מהילכות ודיני הסליחות

 

 

א. מנהגינו לקום באשמורת הבוקר לומר סליחות ותחנונים, החל מיום ראש חודש אלול עד יום הכפורים, כי מסורת בידינו שמשה רבינו עלה להביא לוחות שניות בראש חודש אלול וירד ביום הכפורים, וכל ארבעים יום הללו היו ימי רצון לעם ישראל. וביום הכפורים נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה, ואמר למשה "סלחתי כדברך", ולכן נקבע יום הכפורים ליום מחילה סליחה וכפרה. וביום ראש חודש עצמו אין מנהגינו לומר סליחות.

ב. הזמן הראוי ביותר לאמירת סליחות בימים אלה הוא מחצות הלילה ואילך, שאז הוא עת רצון, אך בחצי הראשון של הלילה אסור לומר סליחות ושלש עשרה מדות. ויחיד שנמצא בבית כנסת שנוהגים שם לומר סליחות לפני חצות הלילה, אינו רשאי להצטרף אליהם, אלא ישב בדד וידום, ולא יענה עמהם שלש עשרה מדות וכו’. ואדרבא יש לבטל מנהגם זה שאין לו יסוד. וזמן חצות הלילה יש לחשב באופן כזה שיחשוב תחילה השעות שבין הזריחה לשקיעה, והחצי הוא זמן חצות היום, שאז החמה באמצע הרקיע, ולאחר מכן יוסיף שתים עשרה שעות על חצות היום, ואז הוא חצות לילה בדיוק.

ג. בני חו"ל טוב שימתינו לאמירת הסליחות לפי הזמן שלהם, אף שבארץ ישראל כבר הגיע חצות. ומכל מקום המקילים לומר סליחות ביחד עם תושבי ארץ ישראל, וכגון כשאומרים סליחות באמצעות הלויין המצוי כיום, יש להם סמוכין בהלכה, ורשאים לומר סליחות יחד עם בני הארץ.

ד. קהל ועדה שאי אפשר להם להשכים לסליחות בעוד לילה, יכולים לומר סליחות בשעות הבוקר המוקדמות, או לפני תפילת מנחה, אחר חצות היום (עד צאת הכוכבים). וכן יש לנהוג במחנות הצבא כשאי אפשר להם לומר סליחות אחר חצות הלילה או באשמורת הבוקר.

ה. אף על פי שאין לזמר סליחות וי"ג מדות בשעות שלפני חצות הלילה, מותר לשמוע אז מהרדיו סליחות וי"ג מדות, בכדי להתלמד ולהתרגל בנגינות התחינות, וכדומה.

ו. השומע סליחות וי"ג מדות או קדיש מהש"צ, דרך הרדיו בשידור ישיר אחר חצות, עונה י"ג מדות ואמן. ואם השידור הוא מהקלטה, אינו עונה. אך השומע מקרא מגילה דרך הרדיו אינו יוצא ידי חובתו.

ז. אברכים ובחורי ישיבה, וכן תלמידי חכמים, שאי אפשר להם לקום יום יום באשמורת הבוקר לאמירת הסליחות, והדבר יגרום שיתבטלו מסדר לימודם ביום, ישתדלו על כל פנים לקום בקצת לילות כגון בימי שני וחמישי של חודש אלול, להשתתף עם הציבור באמירת הסליחות והתחנונים, וכן יתאזר בכל עוז להשתתף עם הציבור באמירת הסליחות בעשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכפורים.

ח. והוא הדין לפקידים ופועלים שכירים ומלמדי תינוקות שאינם יכולים להשכים קום בעוד לילה, ואם ישכימו לסליחות קיים חשש שלא יוכלו לעשות מלאכתם באמונה, רשאים להמנע מלקום יום יום, וישכימו לפרקים בשני וחמישי ובעשרת ימי תשובה.

ט. אם הולכים לישון אחר חצות לילה, נכון שיאמרו קצת סליחות לפני שישנו, לאחר עריכת סדר תיקון חצות, שמעלת תיקון חצות חשובה יותר מאמירת סליחות עם הציבור.

י. כל אדם המשכים לסליחות יתאמץ שלא ינום ולא יישן בשעת קריאת שמע וברכותיה ובתפילה, ומכל שכן שהוא לבוש בתפילין שאסור בהיסח הדעת. ומי שאינו עושה כן יוצא שכרו בהפסדו, ויותר טוב שיתפלל כראוי מאשר לומר סליחות באופן כזה.

יא. עיקר אמירת הסליחות צריכה להיות בכוונה ובנחת ובמיתון ובהכנעה יתרה, ובפרט שלש עשרה מדות, ולהבין מה שמוציא מפיו בלב נשבר ונדכה, ולכן הנוהגים לומר "עננו אבינו עננו" ו"עשה למען שמך" במהירות רבה ובחופזה לא יפה עושים, וצריך לבטל מנהגם ולאומרם במתון. ואלה שאונסים עצמם מן השינה ובאים לבית הכנסת להשמיע במרום קולם, בקול רנה, ואומרים הסליחות בקול רם ונשא כדרך ששרים פיוטים ונגינות, הרי הם יורשים תרתי גיהנם, ואדרבא יוצא שכרם בהפסדם. והחי יתן אל לבו בעת אמירת הוידוי והסליחות, לפשפש במעשיו ולחזור בתשובה שלימה ולהוסיף מצוות ומעשים טובים, בהתקרבו ליום הדין שאז שוקלים זכיותיו ועוונותיו של כל אדם. וכבר אמרו דורשי רשומות "אני לדודי ודודי לי" ראשי תיבות "אלול", וסופי תיבות בגימטריא ארבעים, כי בימי אלול ובעשרת ימי תשובה שהם ארבעים יום, התשובה מקובלת ביותר שהם ימי רחמים. ועוד סמכו על הכתוב: ומל ה’ אלהיך "את לבבך ואת לבב" זרעך, ראשי תיבות אלול, ומכאן סמך למה שנהגו להשכים לומר סליחות בכל חודש אלול.

יב. נוהגים שהכותב מכתב לחבירו בחודש אלול, כותב בתחילת המכתב "לשנה טובה תכתבו ותחתמו".

יג. אין היחיד יכול לומר שלש עשרה מדות של פסוק ויעבור בדרך תפילה ובקשת רחמים, מפני שנחשב כדבר שבקדושה. אבל אם בא לאומרם דרך קריאה בעלמא בטעמי המקרא רשאי.

יד. אין היחיד צריך לסיים ונקה לא ינקה עד סוף הפסוק, אלא די לומר עד ונקה. ומותר ליחיד לומר אל מלך יושב וכו’, אף על פי שאומר בו "זכור לנו היום ברית שלש עשרה".

טו. הסליחות שנתקנו בלשון ארמית (תרגום), כגון "רחמנא", "מחי ומסי", "דעני לעניי ענינן", "מרנא דבשמיא", אין ליחיד לאומרם, מפני שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי, ורק אם יש מנין בבית הכנסת אומרים אותם, שהציבור אינו זקוק לעזרת מלאכי השרת, שהשכינה עמהם. ולכן כשעדיין לא באו עשרה להשלים מנין, ידלג הש"צ רחמנא ושאר קטעי סליחות הנ"ל, וכשיבואו עשרה יאמרם. ונכון לנהוג כשטרם באו עשרה לבית הכנסת לסליחות, לומר אחר שבט יהודה בדוחק ובצער (קודם אל מלך) "רבונו של עולם אתוודה על עבירות", וכו’, והוידוי ושאר תחינות שבלשון הקודש, וכשיופיע העשירי לסליחות יחזרו ל"אל מלך", ויעבור, רחמנא, אנשי אמונה, ושאר הסליחות שדילגו. ואם הזמן מצומצם בכל זאת יאמרו אל מלך, ויעבור, אנשי אמונה וכו’, וידלגו "אם אפס" ויתחילו "זכרון לפניך בשחק". וכן ידלגו "בזכרי על משכבי" וכן "אליך ה’ נשאתי עיני" כפי הצורך, כי מעלת אמירת י"ג מדות עולה על חשיבות הסליחות הללו.

טז. המנהג שכל הציבור אומרים "ויעבור ה’ על פניו ויקרא" בלחש עם הש"צ, ואחר כך אומרים בקול רם מתיבות ה’ ה’ אל רחום וחנון וכו’. ויש לנוהגים כן על מה שיסמוכו. ויזהרו להפסיק בין ה’ ה’, ומי שאינו עושה כן עונשו רב.

יז. כשאומר הש"צ תיבות ה’ ה’, יש לכפוף קומתו קצת בשחייה, ואין צריך להרים עקביו מהקרקע כשאומר ה’ ה’ כמו שעושים בקדושה, אלא יישר רגליו ויאמר הי"ג מדות בכוונה. ויש נוהגים להרים עקביהם כשאומרים ה’ ה’, כדרך שעושים בקדושה.

יח. אין לכפול פסוק "שמע ישראל" שאומרים בסליחות, אלא הש"צ אומרו פעם אחת. והצבור עונים אחריו גם כן פעם אחת.

יט. בנוסח הפיוט בסליחות נפלה נא ביד ה’, יש לומר "מה יתן לך האדם כי ירשע וכי יצדק", שהוא נוסח הגון ונכון יותר ממה שכתבו בכמה סדורים מה יתן לך האלקים וכו’.

כ. נוהגים לומר קדיש תתקבל אחר הסליחות, ואפילו מתפללים שחרית מיד לאחר הסליחות. ואם היו עשרה בסליחות ויצא אחד מהם, לא יאמרו קדיש תתקבל אחר הסליחות.