מהלכות עשרת ימי תשובה, סדר ערב יום הכיפורים

א. אף על פי שעיקר התשובה היא עזיבת החטא, מכל מקום נכון שבעל תשובה יקבל על עצמו תיקון לכפר חטאתיו. ושבעת ימים שבין יום ר”ה ליוהכ”פ הם נגד שבעת ימי השבוע ובכל יום ויום יעשה תשובה כפי כחו, ויכוין לכפר בזה כל מה שחטא באותה שנה כנגד אותו היום. ויש לאדם לעשות לעצמו סייגים וגדרים בימים אלה כפי יכולתו, כגון שיקבל על עצמו שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת עד שעה וחומש זמניות. וכיוצא.

ב. אדם ששכר את חברו לילך בדרך, ונהרג, נכון שמי ששלחו לדרך יקבל עליו תשובה בתורה ומעשים טובים. ובזמן הזה יש להקל על בעלי תשובה.

ג. מצוה לאכול ולשתות ולהרבות בסעודה בערב יום הכפורים. ואין להתענות בערב יום הכפורים, בין תענית תשובה ובין תענית חלום. ואף אם רוצה להתענות עד הסעודה המפסקת, אינו נכון לעשות כן. ועיקר המצוה היא רק ביום, אבל בליל ערב יוהכ”פ אין מצוה לאכול. וימעט מלימודו בכדי שירבה באכילה וכן ימעט ממלאכתו בכדי שירבה בסעודה. ולכן העושה מלאכה בערב יוהכ”פ אינו רואה סימן ברכה לעולם מאותה מלאכה.

ד. גם הנשים חייבות לאכול בערב יום הכפורים. וגם חולה שאינו מתענה ביום הכפורים, מחשש סכנה לחייו, צריך לאכול בערב יוהכ”פ, משום תעניתו בלילה לשעות.

ה. מנהגינו להרבות בסליחות בערב יום הכפורים, ואומרים וידוי ונפילת אפיים בסליחות. אבל בשחרית אין אומרים וידוי ולא נפילת אפיים ומזמור יענך ה’ ביום צרה, ותפילה לדוד, שחשוב כיום טוב. יש נוהגים שלא לומר “מזמור לתודה” בערב יום הכפורים, אבל ברוב תפוצות ספרד נוהגים לאמרו.

ו. מנהג רוב בני ספרד לומר אבינו מלכנו בשחרית ובמנחה בערב יום הכפורים. וכן המנהג בעיה”ק ירושלים ת”ו.

ז. נוהגים לומר התרת נדרים אחר תפילת שחרית, או אחר אמירת הסליחות, בערב יוהכ”פ.

ח. המנהג בכל תפוצות ישראל לעשות “כפרות” בערב יוהכ”פ, דהיינו שנוהגים לשחוט תרנגול לכל אחד מבני הבית, ומנהג זה יסודתו בהררי קודש עוד מימות הגאונים.

ט. נוהגים ליקח תרנגול זכר לכל אחד מבני הבית הזכרים. ותרנגלת נקבה לכל אחת מהנקבות. ובוחרים בתרנגולים לבנים, על שם הכתוב: אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבינו. ולוקחים למעוברת תרנגול ושתי תרנגולות, ומי שאין ידו משגת די אפילו בתרנגול ותרנגולת לכל בני הבית.

י. מסבב הכפרות סביב ראשו, ואומר: זה חליפתי זה תמורתי זה כפרתי, וכשעושה כפרה לאחר, זה חליפתך תמורתך, כפרתך, ולנקבה יאמר: חליפתך, תמורתך כפרתך, וכשעושים כפרה שלא בפני המתכפר, יאמר: זה חליפת פלוני בן פלונית, תמורתו וכפרתו.

יא. יש נוהגים לסמוך ידיהם על ראש העוף דוגמת סמיכה בקרבנות. ואנו לא נהגנו בסמיכה, ושב ואל תעשה עדיף.

יב. יש לאדם להרהר בתשובה בעת עשיית הכפרות, ויחשוב בלבו שכל הנעשה בעוף דוגמת ד’ מיתות בית דין, היה ראוי להעשות בו, (כי בעת שהשוחט תופס הסימנים בצואר הוא דוגמת חנק, וכששוחטו הוא דוגמת הרג, וכשמשליכו לקרקע הוא דוגמת סקילה, וכאשר מחרכין ומהבהבין אותו באש, הוא דוגמת שרפה. ועל ידי שהוא שב בתשובה, השי”ת מוחל לו ותהי לו נפשו לשלל.

יג. צריך לדקדק שכאשר קונים תרנגולים, או תרנגולות לכפרות, ומשהים אותם בבית יום או יומים, שבכל פעם לפני שישב לאכול יתן לפניהם אוכל. ואין חילוק בזה בין בהמה ועוף טהורים, לבין טמאים. (ולכן המגדל בביתו כלב לצורך שמירה וכדומה, יקפיד להאכילו לפני אכילתו הוא, שגם בחיה טמאה הדין כן).

יד. חובה קדושה להזהר שלא לשחוט אלא אצל שוחט מומחה וירא ה’, וזהיר היטב בבדיקת הסכין כדין. וזה אפילו בשאר ימות השנה, ומכל שכן בליל ערב יוהכ”פ שהצפיפות רבה. ולכן נכון יותר להקדים הכפרות לפני ליל ערב יוהכ”פ.

טו. נוהגים שהשוחטים מראים סכיניהם לרב העיר בין כסה לעשור, ועומדים למבחן בפניו. וחובה קדושה על הרבנים די בכל אתר ואתר להשגיח בעין פקוחה על השוחטים בליל ערב יוהכ”פ ולהסיר המכשולות עד כמה שאפשר, וכאשר יקרה חסרון הרגשה בפגימת סכין, יש להעביר את השוחט כשניכרים הדברים שהיתה רשלנות מצדו וכדומה.

טז. יש נוהגים לתת את עופות הכפרות לעניים. ויותר נכון לתת להם את דמי הכפרות, כדי שלא יבוש העני, ויחשוב כי נבזה הוא בעיני הנותן, שלאחר שהשליך עוונותיו על העוף נותנו לו.

יז. אם לאחר עשיית הכפרות נתנבל העוף בשחיטה צריך כפרה אחרת.

יח. מצוה לחזר אחר מצות כסוי הדם של העוף לאחר בדיקת הסכין שאחר שחיטה, ויברך אקב”ו על כסוי דם בעפר. וכן המנהג בארץ ישראל.

יט. עבירות שבין אדם לחברו אין יוהכ”פ מכפר עד שיפייס את חברו. ותחילה ישיב לו את האונאה או את הגזל או הרבית שלקח ממנו שלא כדין. ואף על פי שמשיב לו את המגיע לו אינו נמחל לו עד שיפייסנו. וכבר אמרו חז”ל: סאה מלאה עוונות גזל מקטרג בראש. ולכן אם יש לו סכסוך כספי עם חברו, אל יורה היתר לעצמו להחזיק בדעתו, כי אין אדם רואה חובה לעצמו. אלא יסדר טענותיו באמת ובתמים לפני רב מובהק להורות לו אם חייב להחזירו לחבירו או לא. ואפילו אין חבירו תובעו ישתדל לצאת ידי שמים על ידי שאלה לתלמיד חכם. ואפילו אם חבירו לא ידע מהגניבה שגנב מאתו, צריך שיחזיר לו הגניבה, וגם לפייסו.

כ. גדולה אונאת דברים יותר מאונאת ממון, שזה בגופו וזה בממונו. ולכן אפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים, צריך לפייסו, שהרי עבר בזה על לאו דאונאת דברים. וכל שכן אם הכלימו והלבין את פניו ברבים, שהוא חשוב כשופך דמים. וכבר אמרו נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים.