מוציא מצה, מרור

 

 

א. מותר לשקול את המצה בליל פסח עצמו, כדי לדעת אם יש בה כשיעור הצריך לו, וכן במרור, ואף במאזנים פרטיים שמשתמשים בהם בבית, השוקלים על ידי מחוג, יש להקל. (ובלבד שיהיו בלי בטריה. וראה ביחו"ד א/טז)

ב. טוב לחוש לכתחילה ולשלם קודם הפסח דמי המצה, שיוצא בה ידי חובתו בליל פסח. (חזו"ע ב/קסח אות יב)

ג. כשחל פסח בשבת, לא גזרו שמא יעביר את המצה ד’ אמות ברשות הרבים, מכמה טעמים. (חזו"ע א/לא)

ד. מותר לאכול מצה עשירה בליל פסח, אלא שאין יוצאים בה ידי חובת מצה, ולא גזרינן בזה שמא יאכל ממנה למצת מצוה. ולכן מותר למי שהוא בכור ומתענה בערב פסח, לאכול פחות מכביצה ממצה עשירה אחר הקידוש, כדי שיוכל לזמר את ההגדה כראוי ולספר ביציאת מצרים. (חזו"ע ב/קלד)

ה. מי שזמן לידתו חל בליל הסדר, בשנה שנעשה בר מצוה, אין צריך להמתין מלאכול מצה עד שתגיע שעת הלידה, כיון שמשעת צאת הכוכבים כבר נעשה לחייב במצוות. ומכל מקום המחמיר לאכול עוד כזית מצה, אחר שעת לידתו, (קודם חצות לילה) תבוא עליו ברכה. אך לא יעשה הקידוש, ושאר מצוות הסדר, לפני צאת הכוכבים. (יבי"א ג/נל)

 

 

 

 

ו. יקח כזית מרור וישקענו בחרוסת, ולא ישהנו בתוכו, כדי שלא יתבטל טעם מרירותו, ולכן צריך גם כן לנער את החרוסת מעליו, ויברך על אכילת מרור, ויאכלנו בלא היסבה.

ז. אם טעה ובירך "לאכול מרור", אם הוא בתוך כדי דיבור (שיעור של אמירת "שלום עליך רבי") יתקן ויאמר "על אכילת מרור". ואם עבר שיעור זה, אין צריך לחזור ולברך, אלא יאכל על סמך ברכה זו. (חזו"ע א/ל)

ח. אין מברכים על המרור ברכת האדמה, כיון שנפטר מברכה זו בברכה שעל הכרפס. (חזו"ע ב/קעג)

ט. אין מברכין על החרוסת, שהיא טפלה למרור. ומנהגינו לטבל את מקצתו של המרור בחרוסת. (ח~ו"ע א/לט. ב/קסט)

י. אם אכל המרור ולא טיבל בחרוסת, חוזר ואוכל המרור בטיבול בלי ברכה. (שם. וח"ב קעד)

יא. אלו ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובת מרור, חזרת (כ"ס, ליג’ונא, לטוגא, סאלאט), עולשין (הנדבא). תמכא. חרחבינא. מרור. ועיקר המצוה בחזרת, ואם אין לו חזרת יחזר אחר ראשון כפי הסדר הנזכר לעיל. (יחו"ד א/יח)

יב. אם אינו מוצא מרור מן הירקות הנז’ יקח לענה או ירק מר, אבל לא יברך על אכילת מרור. (חזו"ע ב/קעא)

יג. יוצאים בעלין שלהן ובקילתן. ובמקומותינו שמצויים תולעים בעלין של החסה, יקח מהקלחים, אלא שראוי ליטול מן הקלח היוצא חוץ לקרקע. (ועכשיו יש בארץ חסה בלי תולעים מגוש קטיף, ומותר לאכול גם העלים לאחר בדיקת עין רגילה, ושטיפה היטב).

יד. אין יוצאים ידי חובה בעלי המרור, אלא אם כן הם לחים. ובקלחים יוצאים ידי חובה בין לחים בין יבשים, ולכן נכון להשרות את העלים במים, ולא ישהה אותם במים מעת לעת. אבל מותר לסלקם מן המים אחר כ"ג שעות, ואחר זמן מה יחזור להשרותן שנית כ"ג שעות, וכן הלאה, (ויותר טוב לכורכם בסדינים לחים). ומ"מ בשעת הדחק אפשר לסמוך על המקילין בכמושים.

טו. אין יוצאים במרור כבוש ולא בשלוק ולא במבושל, ולכן התמכא שהוא מר מאד, אין לשרותו במים מעת לעת. ובשעת הדחק יוצאים בו כשהוא כבוש במים. (חזו"ע א/לו. ב/קעב)

טז. אם אין לר ירקות לטיבול ראשון אלא מרור, יברך עליו בטיבול א’ בורא פרי האדמה, ועל אכילת מרור, ויאכל ממנו כזית, ובטיבול השני יטבלנו בחרוסת, ויאכלנו בלי ברכה, כי הברכה הראשונה עולה לו לאכילת המרור שלאחר המצה.

יז. מי שאינו יכול לאכול כזית מרור לרוב מרירותו, כגון במקומות שאין החזרת מצויה, צריך לדחוק את עצמו ולאכול כזית. ואם עלול ליפול למשכב ע"י זה, אז מצוה שיאכל מעט למצוה, אבל לא יברך עליו, שאין אכילה פחות מכזית. ואפי’ אוכל כשליש ביצה לא מועיל, ולכן יאכל בלי ברכה.

יח. אע"פ שלכתחילה צריך לפטור את המרור מברכת בורא פרי האדמה, בטיבול ראשון שמברך על הכרפס או שאר ירקות, מ"מ אם שכח ובירך אחריו נפשות, בחושבו שאם אכל כזית מברך בורא נפשות, או אם יצא לחצר ושינה מקומו, אינו צריך לברך על החזרת שאוכל בסעודה, שהרי ברכת המוציא פוטרתו. (חזו"ע ב/קעג)

יט. מותר לאכול מרור (חזרת) בערב פסח, או ביו"ט ראשון של פסח, בחוץ לארץ, ואין צריך לנהוג להחמיר אפילו במרור לא מבושל, שבמקום שאין מנהג ידוע להחמיר, יש להקל, וכל שכן שאין להחמיר בזה בחרוסת. (הערת מרן אאמו"ר שליט"א בריש ספר חכמה ומוסר)