מה שלמדתי במחנה

לארוז תיק לכמה ימים ולצאת
לנפוש מעט גרם לי להבין את
החשיבות של לעשות משהו בשביל
עצמי! כן, הבטריות שלנו זקוקות
להטענה מדי פעם…

לא מזמן, חזרתי הביתה אחרי ארבעה ימים נפלאים ב"מחנה לאימהות" בים המלח.

מחנה אימהות? מה זה בכלל?

כאן בישראל, ישנם ארגונים שמארגנים ימי נופש בבית מלון, כמובן לאחר שדואגים שהמקום יהיה ראוי מבחינת הכשרויות, הצניעות וכל מה שצריך לנופש שכזה. וכך מאפשרים, במחיר שווה לכל נפש, לצאת ולהתאוורר במשך כמה ימים רחוק מכל ההמולה היומיומית.

אז מה היה לנו שם?

חווינו ארבעה ימים מדהימים מלאים בהרצאות מעוררות השראה, אכלנו, התפללנו, אכלנו, אמרנו תהילים, אכלנו, למדנו ריקודי עם, אכלנו, שחינו, אכלנו, נרגענו מעט בג’קוזי, אכלנו, עשינו אתנחתא מרגיעה בספא, אכלנו, שרנו בקומזיץ, אכלנו, וכמובן, שוחחנו המון, במיוחד בזמן הארוחות.

לארוז תיק לכמה ימים ולצאת לנפוש מעט גרם לי להבין את החשיבות של לעשות משהו בשביל עצמי! כן, הבטריות שלנו זקוקות להטענה מדי פעם. נשים בדרך כלל נוהגות להשאיר את כל העניינים שלהן בצד כדי לטפל באלה של אחרים, אבל אם לא נדאג לעצמנו, לא נוכל לבצע את המשימות (עם חיוך על הפנים כמובן) העצומות בהן אנו עוסקות.

פעם שמעתי באחת ההרצאות בהן השתתפתי על החשיבות של לדאוג לעצמנו. המרצה (אני חושבת שהייתה זו הרבנית וינברג ע"ה, אבל אני לא בטוחה) דיברה על כך שהאישה נקראת "עקרת הבית", והמשמעות האמיתית של מושג זה הוא "עיקר הבית". היא הצביעה על כך שהכל סובב ומקיף את העיקר, והעיקר חייב להיות חזק. היא גם סיפרה לנו סיפור על אישה צעירה שחיה בירושלים בתקופת הצנע, שאז האוכל היה ניתן במנות קצובות ואף פעם לא הספיק לכולם. בין הדברים המעטים שהיו במנה זו הייתה ביצה אחת, והיא, אמא לשבעה ילדים, מה עשתה? במקום לחלק את הביצה לשבע – אכלה את כולה, והסבירה שעל ידי זה היא "עושה אמא".

ברור שישנן פעמים שאנחנו חייבות למתוח מעט את עצמנו, ולתת קצת יותר ממה שאנו מסוגלות לתת בדרך כלל. אולם, מן הצד השני של הספקטרום, אנחנו חייבות לדעת היכן הגבולות, ולהבין שישנם זמנים שמחייבים אותנו לחדש את הבטריות כדי להמשיך להעניק לאחרים. לפעמים, עלינו לעשות דברים שלכאורה נראים אנוכיים (רק לכאורה!) כדי "לעשות אמא" ולהמשיך להיות מבצר חזק גם לאחרים.

למרות שניתן לנו שפע מזון גדול, אנו צריכות לדאוג ולספק לעצמנו את שפע המזון הרוחני לנשמתנו, ומזון כזה קיבלתי במחנה לאימהות.

אחד המרצים שליוו אותנו שם היה הרב מרדכי נויגרשל, שסיפר לנו סיפור מדהים על שני יהודים מצ’כוסלובקיה שהצליחו לברוח ממחנה אושוויץ. השניים היו בין הראשונים שהובאו למחנה, לכן ניתנה להם עבודה חשובה במשרדי המחנה. המשרה בה עסקו העניקה להם גישה למסמכים הכי סודיים שהיו, כלומר המסמכים שתיעדו במדויק את הרציחות שהתבצעו במחנה.

סיפור בריחתם הוא נס בפני עצמו. לאחר שחפרו באדמה מתחת לגדר השלישית של המחנה והצליחו לברוח, האדם הראשון שהם פגשו הייתה אישה ששנאה את הנאצים ועזרה להם בכל דרך אפשרית. למשל, היא עזרה להם לעבור את הגבול ושם, שוב, האדם הראשון שהם פגשו היה מישהו עם הקשרים הנכונים שעשה כל שביכולתו לעזור להם. הוא עזר להם להשיג מסמכים לברוח להונגריה, שם הם סיפרו את מה שמתחולל באושוויץ ומחנות אחרים. כתוצאה מכך, יהודים רבים הוזהרו מהגורל הנוראי שמחכה להם והבינו שהם צריכים לברוח. ולא רק, העזרה הגיעה מעוד מספר ארגונים אמיצים, ובאותה תקופה יש לציין שזה היה כרוך באומץ רב והמון דרכים פתלתלות כדי לחלץ יהודים, כדוגמת: הסוכנות השוודית, ועד ההצלה – שפעלו למען הצלת היהודים מציפורני הנאצים, כך שכל יהודי שהצליח לברוח וניצל – היה נס בפני עצמו. וכך גם שני היהודים שעליהם הסיפר.

