מה שלא ידענו

אחרי ששמעתי סיפורים של זוגות שחזרו בתשובה, שבדיעבד היו משנים את הדרך בה הם נישאו, התעורר בי רצון לנסות לשחזר את סיפור החתונה שלנו שהתקיימה לפני שבע שנים. אם היינו יודעים אז את מה שאנחנו יודעים היום, בודאי שהיינו נוהגים אחרת.
 
זה התחיל במסעדת פועלים ברחוב אלנבי בתל אביב כששרה חיה ואדי דריבן (אמי החוזרת בתשובה ובעלה הטרי) התיישבו עמי לשיחה רצינית בנושא חתונה. לא הבנתי מאיפה הם נפלו עלי ככה פתאום, ממש כמו רעם ביום בהיר, אבל ניסיתי לשמור על סבלנות בעודי מקשיבה לאדי שמסביר לי כמה שזה לא מכובד לחיות בקשר לא מקודש במבחינה רוחנית. בתוכי זעמתי, ואפילו עניתי כמה תשובות לא מכובדות כשאני מבטלת את דבריו בזלזול. כי אם הייתי יודעת אז את מה שאני יודעת היום, בודאי שהייתי נוהגת אחרת.
 
אך הפלא ופלא, הרעם בכל זאת הוריד גשם, כי כאשר חזרתי באותו יום הביתה דבריו של אדי לא הפסיקו להדהד בראשי, ולא משנה כמה ניסיתי להתנער מהם – הם פשוט לא עזבו אותי.
 
אז לא הייתה ברירה ועשיתי מעשה. אחרי ארבע שנים ביחד, בהם חלקנו דירה בתל אביב ונהגנו כזוג נשוי לכל דבר, בלי שום סימן מצידו שמשהו הולך להשתנות בסטאטוס שלנו בקרוב, תפסתי אותו לשיחה צפופה. הייתה אווירה כבדה ומעיקה בחדר כשחזרתי על דבריו של אדי, בשינוי סגנון כדי לטשטש את המקור. אילצתי אותו בפשטות להכיר בעובדה שהגיע הזמן לעבור לשלב הבא של חיינו. הוא הגיב באותם תירוצים כמו בעבר – "אני לא רוצה לעשות חתונה גדולה, אני לא אוהב את כל הקרקס הזה כשאני במרכז בתור הליצן של הערב…" מיהרתי להבהיר לו שהכל פתיר ושזו לא הנקודה. נקטתי בעמדה של הצד הנפגע והנעלב וקבעתי בחריצות שנגמר לו הזמן.
 
למחרת התחלנו את התכנונים לחתונה וקבענו את התאריך לחודש לאחר מכן. מרגע שהסכמנו כבר לא היה טעם לדחות את זה עוד, ודווקא הוא זה שלחץ על הקיום המהיר של הטקס.
 
מכיוון שאנחנו לא זוג סטנדרטי, היה ברור שזו לא תהיה חתונה רגילה. הוא בן אדם מאוד חברותי ומתוקף עיסוקו גם מכיר מאות אנשים מקרוב. גם מהצד המשפחתי הייתה לו חבילה לא קטנה כבן להורים מרוקאים עם המוני דודים ובני דודים.
 
החלטנו 'לחתוך' בבשר החי. הוזמנו לאירוע רק מקבץ קטן של אנשים שנבחרו בפינצטה. אפילו להורים קיצרנו את הרצועה כשאפשרנו להם להביא רק מוזמן אחד בלבד ממשפחתו וחבריו. בסופו של דבר, היו ברשימה האקסקלוסיבית מאה עשרים אנשים בלבד. בהסתכלות לאחור, זהו הדבר הראשון שמצער אותי כשלא אפשרנו לאנשים שאוהבים אותנו להשתתף בשמחתנו וציערנו את הורינו. כי אם היינו יודעים אז את מה שאנחנו יודעים היום, בודאי היינו נוהגים אחרת.
 
ידענו שאנחנו רוצים להתחתן בבית כנסת, ואכן מצאנו במרכז תל אביב בית כנסת קטן ששילב חופה, קייטרינג ומעבר לגלריה בבניין צמוד, שם אפשר היה לקיים את המסיבה. זה היה שילוב מושלם והתאהבנו במקום. נתנו לחבר טוב שלנו, שסמכנו על הטעם שלו, לטפל בעיצוב של הגלריה ובבחירה של הקייטרינג. הוא עבד בהתנדבות ומתוך אהבה וממש עשה לנו את החתונה. כמה שנים לאחר מכן, זכה בעלי לשדך לאותו חבר את אשתו לעתיד. היום אני חושבת שאולי בזכות עזרתו האדיבה והאוהבת בחתונה שלנו הוא זכה, דרך בעלי, להכיר את זיווגו האמיתי.
 
את הבגדים לחתונה השכרנו במחסן תחפושות של חבר טוב ואת הזר הכינה גיסתי. לדי.ג'י מסרנו רשימה מפורטת של שירים, ויאללה… חתונה.
 
לא עשינו טקס אירוסין, אבל חמותי רצתה לעשות לנו 'חינה' בביתה כמיטב המסורת המרוקאית. בעלי לעתיד כמובן התנגד. אבל אני, שלא הייתי בקיאה במנהגים של עדות המזרח, כל כך התלהבתי שלא השארתי לו הרבה ברירות. ערב קודם החתונה לבשנו כולם קופטן (לבוש מרוקאי מסורתי), אכלנו קוסקוס, צבענו את מרכז כף היד בחום ערמוני (חינה) ורקדנו לצלילי הדרבוקה והקול ולולו. כך שמחנו עם המשפחה הקרובה ועם עוד כמה חברים בודדים. אחר כך ליוו אותי יחד כל הבנות לטבול בפעם הראשונה בחיי במקווה השכונתי, והיה מרגש ושמח.
 
כמובן שחזרנו, הוא ואני, יחד לביתנו. לא נפרדנו ערב לפני וגם לא ביום החתונה.
 
קמנו בבוקר ו…
 
א. צמנו
ב. ביקרנו בכותל
ג. קראנו ספר תהילים
ד. אף אחת מהתשובות לא נכונה.
 
כמובן שתשובה ד' היא הנכונה כי, כי אם היינו יודעים אז את מה שאנחנו יודעים היום, בודאי שהיינו נוהגים אחרת.
 
הגיע הערב וכולם הגיעו לבית הכנסת בהתרגשות. בקבלת הפנים החברים הסריטו במסרטה שעברה מיד ליד. חברה טובה אחרת צילמה צילומים אומנותיים. הייתה אווירה של קירבה, אינטימיות, שמחה והתרגשות שעמדה לטובתנו כשהגיע טקס החופה. אני לא יודעת אם זו כמות האנשים הקטנה, המקום הקדוש עם ספר התורה, או אולי היה זה אדי דריבן שהקדים את החופה בצעקה מרעידת קירות כשהוא מחפש את אמא שלי, כדי להזמין אותה לטקס: "שרה, קדימה חתונה!". הטקס עצמו התקיים בשקט ובריכוז מוחלט של הקהל ושלנו. באוויר הורגשה אחדות וקדושה, ויאמר לזכותי שהצלחתי לזכור דבר או שניים שהספקתי ללמוד, ומהרגע שנכנסתי מתחת לחופה לא הפסקתי להתפלל ולבקש בקשות בשעת הרצון הגדולה הזו.
 
חיתן אותנו הרב של בית הכנסת של חמי, שהוא חזן לעילא, ובכך גם זכינו לשמח ולכבד את אבי החתן. לא התהדרנו ברב מוכר ומכובד וגם לא באורחים צדיקים וקדושים, אפילו שהספקנו כבר להכיר כמה אנשים מכובדים ש'החזקנו' מהם. רצינו להזמין אותם, אך היינו חסרי ביטחון, וכמובן, שאם היינו יודעים אז את מה שאנחנו יודעים היום, בודאי שהיינו נוהגים אחרת.
 
אחרי הטקס המרגש בירכתי את חברותיי וחבריי כמיטב הברכות שידעתי לברך אז. היום כבר הצלחתי לשכלל את המיומנות הזו מעט יותר. לא התייחדנו כי לא היה בזה טעם. מיד עברנו לגלריה שעוצבה בפשטות ובטוב טעם לאכול ולהתחיל בריקודים. האוכל היה טעים וכשר, אך לא גלאט. המוסיקה הייתה משובחת, אך לא בקדושה. המסיבה הייתה מעולה, אך הריקודים היו מעורבים. היה לילה קסום ושמח, אך לא רוחני וקדוש.
 
לא דיברתי עם כל האורחים, על אף שהיו כה מעט. הייתי מוקפת בחברים וחברות ומסוחררת מאנוכיות. היינו מרוכזים בעצמנו וברצונות שלנו. כחיילי צעצוע על לוח משחק היינו שבויים של הזמן, המקום והלך הרוח. לאעשינו שבת חתן ולא שבע ברכות.כי אם היינו יודעים אז את מה שאנחנו יודעים היום, בודאי שהיינו נוהגים אחרת.
 
ככה זה בחיים.