מה יגידו בשמים?

מערכה ראשונה:

קו 74 עירוני בשעת צהריים עמוסה במיוחד. אני מתיישבת שלא כהרגלי במושב שממולו שני מושבים נוספים. וכהרגלי, בוהה באלו שיושבים מולי (ככה  זה כשאין סמארטפון לבהות בו…).

ממולי יושבת אישה צעירה ומטופחת עם ריסים ירוקים (!), פניה כבושות באייפון והיא לא מרימה את עיניה משך כל הנסיעה. מה שגרם לי לבהות בפאה שלה בלי בושה, היא ממילא לא שמה לב. פאה ארוכה בצבע דבש יפיפה, נראה כאילו בזה הרגע יצאה מהמספרה. חצאית מעל הברכיים ולק צבעוני. כך נראית אישה חרדית? אני תוהה ביני לבין עצמי, ומצקצקת, כצפוי.

הבאה בתור לעבור בין חרצובות מחשבתי, לשבט או לחסד, הייתה האישה שישבה לימינה. כל הנסיעה לא הפסיקה לפטפט בטלפון. את כל קורות חייה כבר ידעתי, כמה ילדים יש לה ומה היה במסיבת החנוכה של כל אחד מהם. היא הייתה אישה שמחה וחמימה, אם כי לא נראתה לי אינטלקטואלית במיוחד. צקצקצק, מילאתי את חובי לחברה, ועברתי למיועדת הבאה בתור.

את כולם תייגתי במהירות, בסטריאוטיפים הידועים והמקובלים. בלי פוליטיקלי קורקט, כי מה זה כבר משנה אם אף אחד לא יודע על מה אני חושבת?

מערכה שנייה:

באמצע הנסיעה המתארכת עלה במוחי, כאילו בלא כוונה,  זכרו הברוך של עו"ד יעקב וינרוט ז"ל שנפטר לא מזמן. נזכרתי בבנו שהספיד אותו ואמר: "התפקיד של כל אחד לשאוף למעלה ומצד שני לא לשכוח לראות את הזולת. אבא, היית מצד אחד ענק בתורה, ענק בדעת ועם כל זאת, היית אושיית משפט. הצרכים של הזולת תמיד היו אצלך לפני הצרכים שלך.

"כשהכל התחיל אמרת כמה פעמים שאתה לא חושש מהמוות, אלא שהמחלה תיטול ממך צלם אנוש. אני רוצה לומר לך אבא, שלא איבדת צלם אנוש. כולנו זכינו לראות איך המשכת בלימוד תורה מוקף במשפחה אוהבת. גם כשלא יכולת ללכת, המשכת ללמד תורה את הצעירים שחיכו לך".

מאמרים נוספים בנושא:

תשמרו על הפה

עברית שפה יפה

פה מלא טוב

שפת האהבה

מקצוע הדיבור

העוצמה שבדיבור

חיים ומוות ביד הלשון

זה מתחיל בדיבור

מדברים ונדבקים

רק כמה מילים

מילה טובה או תרופה?

ומוינרוט אציל נפש אחד עברתי לחשוב על וינרוטית אצילה נוספת, כלתו, מרת חני וינרוט ז"ל, שנפטרה כשנה לפניו בהשאירה מורשת חיים מפוארת ומעוררת השראה. מאז התגלתה המחלה בגופה, והידיעה כי אין מרפא לה וימיה ספורים, היא חיה כל רגע במלואו, כך במשך כמעט עשור. זוכרת מה חשוב באמת בחיים, ודואגת במילותיה היפות להזכירו לכולנו.

כשהיו מנסים לעודדה ואומרים לה: "את עוד תנצחי במלחמה הזו!" היא הייתה נוהגת לענות, כתמיד, בחיוך רחב ומדבק: "אני? אני כבר ניצחתי!". ואכן, היא עלתה בסערה השמימה אמנם בקיצור שנים, אם צעירה, אך גם באריכות ימים – כל ימיה התארכו, ממש כשל אברהם אבינו, היו מלאים בעשייה ובמשמעות, וכולם עלו איתה למעלה כמלאכים להמליץ יושר עליה.

מערכה שלישית:

התעוררתי משרעפיי והדרך עוד לא באה אל קיצה. מזל, אחרת מאיפה הייתי משיגה את התובנות המופלאות האלה שהגיעו אלי במתנה?

הסתכלתי שוב על נוסעי קו 74 שלצידי והבנתי שזה בכלל לא משנה. לא חשוב איך ההיא נראית, כמה תארים השלימה זאת, והאם השתיים שבצד סובלות מעודף משקל או מחוסר קואורדינציה.

בסופו של דבר, כולנו נגיע לאותו המקום, נקווה שרק אחרי 120, ונפשוט את כל הלבושים החיצוניים שלנו. לקב"ה לא ישנה אם היית שמנה או רזה, ספרדייה או אשכנזייה, חרדית או דתית לאומית, אפילו מה הצבעתם בקלפי בבחירות לא ממש ישנה לו.

מה שיהיה לו כנראה כן חשוב מאוד זה כמה מעשים טובים יעלו איתנו לשם, כמה ימים מלאים, כמה משמעות יצקנו בתוך כל הרגעים הפשוטים לכאורה של חיינו. כמה הצלחנו, בכל מהמורות חיינו, שלא לאבד צלם אנוש.

ולכן, חבל לבזבז את הזמן שלנו בלהסתכל על אחרים במבט שופט ואין טעם לצקצק בלשוננו. רק השם שבמרומים מכיר את השק שנתן לכל אחד מאיתנו ויודע בדיוק אמיתי למה הוא מצפה ממנו.

כי בסופו של יום כולנו נגיע לשם עירומים ונתפלל לכמה מעשים של אמת. וכל השאר, שיישארו בקו 74, אחרי שכולנו נרד לתחנות חיינו.

* * *

ליבי קראוס, הינה בעלת תואר שני בתקשורת ועיתונאות מהאוניברסיטה העברית. עורכת וכותבת.