מחפשים

הימים ימי געגועים וציפייה לבניין בית המקדש, מלאי תקווה שהקב"ה יהפוך לנו את ימי האבלות לימים טובים לששון ולשמחה, לכן צריכים להתבונן היטב ולהבין על מה אנו בוכים – מהי הסיבה העיקרית והשורשית של החורבן, כדי שנדע להתחזק בכיוון הנכון.
 
אומר רבי  נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, ס"ז): "והנה מה שעבר אין, כי כבר נשרף בית מקדשנו, אך כעת, שה' יתברך מצפה לשוב אלינו ולחזור ולבנות בית מקדשנו, ראוי לנו שלא לעכב, חס ושלום, בניין בית המקדש, רק להשתדל בבניינו. על כן מאוד צריך ליזהר לקום בחצות, להיות מתאבל על חורבן בית המקדש, כי אולי בגלגול הראשון היה הוא הגורם שחרב הבית המקדש, ואפילו אם לאו, אולי הוא מעכב עתה בניין בית המקדש ונחשב גם כן כאילו הוא גרם להחריבו". נמצא, שמטרת האבלות היא לא לבכות על העבר, על החורבן שהיה, אלא כדי להתעורר ולתקן את המעשים הרעים שגרמו לחורבן בית המקדש, או אלה המעכבים את בניינו (כל אחד כפי עניינו) וכאשר נזכה לתקן את הפגמים הללו, נזכה שהוא ייבנה במהרה בימינו בקרוב.
 
מאמרים נוספים בנושא:
בוכים? תעשו את זה נכון!
מה, אין בית מקדש?
מה חסר לי?
 
מבאר רבי  נתן מברסלב (הלכות הרשאה, הלכה ג, אות ו' והלאה) שעיקר החורבן היה על פגם המשפט, שעם ישראל לא שפטו את עצמם ולא עשון חשבון נפש כל יום על התנהגותם, וכשאין דין למטה יש דין למעלה, והדין של מעלה התלבש במלכות הרשעה ונתן לה את הכוח להתגבר על עם ישראל ולהחריב את בית מקדשנו. לכן עיקר התיקון היום הוא רק להתחזק בשעת  ההתבודדות כל יום, לשפוט את עצמנו בכל יום, לפשפש במעשינו ולתקנם מעתה, ועל ידי זה זוכים באמת להיות מאלה שבונים את ירושלים ומאלה שנאמר עליהם: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה", כי לכל אדם יש חלק בחורבן בית המקדש לפי חטאיו ועוונותיו, וכפי מה ששופט את עצמו וזוכה לתקן את מעשיו, כך יש לו חלק בבניין בית המקדש השלישי.
 
אם אדם לא מתעורר בימי בין המצרים לחזור בתשובה – הוא מאבד את העיקר, כפי שציווה הנביא ישעיה: "הכזה יהיה צום אבחרהו, יום ענות אדם נפשו, הלכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע?! הלזה תקרא צום ויום רצון לה'?! הלוא זה צום אבחרהו: פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה, ושלח רצוצים חופשים וכל מוטה תנתקו!" וכך אומרת המשנה בתענית: "לא נאמר באנשי נינווה 'וירא אלוקים את שקם ואת תעניתם', אלא 'וירא אלוקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה', ובקבלה הוא אומר: 'וקרעו לבבכם ולא בגדיכם'".
 
וזו לשונו של רבי נתן (שם): "עיקר תיקון התענית הוא המשפט, דהיינו שיחשוב דרכיו וישפוט את עצמו על כל דבר כמו שכתוב, "הלוא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע התר אגודות מוטה וכו'". דהיינו, שעיקר התענית לשפוט את עצמו ולפתח ולנתק כל הקשרים והחרצובות של רשע הטמון בקרבו, שזהו עיקר בחינת המשפט הנ"ל, שישפוט את עצמו על כל דבר כנ"ל. ועל כן היו נוהגים  ביום  התענית  לומר  דברי כיבושין לעם ולעיין ולהשגיח לתקן כל הקלקולים שבעיר ולחפש אם יש, חס ושלום, איזה חטאים ועוונות בעיר לתקנם, כי זה עיקר תיקון התענית. וכמו כן צריך כל אדם לעשות בעצמו בכל יום ויום, ובפרט ביום התענית, לשפוט את עצמו על כל דבר שזהו עיקר תיקון התענית כנ"ל".
 
