מהלב

אם כל מה שאני מצליחה לעשות הוא
'כמעט שקט', שנקטע בגלל פיתויים
מאולצים של באמת לומר משהו – גם זה
מהלב. גם כשזה 'על הפנים' וגם אם אני
לא הרב ארוש – אצלו הכל יקר…
 
 
עד לא מזמן, הרגשתי חסרת תועלת ברמות מחרידות. היה לי שבוע שהרגשתי שכל מה שאני רוצה לעשות הוא רק לברוח לאיזו מערה איפשהו. למה, אתם שואלים? כי כל מה שניסיתי לעשות, אפילו דברים קטנים, פשוט לא הלך לי.
 
היו לי תוכניות להכין ארוחות בריאות ומזינות, שאף אחד לא אהב חוץ ממני. היו לי תוכניות לבנות שלי (וגם לי) – לקום מוקדם בבוקר, כדי שנפסיק את הטירוף הזה שחוזר על עצמו כל בוקר – לחץ הזמן שלפני היציאה מהבית למסגרות הלימודים. אבל אז השם זימן דבר אחרי דבר: מסיבות יום הולדת, מפגשים דחופים, מבחנים במתמטיקה שהיו צריכים בדיקה נוספת, והורה שיכול היה להגיע רק בשבע בערב… והתוצאה הסופית: רוטינת הבוקר המלחיצה חזרה על עצמה יום אחרי יום…
 
תכננתי לסדר את הבית, ובסוף גיליתי שרק בלגנתי אותו יותר, אפילו יותר מהרגיל. היו לי תוכניות לדבוק בתקציב שהקצנו לקניות, אבל גיליתי שבשורה התחתונה חרגתי מהקביעה 'לא לבזבז' שוב ושוב.
 
וזה היה מוזר.
 
לא שניסיתי לעשות משהו לא טוב או רע, אבל השם רק רצה להראות לי (שוב) שהכל בא ממנו, שהוא מתכנן הכל, ולא לקבל את זה כמובן מאליו.
 
אז החלטתי לצאת לטיול קצר ולדבר עם השם… וגם זה נגמר בכישלון מדכא, ואפילו מפחיד קצת. בדרך כל אני יכולה לדבר ולדבר ולדבר (אחרי הכל, אני אישה). אבל מסיבות לא ידועות, המילים פשוט נתקעו ולא יצאו מהפה. בקושי מילה אחת הצליחה לצאת החוצה אל אוויר העולם. וגרוע מזה, זה נמשך כמה ימים… אפילו הדיבור עם השם נעשה קשה מאוד.
 
באותו זמן פרגנתי לעצמי עם דיסק של הזמר גד אלבז – כמעט שקט. אהבתי את השירים בדיסק, אבל שיר מספר 11 משך מאוד את תשומת ליבי. לא גד אלבז שר אותו, אלא מישהו אחר (בדיסק הזה הוא מארח הרבה זמרים). אבל כל השיר היה על איך שאותו זמר שר על כך שהוא לא עדי רן, חיים ישראל, מרדכי בן דוד, יעקב שוואקי, או שאר זמרים מפורסמים ומוכרים, אלא הוא "שר מהלב", כדבריו.
 
השיר עצמו מאוד יפה. הוא מזכיר רשימה של לפחות עשרה אנשים שהוא לא, ואז בא הפזמון בו הוא מסביר שהוא "שר מהלב" – וזה מספיק טוב.
 
באותו טיול שעשיתי – הליכה על השביל המקיף את הישוב בו אני גרה – כשהרגשתי כמו אוויר חסר משמעות, כשניסיתי לדבר עם השם ושום משפט לא יצא לי, פתאום השיר זה עלה בראשי.
 
אז התחלתי להסביר להשם: "אלוקים, אני לא הרב שלום ארוש, אני גם לא הרב אליעזר רפאל ברוידא. אני לא רבי נחמן מברסלב וגם לא הרב קוק. ברוב הימים, אני אפילו לא בטוחה אם אני מצליחה להיות 'יהודיה פשוטה'. אבל כל מה שאני יכולה לומר לך הוא רק שאני מנסה להתפלל 'מהלב'"…
 
שרתי לעצמי עוד כמה גירסאות:
 
"אני לא שרה אימנו, גם לא רבקה, רחל או לאה. אני לא רבנית מפורסמת שמעבירה שיעורים לאלפים ומקרבת אליך יהודים, החלות שאני אופה 'על הפנים' (למישהו יש מרשם טוב להציע?) וישנם ימים שאני בקושי מצליחה לארגן איזו ארוחת ערב נורמאלית, וכשזה קורה אז זה נס אמיתי…
 
"אבל אני מתפללת. מהלב. מהלב. אני מנסה מאוד מאוד חזק להתפלל אליך מהלב. וזה גם נחשב, נכון?"
 
ואז, בלי להבין איך ולמה, פרצתי בבכי (כמו שאמרתי, אני אישה ודברים כאלה קורים).
 
אתם יודעים, בכל פעם שאני שומעת שיעורים של הרב שלום ארוש או הרב אליעזר רפאל ברוידא, בהם הם מסבירים על מה אני צריכה להתפלל, אני באמת מנסה לעשות את זה. אבל בשבועות האחרונים, ניסיתי לזכור להתפלל לפחות שתי דקות על עם ישראל. ולפעמים אני חושבת: 'איזה שינוי יכול לעשות תפילות של אדם קטן כמוני? אני לא הרב שלום ארוש, אני לא הרב ברוידא, אפילו לא קרובה… אני כל כך מלאה בטעויות ובסתירות, איך אני בכלל יכולה לחשוב שאותן דקות מעטות באמת נחשבות?'
 
אבל אני חושבת שהשם הראה לי שזה לא משנה אם אני (חושבת) שאני לא משהו מיוחד. הנקודה היא שאני מנסה, ואני מנסה להתפלל 'מהלב'.
 
התלמוד מלמד אותנו ש'מילים היוצאות מהלב נכנסות אל הלב'. אפילו אם כל מה שאני מצליחה לעשות הוא רק למלמל כמה תודות, או חצי שעה לומר 'אבא רחמן שבשמים' שוב ושוב, זה מהלב.
 
ואם כל מה שאני מצליחה לעשות הוא 'כמעט שקט', שנקטע בגלל כמה פיתויים מאולצים של באמת לומר משהו – גם זה מהלב. והשם הראה לי, גם כשזה 'על הפנים' וגם אם אני לא הרב ארוש – אצלו הכל יקר. הוא מעריך את זה מאוד. למה? כי זה 'מהלב'…