מה שקנאה יכולה לעשות לאדם

אם חשבתי שחוסר הסבלנות והעבודה המתישה הם העונש האמיתי לכל סיפור הקנאה הזה וחוסר האמונה, אז משמים באו ועשו לכך 'סטופ' בדרך מפתיעה מאוד.

7 דק' קריאה

רחל שור

פורסם בתאריך 06.04.21

אם חשבתי שחוסר הסבלנות והעבודה המתישה הם
העונש האמיתי לכל סיפור הקנאה הזה וחוסר האמונה,
אז משמים באו ועשו לכך ‘סטופ’ בדרך מפתיעה מאוד.
זה קרה עשר דקות לפני שהחוברת ירדה לדפוס.
 
 
אומרים, שמה שאדם עושה לעצמו אפילו אלף אויבים לא יכולים לעשות לו. הסיפור שלי מוכיח עד כמה האמרה הזו נכונה.
 
את דרכי בעולם הגרפיקה התחלתי בצעדי היסוס קטנים. מאז ומעולם התבלטתי בחוש הציור. כשהייתי קטנה, אפילו את שיעורי הבית נהגתי לשרבט בציורים. המורה שאלה שאלה – ואני, היכן שרק היה אפשר, במקום לכתוב תשובה הייתי מציירת אותה. היו מורות שאהבו את הרעיון והחמיאו, היו מורות ששאבו פחות הנאה מן המקוריות.
 
כך או כך, כשהגעתי לגיל הנערות התחלתי להשקיע בתחום וגיליתי את עולם המחשב. מאחר ואין לי נפש של אומן, מצאתי מהר מאוד את עצמי שקועה בתוך המחשב ובקסמי הגרפיקה שהוא מציע. התחלתי ללמוד את התוכנות שהיו אז פשוטות למדי, אבל אני, בעזרת כח רצון וכישרון רב הצלחתי ליצור יצירות שהדהימו את כל מי שחזה בדפים שיצאו תחת ידי. כמו כן למדתי במקומות רבים, והשערים היו פתוחים לפני.
 
כאשר נישאתי, התחלתי את העבודה שלי בגרפיקה כמעצבת הזמנות לחתונות. אולי זה נשמע מוזר, אבל בתחילה הצעתי לאנשים לוגו בחינם. אחרי שראו והתפעלו, היו כאלה ששילמו מיוזמתם, אך גם לאלה שלא שילמו, לא באתי בטענות. הרי לא ביקשתי כסף. אהבתי ליצור ולכן יזמתי כל הזמן.
 
בשלב מסוים, כאשר נולד בני בכורי, הרגשתי שהעבודה כבר אינה מספקת אותי ואני זקוקה לאתגרים חדשים. פניתי לעיתון ילדים קטן ששמח על פנייתי ובירר אם אני יודעת גם לצייר. ידעתי והתקבלתי. כך התחלתי לעצב עיתונים. מגרפיקאית ממלאת מקום הפכתי לגרפיקאית במשרה כמעט מלאה, והוצאתי עיתון נהדר תחת ידי.
 
לכאורה, הייתי אמורה להיות מלאת סיפוק, אך מי שיש לו מנה רוצה מאתיים ואני רק חפצתי בעוד ועוד. היו לי כבר שלושה ילדים, הפרנסה היתה ברוך ה’ בסדר, אבל אני רציתי לממש את עצמי עוד יותר בתחום זה. בעלי דווקא לא הבין מדוע אני צריכה להתרוצץ מעבודה לעבודה, אבל מאחר וראה את הצורך העמוק שלי, עודד אותי למצוא עבודה אחרת. העיקר שאפסיק לבכות על ‘סיפוק’ ועל ‘מימוש עצמי’.
 
פניתי למספר עיתונים, מקצתם גדולים ביותר, והצעתי עצמי לעבודה. להפתעתי התקבלתי לשני עיתונים. זה הוכיח לי עוד יותר שהעבודה שלי אכן מיוחדת ומבוקשת.
 