כשאדם רוצה לעשות משפט ולתקן את מעשיו, עליו לדעת במה הוא צריך להתמקד ומהו העיקר עליו לרכז את כל עבודתו, כי בוודאי ישנם דברים רבים לתקן אך ישנו גם דבר כללי ועיקרי שדרכו ניתן לזכות לכל טוב רוחני, שהרי השער והדרך להגיע לכל התורה כולה, שהוא גם התכלית של כל התורה כולה כפי שאומרת הגמרא (מסכת מכות) "בא חבקוק והעמידן על אחת: וצדיק באמונתו יחיה", ובוודאי אין כוונת הנביא לבטל את שאר התורה והמצוות חלילה, אלא להורות לנו מהי המצווה שהיא השער לקיום כל התורה כולה.
 
האמונה.
 
כי האמונה, היא השער וגם התכלית של כל התורה והמצוות, של כל תחום בחיינו, כפי שמסביר באריכות רבי נחמן מברסלב בספריו, וכפי שמוסבר בספרי הצדיקים כולם. אומר ה"מאור ושמש" (פרשת כי תבוא) בשם הרה"ק מנשכיז זיע"א, המבאר עניין הנסיעה אל צדיקי הדורות: "ובפרט, שיש מי שנוסע על מנת ללמוד איך להתפלל בדחילו ורחימו כראוי, ויש מי שנוסע בשביל ללמוד איך ללמוד תורה לשמה, ויש מי שנוסע בשביל לקבל מדרגות בעבודת ה', ואף על פי שכל אלה הדברים הם בוודאי רצונות נעלים ואינם חס וחלילה בשביל כבוד וגשמיות כלל, "אולם כל זה אינו הכיוון העיקרי! והסיבה העיקרית לנסיעה לצדיקים היא לבקש את ה', לידע ולהיוודע מהשגת מציאותו יתברך!" – מכאןשהכיוון העיקרי של האדם בנסיעה לצדיקים, ולמעשה בכל ההתקרבות לצדיקים ובכל עבודת השם – אם בתורה ואם בתפילה ואם בכל תחום בחייו –הוא רק האמונה, לדעת ולהכיר את הבורא, שזה הכיוון העיקרי בלימוד התורה ובכל קיום המצוות וההתקרבות לצדיקים.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
המלחמה  האמיתית
רק מילה אחת
צרות בצרורות ומילה קטנה
 
ולכן, כאשר ניגשים לעבודת התפילה וההתבודדות – עליהן אומר רבי נחמן "התבודדות היא מעלה וגדולה מן הכל", שהיא עיקר התכלית של ימי בין המצרים: לעורר אותנו אל המשפט הפנימי – עלינו לדעת על מה למקד את עבודתנו ומהו הכיוון העיקרי שלנו בחיים. ועיקר התפילות וחשבון הנפש שלנו צריכים להיות רק על האמונה! ובפרט, כאשר מדברים על חורבן בית המקדש והסיבה לכל הגלות הזו, וכבר פסק לנו רבי נחמן מברסלב שעיקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה, לכן העבירה הראשונה אותה צריכים לתקן היא פגם האמונה, שהיא היסוד והשורש של כל התורה כולה, וחטא ועוון זה הוא החטא הגדול מכל החטאים שגרם את חורבן בית המקדש, ופגם זה עדיין מעכב את בניין בית המקדש בעוונותינו.
 
