מה חסר לי?

"וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית-מִקְדָּשֵׁנוּ, אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזר וְלִבְנוֹת בֵּית- מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית-הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ…" רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, ס"ז.
 
רבי נחמן מלמד אותנו שאין מה לבכות על דבר שהיה, כי מה שהיה – היה! הבכי לא יחזיר את הגלגל לאחור. כל שכן, שאין מתאבלים על עצים ואבנים שנשרפו. כי אם נתבונן על זה מהיבט הכלכלי, אז כמה באמת עלה לשלמה המלך ע"ה לבנות את בית המקדש? עשרות מיליונים? זו הבעיה, הכסף? נניח שכל יהודי ייתן רק דולר אחד אפשר יהיה לבנות בית מקדש מפואר מאין כמותו, חשבתם על זה?
 
אלא, שהבכייה היא לא על אז, הבכייה היא על המצב שלנו עכשיו! על כך שאנו עדיין חסרים בדיוק את אותם חסרונות בגללם חרב בית המקדש. כי אילו היינו מתקנים אותם בודאי הבית היה כבר נבנה. לכן, בכל יום שלא נבנה בית המקדש זה כאילו שהוא נחרב באותו יום.
 
ועיקר הבכייה היא על הדעת שחסרה. חז"ל אומרים שכל מי שיש בו דעת כאילו נבנה בית המקדש בימיו. וממילא, מובן שאדם ללא דעת הרי זה עצם החורבן. אנחנו בוכים על החורבן של כל כך הרבה מנשמות ישראל שרחוקות מאור השם, על אותם אנשים שלא חיים את אור התורה ומתיקות של אור האמונה. רק אדם שזכה לטעום מהאור הזה יכול לבכות על ההסתרה שהעולם נתון בו. מי שלא טעם זאת, מי שלא מבין על איזה אור מדובר לא יכול לבכות על כלום, בודאי שלא על חורבן בית המקדש, ובטח שלא על החורבן הנורא של נשמות ישראל כוללו נשמתו שלו.
 
חוסר דעת מתבטא בעיקר בבכיית חינם. אדם ללא דעת לא יכול לבכות בכי של געגועים לרוחניות, שהרי הוא לא מרגיש מה חסר לו. ואם הוא בוכה זו רק בכיית חינם – 'רע לי, מר לי, אכלו לי, לא טוב לי…' וכן הלאה.
 
טוב, אם אבותינו בכו בכיית חינם במדבר, למה אנחנו צריכים לסבול עד עכשיו? חז"ל הסבירו שהחורבן נגזר בגלל שהדורות הבאים המשיכו עם אותו דפוס התנהגות איום של בכיית חינם, וזה קורה עד היום! אדם שנמצא בחושך רוחני ולא טועם את טעם הקדושה, לא רואה את אור האמונה – לא מסוגל לבכות שום בכי מלבד בכיית חינם! הוא לא מרגיש את החלק שלו כגורם למה שעובר על העם. וגם אם מבין מעט, הוא לא יודע מה לעשות משום שהוא לא יודע היכן נמצא האור.
 
על מנת שנבין באיזה חושך אנו נמצאים נתבונן על הנהגותיו של רבי נתן מברסלב. בכל תשעה באב היה נכנס מתחילת הצום למקום סגור ושם היה בוכה ברציפות מתחילת הערב וכל הלילה עד לצהרי יום המחרת. הוא לא ישן ולא הפסיק לרגע לבכות על ההעלמה שישנה על אור הצדיק, אור התורה, אור האמונה, על כך שעם ישראל נמצאים במצב של חשיכה רוחנית איומה, שהעולם הזה משפיע עליהם ומושך אותם. רבי נתן ידע מה זה אור באמת, לכן גם ידע לבכות על החושך.
 
באחד השיעורים שמסרתי ברדיו, ודיברתי על כך שהאמונה משמעה להודות על הכל, להאמין שאין שום רע בעולם ובורא עולם הוא רק טוב ומיטיב. אחרי דבריי אלה התקשרה אישה ואמרה לי: 'כבוד הרב, הבן שלי עזב את דרך היהדות, עכשיו הוא מחלל שבת – גם על זה לומר תודה?'
 
לפני שנכנסתי לעומק הדברים, הסברתי לה את הסיבות הפשוטות מדוע היא צריכה להודות ולהיות בשמחה. "אם העצבות והמרה השחורה שלך ושל בעלך תועיל לכם ותחזיר את הילד לדרך הישר, אני מוכן להתיר לכם להיות בעצבות. כי כך אני אומר לכולם. אבל כולם יודעים היטב שהעצבות לא פותרת שום בעיה אלא רק מחריפה אותה, ואילו השמחה פותחת את כל הדרכים לתיקון. ויש לזה כמה היבטים.
 
הראשון – אפילו בדרך הטבע, כשילד רואה הורים עצובים, בוכים, כועסים, מודאגים וכדומה, הוא לא רוצה להיות כמותם. הוא כביכול אומר לעצמו 'אם הדרך שלכם לא מביאה אתכם לאושר ושמחה, לא נותנת לכם כוח להתמודד עם הקשיים, למה שאלך בדרך הזאת? לפי מה שנראה לעין אין לכם מה להציע לי כלל. סחורה שלכם 'לא מציאה'. אם התורה שלכם לא עושה אתכם אנשים שמחים בכל מצב, אני לא רוצה אותה'. אך אם הוא רואה הורים שמחים שמודים על הכל ומקבלים הכל באמונה – זה מחזיר אותו בתשובה. נכנסת בו הערכה והערצה להורים בעלי אמונה שמקרינים את אור האמונה והכוח להתגבר על הכל. כן, גם הוא ירצה את זה משום שזה מה שחסר לו.
 