וזהו זה, כך הפכתי לגרפיקאית ‘מספר אחת’ בתחום העיתונות. את הצעדים הראשונים שעשיתי בדרכי בגרפיקה, לא זכרתי וגם לא רציתי לזכור. הרגשתי כאילו פשוט נולדתי כדי להיות ‘גדולה’ בתחום, וכדאי לי לתת את כל המענה לדרישות. לא דרכתי בנחת על מקומי, במקביל לעבודתי השתלמתי בקורסים, למדתי ותרגלתי תוכנות חדשות והשתמשתי בהן להנאת העובדים והקוראים. בסך הכל, כל הזמן חידשתי עד כדי כך, שאמרו שהפכתי להיות חלק מהעיתון ונכס למערכת. ההמראה של העיתון יוחסה גם לעבודות הגרפיקה המשובחות שהפקתי.
 
עשר שנים לאחר ששקעתי עמוק בתוך כסא מנהלת העבודה וכבר חלשתי על חמש גרפיקאיות שעבדו תחת שרביטי, נכנסה עובדת חדשה לצוות. היא היתה בסך הכל ממלאת מקום, אבל מהירה כמו הרוח ויעילה כמו מחשב כף יד. היא זכרה הכל, ידעה הכל וביצעה הכל באופן מצוין.
 
עדיין לא ראיתי בה מתחרה, כיון שלדעתי, לא היו לי מתחרות…לכן, לא היתה לי כל בעיה להמליץ עליה. נקרא לה רינה. ובכן, רינה הזו נשארה לעבוד לצידי, וכולנו קיבלנו אותה ברינה ובשמחה. היא היתה עדיין רווקה ולא היה איכפת לה להישאר ולעבוד גם אחרי שעות העבודה המוגדרות שלה. היא לקחת אחריות, מילאה משימות שכולם התחמקו מהן בחפץ לב – ואם נתת לה מטלה – ידעת שהיא תבצע אותה על הצד הטוב ביותר.
 
מתי התחלתי לראות שרינה עומדת להיות מתחרה שלי? אולי אחרי שהתחתנה.
 
נודע לי, שהיא ניגשה לבוס וביקשה העלאה במשכורת. זה לא מצא חן בעיני. מה פתאום שהמשכורת שלה תישק למשכורת שלי? על מה היא רוצה העלאה? ואילו הבוס, ששמע עליה רק דברים טובים, אישר לה מחצית ממה שהיא ביקשה. היא אפילו לא טרה ליידע אותי וזה חרה לי מאוד. ניסיתי להוריד קצת את ערכה בעיני הסביבה, אבל גיליתי שהיא מתחרה ממש חזקה.
 
קודם כל, אני בעצמי נתתי לה יד חופשית בתחום אחד המוספים של העיתון, והיא ביצעה את עבודתה בדרך מסורה ומקורית כאחת. היא הזכירה לי את עצמי כשהייתי צעירה. בעוד אני במקביל לעבודתי, הייתי עסוקה בה בעת בגידול ילדיי וטיפוחם, הרי שהיא רצה מהשתלמות להשתלמות והביאה את התוכנות הכי "אין" שבשוק. כולם היו מוקסמים מדרך העבודה שלה, והמסירות שהיא הפגינה לעיתון בהחלט שידרו שכדאי להשקיע בה.
 
התחלתי לקמול לצידה.
 
גיליתי שהיא יצרה קשרים נהדרים עם כותבות, שמהללות ומשבחות אותה בפני האחראים, וזה הרגיז אותי. אם מישהו רק היה מזכיר לי את השם ‘רינה’, מיד הייתי מתכווצת ונעשית מרירה משהו. כבר לא היה שייך לדחוק אותה לפינה. ורינה הזו, שכחה מאין הגיעה. פתאום היא הפכה ל’ביג בוס’. הרגשתי שהיא מסתכלת עלי בחיוך מרוצה ושחצן, כאילו אומרת לי: "איני זקוקה לטובות שלך, יום יבוא ואתפוס את מקומך".
 
אם חשבתי שמדובר רק בתחושה אישית שלי, הרי שיום אחד התרחשה סיטואציה שהוכיחה לי שאני נמצאת באמת במשבר.
 
העיתון שלנו היה אמור להוציא חוברת מיוחדת בעקבות אירוע ספציפי. החוברת הזו היתה אמורה להכיל מגוון מרתק של עדכונים, כתבות ותמונות, והיה צורך לערוך אותו באופן שונה מן הרגיל והמקורי.
 
בימים כתיקונם, פרויקט מסוג זה היה מתקבל לידי. אני הייתי חושבת על הדרך ועל הסגנון המתאים, מחליטה ומתחילה לחלק את העבודה. על ה’פיניש’ הייתי אני אחראית, עד אז. והנה, כאשר הודיעו על הפרויקט, נכנס הבוס לחדר הגרפיקה, ובטבעיות רבה, למול פני הנדהמות, ביקש מרינה לקחת את הפרויקט החשוב הזה על עצמה. "בחוברת הזו השקיעו רוב משרדי הפרסום. אנחנו חייבים להוכיח את עצמנו", הסביר. "אני חייב בחוברת את מלוא ההשקעה".
 
פני סמקו מכעס ועלבון.
 
לא יודעת אם רינה שמה לב או שהתעלמה במכוון, על כל פנים היא לא הראתה אותות של ויתור או לפחות רצון לתת לי את הכבוד המגיע לי. היא קיבלה על עצמה את העבודה בטבעיות. מאחר וחשתי שהדבר פוגע בי ואני גם דוגלת בדיבור גלוי, יצאתי החוצה וביקשתי לדבר עם המנהל.
 
"אמנם קיבלנו את רינה לעבודה והיא טובה, אך מדוע אתם מתעלמים ממי שהביאה אתכם לרמת גרפיקה כה מעולה?" שאלתי בכאב.
 
המנהל הופתע. "חשבתי שאני מקל עליך. לרינה אין עול של בית וילדים. זו חוברת חשובה לנו מאוד, ומה זה משנה לך? הרי את תקבלי אותה משכורת בין אם תעשי אותה ובין אם לא", השיב לי. הוא לא הכחיש שרינה עולה עלי. הוא נתן לי להבין שאנחנו באותה רמה. עד היכן מגיע עומק הכאב?
 
חשקתי את שיני. "לא משנה לי הכסף. אני לא מוכנה שתחומי אחריות יעברו ממני".
 
"למרות שזה יגזול מזמנך על חשבון הבית?" שאל המנהל.
 
הנהנתי בראשי.
 
"טוב, אחשוב על כך…", פלט המנהל למרבית ההפתעה שלי. חשבתי שהוא יעביר לי מיד את התפקיד.
 
למחרת, ביקש המנהל לשוחח שוב ולהבהיר: "החוברת הזו חשובה לנו מאוד. יש לנו זמן מועט לעבוד עליה. את בטוחה שאת רוצה לקחת אותה על עצמך חוץ מהעיתון הקבוע?"
 
חשבתי לרגע על רינה. אם אתן לה את החוברת, היא עלולה לקחת לי גם את המשרה. לצעירה הזו אין בכלל בעיה…אז הסכמתי.
 
הוא קרא לרינה והעביר לי בפניה את כל הסמכויות. רינה נשארה חברותית וידידותית והציעה את עזרתה. גיליתי שיש לה בעצם אופי חלק כזה. היא לא רגילה לחפור ברגשות עצמה או ברגשות אחרים. היא אפילו לא נפגעה או לא רמזה על כך. התבלבלתי לרגע.
 
רק כאשר נכנסתי לעומק החוברת, הבנתי מה לקחתי על עצמי ואיזה בור כריתי לרגלי. ‘הרי המנהל הדגיש ואמר שלא מדובר בתוספת שכר’, הרהרתי לעצמי. ‘כך שרינה לא היתה מקבלת שקל יותר ממך, למרות שנדרשות כאן בהחלט שעות עבודה רבות על חשבון הבית. לעומת רינה, אצלי כל שעת עבודה מתומחרת היטב, ולאו דווקא למען החוברת הזו…’
 
ובאותו הזמן, כאילו להכעיס, חלה בני הקטן בדלקת ריאות ובילינו איתו יומיים בבית החולים. לאחר מכן הוכרחתי לעבוד מן הבית. זו היתה עבודה נוראה. גם בתי הבכורה עברה קושי מסוים, באותה תקופה, והייתי צריכה לשוחח איתה בערבים ולעזור לה על מנת שתתחזק. ונוסף על הכל, אחי עמד להתחתן מספר שבועות לאחר מכן. בקיצור – החוברת הזו, שכל כך התעקשתי עליה, עמדה לי כמו עצם בגרון.
 
לא ידעתי מה לעשות. אם אלך למנהל ואחזור בי מהסכמתי – הוא יראה בי פזיזה חסרת אחריות – ובצדק, והעיקר, הוא יבין שלא כדאי לו לסמוך עלי בעתיד. או אז יתכן שיעביר לרינה סמכויות נוספות. ואם לא אלך – אני משקיעה את שעותיי ביום ובלילה, ואפילו לא מקבלת על כך תמורה…
 
לא היתה לי ברירה. היה שווה בעיני הכל, רק שרינה לא תקבל את העבודה הזו.
 
וככה עבדתי. בין ילד חולה לבין הכנות לחתונה, בין בת-עשרה מתקשה לבין ניהול בית תקין. העבודה על החוברת היתה בגדר של טירוף. על כל דף עבדתי שעות על גבי שעות, ולמרות זאת לא ראיתי את האור בקצה המנהרה. המנהל כל הזמן דרש עוד ועוד וביקש לשנות דברים. הוא גם השחיל רמז קטן בנוסח: "מה קרה ליצירתיות המפורסמת שלך?"
 
הוא לא ידע שהיצירתיות שלי היתה אז שקועה עמוק ב’איך להעסיק תינוק חולה’ ו’מה לומר עכשיו לילדה שיעודד אותה…’ וגם ‘אילו בגדים נלבש לחתונה’. לא היה לי ‘ראש’ ושום חשק לעבודה הזו.
 
אם חשבתי שחוסר הסבלנות והעבודה המתישה הם העונש האמיתי לכל סיפור הקנאה הזה וחוסר האמונה, אז משמים באו ועשו לכך ‘סטופ’ בדרך מפתיעה מאוד. כן, אני קוראת לזה חוסר אמונה. כי אילו הייתי מאמינה שהכל משמים, אז לא הייתי מנסה לעצור את התהליך שבו רינה, לכאורה, לוקחת ממני את תפקידי הבכיר. אמנם זכותי לנסות להתגונן ולהבהיר עמדות, אבל מכאן ועד לדאוג בכח שהיא לא תקודם, הדרך ארוכה.
 
זה קרה עשר דקות לפני שהחוברת ירדה לדפוס. כרגיל, המדפיס התקשר ושאל אם יש אישור סופי. הוא ביקש שאבדוק במחשב שוב את כל הדפים ושאתן לו אישור להדפיס.
 
שניה לאחר מכן נשמע קול צרחה במטבח. בת השלוש וחצי שלי החליקה על קליפת תפוז שהיתה על הרצפה וחטפה מכה בראש. היא צרחה נואשות ולידה צרח גם התינוק החולה. הייתי חייבת להרגיע את שניהם. במקביל, התקשר המדפיס בשנית. חסרת סבלנות אמרתי לו שהכל בסדר והוא יכול להדפיס, למרות שלא ניגשתי למחשב כדי לבדוק שאכן החומר נשלח אליו בצורה תקינה.
 