לכן צריך כל אדם לשפוט את עצמו ולהבין היכן הוא אוחז במידת האמונה. כי אמונה, פירושה שהאדם יודע שהכל מהבורא יתברך והוא מתפלל על כל דבר. ואמונה, זו תפילה! אמונה, פירושה שאדם מודה על כל דבר – הן על הטוב והן על הרע, שהרי עיקרה הוא לדעת שהכל לטובה. ומכיוון שהכל מהשם להן גם הכל לטובה. ולא רק, אמונה היא תודה! להודות לבורא עולם בנוסף לכל מה שהוא נותן לנו גם על האמונה, שהיא מתנה מיוחדת שאנו מקבלים ממנו.
 
זו הסיבה שכל אדם חייב לבדוק את עצמו בכל יום – היכן הוא אוחז במידה הכל כך יקרה הזו כפי שכותב רבי נחמן (שם, ה): "העיקר הוא האמונה, וצריך כל אחד לחפש את עצמו ולחזק את עצמו באמונה". כאשר ניגשים לחשבון הנפש היומי, עלינו לעבור על היום כולו ולבדוק האם התפללנו לפני כל דבר שעשינו. אם לא, משמע שחשנו בליבנו שאנחנו יכולים להסתדר לבד, וזה לכשעצמו פגם גדול באמונה. אם לא אמרנו תודה, משמע שאנחנו רחוקים בתכלית הריחוק ממידת האמונה, שאין עוד מלבדו ואין שום מציאות מבלעדי הבורא כלל. זו התכלית של כל התורה והמצוות, כמו שאומר רבי נחמן (שם, בתורה ל"ז): "הכלל – שעיקר התכלית הוא רק לעבוד ולילך בדרכי ה' לשמו יתברך, כדי לזכות להכיר אותו יתברך ולדעת אותו יתברך, שזהו עיקר התכלית, וזהו רצונו יתברך, שאנחנו נכיר אותו יתברך. ואין ראוי לאדם שיהיה לו כוונה אחרת בעבודתו יתברך, כי אם למלאות רצונו יתברך, שאמר ונעשה רצונו".
 
ואומר ה"מאור ושמש" (שם) בשם רבי אלימלך מליז'נסק על סמיכות הפסוקים: "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמור – אנוכי ה' אלוקיך…" – שכל הדברים אשר דיבר אלוקים וכל המצוות שציווה הוא יתברך, תכלית כוונתו בקיומם ובעשייתם היא שיידע לומר אנוכי ה' אלוקיך ושישיג בעשייתם את מציאותו יתברך!"
 
והעיקר, כפי שציינתי, לבדוק היכן אנו אוחזים במידת האמונה ולבדוק כל הזמן האם אנו מודים על הטוב ועל הרע, כפי שאומרת הגמרא "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". אנשים שואלים אותי איך אפשר לומר תודה על הצרות ועל הבעיות? הגמרא אומרת, כך אני משיב להם, חייב לברך! זו חובה על כל אדם לברך ולהודות. זאת אינה חסידות. כל מה שהשם עושה – לטובה עושה! כפי שאמר האדמו"ר  מקלויזנבורג זיע"א. ואם אדם רואה שהוא עדיין לא חי את האמונה שהכל לטובה ולא מודה בלב שלם על הכל – הוא צריך להתפלל ולהתחנן ולבקש מהבורא: תן לי אמונה לדעת שהכל לטובה! כי זה השורש לכל הגלויות ולכל החורבנות והגזירות הלא טובות. וכאשר תתגלה ותתפשט האמונה הקדושה, האמונה הפשוטה, שאין עוד מלבדו יתברך ושה' הוא האלוקים – שגם הגזרות הם מאהבתו ומרחמיו הגדולים והאינסופיים, וכשנחזק את האמונה ונשפוט את עצמנו בכל יום – על ידי זה נזכה שימים אלה יהפכו לכל בית ישראל "לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו".
 
זה הדבר שאנחנו צריכים לחפש ולבקש בימים אלה. ויהי רצון שנתבשר בבשורות טובות ונרבה בתפילות אחד על השני ועל החיילים שנמצאים בשדה הקרב שילכו לשלום ויחזרו לשלום, אמן!