בהרצאה, הרב נויגרשל התמקד באחד הניסים שחוו השניים תוך כדי בריחתם מאושוויץ.

כידוע, אם אסיר היה מתגלה כחסר במסדרים שהנאצים היו עורכים, כלומר בספירה, מיד הם היו יוצאים לחיפושים אינטנסיביים במשך שלושה ימים. בימים אלה, הגדר השלישית, שבדרך כלל לא הייתה מחושמלת ולרוב גם לא מאוישת בלילה, הייתה מוקפת בשומרים סביב השעון. אבל אם האסירים לא היו נמצאים לאחר שלושה ימים, החיפושים היו פוסקים והגדר השלישית שוב הייתה נותרת לא מאוישת בשעות הלילה.

השניים הצליחו לברוח מהמחנה והתחבאו בתוך בור שאותו כיסו שש קורות עץ כבדות. מקום מסתורם היה ממש לפני הגדר השלישית (את השתיים הראשונות הם הצליחו לעבור איכשהו). ברגע שהנאצים גילו ששני יהודים חסרים, הם פתחו בחיפושים כשהם משתמשים באלפי חיילים והמון כלבים אכזריים מאומנים. השניים, הצליחו להשיג חומר שנקרא קרוסין ופיזרו אותו לאורך כל העקבות שלהם כולל במקום המסתור, דבר שנועד לבלבל את הכלבים שלא ימצאו אותם.

ביום השלישי, בדיוק לפני שהחיפושים היו אמורים להיפסק, שני חיילים התקרבו לערימת הקורות שהייתה מונחת מעל לבור שבו הסתתרו השניים. "אולי הם מתחבאים מתחת לקורות העץ", אמר אחד החיילים לחברו.

"לא יכול להיות", השיב השני, "הכלבים היו כאן והם לא מצאו אותם".

"אולי הם השתמשו בחומר כימי כלשהו כדי לטשטש עקבות", השיב הראשון.

וכך, החלו שני החיילים להרים את הקורות שהסתירו את שני היהודים. הם הוציאו חמש קורות. נותרה רק קורה אחת שהפרידה בינם לבין החיילים. רק קורה אחת…

שני היהודים שכבו בבור כשהם רועדים מפחד. הגרוע מכל עומד לקרות. הם ידעו בבירור מה מצפה להם אם ייתפסו – העינויים, ההשפלות, ויותר מכל, המוות האכזרי שמחכה להם על עבירה שכזאת.

פתאום, הם שומעים קריאות של אנשים ונביחות של כלבים. "נשמע שמצאו אותם", אמר אחד החיילים לחברו. והם עזבו את המקום.

שני היהודים נשמו לרווחה.

מספר שעות לאחר מכן, הם הבינו שהשטח פנוי. שלושה ימים עברו והחיפושים הופסקו. ברגע שיחשיך, הם ידחפו את הקורה האחרונה, יטפסו החוצה, יעברו את הגדר המפרידה אותם מהחופש… יוצאים אל החופש…

אבל לא. הם היו כל כך חלשים. שלושה ימים בתוך הבור בלי אוכל ושתייה עשו את שלהם. הם לא הצליחו להזיז את הקורה! הם ניסו, ועוד איך שהם ניסו, אבל לא היה להם כוח להזיז את הקורה האחרונה. הם היו בטוחים שמקום המפלט הזה הופך להיות הקבר שלהם. בסופו של דבר, אחרי מספר שעות והמון מאמצים, הם הצליחו להזיז את הקורה מעט וזחלו החוצה. החוצה אל החופש…

הרב נויגרשל שם דגש על העובדה שכאשר שני החיילים הגרמנים הזיזו את הקורות שהסתירו את היהודים, הנמלטים היו בטוחים שזה הסוף שלהם. הם ראו בפעולה זו כדבר האיום ונורא שיכול לקרוא, הם ראו את הסוף הטראגי מול עיניהם. רק לאחר מכן התברר להם שבלי שני החיילים הגרמנים הם היו נשארים קבורים חיים מתחת לערימת הקורות. שני החיילים היו כלים של השם כדי להוציאם לחופשי!

וכך גם אנו, את הדברים האיומים, הנוראיים, הסבל, הצער, הכאב וכל השתלשלות האירועים שאנו עדים להם ושקורים בתקופה זו שנקראת זמן הגאולה, הגאולה האחרונה של עם ישראל – נוכל להבין אבל רק בתנאי שנדע שהם מהווים כלי בידיו של השם, כלים שנועדו להפוך את החלום למציאות ממשית, במהרה בימינו אמן.

אז עכשיו תגידו לי אתם, לא היה כדאי לצאת לחופש?