השני – תפילה. על ההורים להתפלל על ילדיהם! כל יום בתפילה האישית (התבודדות) להתפלל עליו מבלי שהוא ידע. אם התפילות באות ממקום של שמחה הן מתקבלות מיד.
 
השלישי – בהיבט זה יש את כל עומק האמונה וקבלת הנהגת הבורא באהבה ותודה. נזכיר, שהשאלה הייתה: למה צריכים להודות על כך שהבן התרחק? התשובה היא, משום שהבן הזה, למעשה, קודם ההתרחקות בפועל כבר היה רחוק מהיהדות לגמרי, אחרי לא היה מתרחק. כי כל מי שטעם את המתיקות של האמונה, התורה והיהדות לא יהיה מוכן לעזוב את זה לשבריר שנייה וגם לא בעבור שום הון שבעולם! מי שמודע לזה, זה לא ניסיון בשבילו כלל! הבן שהתרחק היה רחוק רק שלא ראו את זה עליו, אך עכשיו, אחרי שהסיר את 'התחפושת', רואים את זה. אם כן, זאת טובה עצומה שצריכים להודות עליה, שהרי 'המחלה' התגלתה וכעת יודעים איך לרפא את החולה. עכשיו גם ההורים יכולים להבין את מה שהם צריכים לתקן אצלם – להקרין שמחה, אהבה לתורה וליהדות, להודות וכן הלאה.
 
כאשר אדם מסתכל כך על כל דבר בחיים – זאת דעת! הוא מאמין שהכל לטובה והוא יכול להודות על הכל. זה הפירוש האמיתי למה שאנו אומרים בקדיש: "יהא שמיה רבא מברך וכו'" – שאדם מסוגל לצעוק בכל רגע נתון ובכל מצב: יהא שמיה רבא מברך. השם טוב ומטיב! אין שום רע בעולם! זה ההסבר הפשוט של אמירת 'אמן יהא שמיה רבא', כאשר מברך את בורא עולם על הכל: "יתגדל ויתקדש וישתבח וכו'".
 
עיקר בית המקדש הוא הדעת. לכן עיקר קדושת וכוח בית המקדש לכפר היה תלוי בכהן הגדול משום שהוא בחינת הצדיק שבדור ורק הוא ממשיך את הדעת לכל אדם.
 
אז למה עדיין אין בית המקדש? משום שאין לנו עדיין את ההכנה, את ההבנה שזה מה שאנחנו מבקשים, את הדעת שמאירה על ידי צדיק הדור דווקא. כי כל זמן שלא מחפשים את הצדיק ומבקשים אותו – הצדיק אבד ואין איש שם על לב – אין לנו את הכלים לבניין בית המקדש. זו הסיבה שהשם לא בונה את הבית עדיין. הוא מחכה שנחפש את הדעת, את מה שחסר לנו. לכן אנו בגלות. החיפוש הוא אחרי דבר עיקרי ויסודי שחסר לנו, הרבה מעבר ללימוד התורה וקיום המצוות בשטחיות, אלא דבר פנימי עם כוח אדיר.
 
זו הסיבה שאנו בגלות, וזו הסיבה לגלויות הפרטיות שכל אחד חווה. במקרה הנ"ל, לעורר את ההורים ולהבין כמה הם רחוקים מהיהדות. הוא נתן להם את 'המחלה' שבאה רק ממקום של אהבה כדי ללמדם להסתכל באמונה ולהודות, להכיר טובה לבורא עולם על כל חסדיו ושיהיו בשמחה תמיד, עד שבנם יראה את האור הזה ויתקרב גם הוא. כן, התפילות עושות פירות ויש תוצאות, ובינתיים, גם אין ויכוחים ומריבות.
 
זו הדעת שעליה נאמר שמי שיש לו דעת כאילו נבנה בית המקדש בחייו, זו הדעת שיכולה להחזיר את כל העולם בתשובה!
 
שמעתי שהרב אלישיב זצ"ל, בתקופה האחרונה בה היה חולה, ביקש שילמדו אותו לומר 'תודה' באנגלית. שאלו אותו בשביל מה? אמר להם שהוא רוצה להודות לרופא שטיפל בו שהיה דובר אנגלית בלבד. אמרו לו: בשביל מה לטרוח? אנחנו נאמר לו תודה בשמך. אבל הוא התעקש שילמדו אותו, וחזר על המילה באנגלית: 'thank you'שוב ושוב, כדי שיוכל לומר לרופא תודה בשפתו. מקורביו תמהו על מאמציו ושאלו אותו שוב למה כל כך להתעקש ולהתאמץ? בסוף הסביר להם ואמר: רואים בתפילת שמונה עשרה שבכל הברכות שליח-הציבור מוציא את הציבור ידי חובתו, מלבד ברכת ההודאה, שבה גם הציבור אומרים 'מודים אנחנו לך'. מכאן למדנו שבהודאה אי אפשר להוציא את השני ידי חובה אלא הוא צריך להודות בעצמו, לכן הוא מתעקש ללמוד את המילה באנגלית ויודה בעצמו למיטיבו!
 
יהי רצון שנלמד להכיר טובה לכל אחד, ובעיקר לקדוש-ברוך-הוא שמקיים אותנו ומחיה אותנו, ולצדיק שמאיר את עינינו ומגלה את אור הדעת בעולם, ונזכה להאמין בהשם יתברך בשלמות – שהשם הוא טוב ומטיב תמיד, ואין שום רע בעולם כלל ונפסיק אחת ולתמיד להתבכיין, ובזכות זה נזכה לביאת משיח צדקנו ולבניין בית מקדשנו ולגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.