל במדבר היו שני ארונות הללו: אחד של מת ואחד של שכינה – מהלכין זה עם זה, והיו עוברים ושבים אומרים: מה טיבם של שני ארונות הללו? אמרו (להם): אחד של מת ואחד של שכינה. (ושאלו:) וכי מה – דרכו של מת להלך עם שכינה. אמרו (להם): קיים זה (יוסף) כל מה שכתוב בזה (ארון הברית)".

 

יותר משהובל ארונו של יוסף לקבורה, הוא שימש כסמל ומכשיר מעודד ללכת בדרכו. את זה "ראה", כאמור, הים, ונסוג מפני האמונה האמיתית-השורשית של בני ישראל.