הצרחות שיגעו אותי, וגם החוברת הזו הוציאה לי כליל את כל הטעם והחשק להשקיע בה אפילו עוד רגע אחד קטן. זהו. הכל בסדר, העיקר שהיא תצא כבר, שהמנהל יהיה מרוצה ושרינה לא תאיים על קיומי.
 
למחרת, בשש וחצי בבוקר אני מקבלת טלפון ממזכירת המערכת. "איך התרחשה הפאשלה הזו? הבוס רוצה לראות אותך בשמונה אצלו במשרד", אמרה לי בחומרה.
 
פאשלה? על מה היא מדברת? הייתי המומה. מתברר, כי בחוברת יצאו דפים ש’עלו’ אחד על השני. כלומר, חצי עמוד ממספר שתיים וחצי עמוד ממספר שלוש. איך זה בדיוק קרה? כנראה לחצתי על משהו בטעות וכך שלחתי לדפוס.
 
מיליוני דפים, ואני לא מגזימה, מיליוני דפים הלכו לריק! לא ניתן היה בשום אופן להפיץ חומר שכזה לציבור הרחב, גם לא ניתן היה להוציא אותו לאור בזמן אחר, כיון שהחוברת יצאה בעקבות אירוע מסוים. כעת, נקל היה להבין שהמפרסמים לא ישלמו על הפרסומות שלהם ומאידך גיסא, לכותבים ישולם בעד כתבותיהם ללא כל תמורה מקבילה לכך.
 
היה ברור שהכל באשמתי. אילו הייתי פותחת את המחשב לפני האישור המהיר הייתי מבחינה בטעות וממהרת לתקן, אבל לא אני לא פתחתי.
 
זו בהחלט היתה מכה כלכלית לעיתון, שקמו לו מתחרים רבים באותה העת. המנהל היה תקיף מאוד בדעתו. "אני מבין שזו טעות אנוש, אבל הזהרתי קודם לכן שמדובר בעיתון חשוב ודורש. לא רק שהגרפיקה שלו לא היתה מושקעת, אלא את לא השקעת ברצינות למרות שהבטחת. הבנו שאת עסוקה ולכן העברנו למישהי אחרת קצת יותר פנויה, אבל את התעקשת…"
 
הבנתי שרק אחרי שנה הכיר הביטוח של העיתון בכך שעליו לשלם על תאונת העבודה הזו, אבל אותו זמן הרגשתי כל כך גרוע עד שפשוט הודעתי ללא כל שהיות על עזיבתי את העבודה. איש לא הצטער. זה היה מתבקש שאקח אחריות על התקרית הזו.
 
למי שמתעניין, רינה קיבלה את עבודתי. ואני? ובכן, היום גרפיקאית פשוטה בבית דפוס ומעצבת הזמנות לחתונה. המשכורת שלי היא ‘חלקי ארבע’ והמצב הכלכלי לא נעים בבית. אני עובדת יותר שעות, מרוויחה פחות כסף, אבל אלו החיים שלי, החיים שנלחמתי שייראו באופן כזה.
 
לפעמים אני חושבת, אילו הייתי מניחה לרינה לעשות זאת, אולי היתה מקבלת מחמאות, אבל הרי ברור שלא הייתי מסיימת את הקריירה שלי בצורה כזו, לפחות לא בעיתון ‘שלי’. אז למה קינאתי? למה הסכמתי לקחת על עצמי עבודה בכח, רק כדי שלה לא יהיה?
 
הדרישה שלי היתה הבור שחפרתי לעצמי. את הלקח אני חשה בכל יום על בשרי, ואין לי ספק שאני אישה שונה היום מאשר פעם.
 
ואולי השינוי הזה בעצם שווה הכל?
 
 
(מתוך "שעה טובה")

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה