מחשבות מקטינות
פעמים רבות אנחנו לא עושים את מה שאנחנו באמת רוצים, מפחדים ממה שיגידו רק בגלל המחשבות המקטינות. איך מתמודדים? מיטל יוסף עם התשובה.
הרבה פעמים אנחנו חוששים לעשות דברים, חוששים לדבר את שאנחנו באמת מאמינים בו, חוששים להתנהג בדרך שהיא לא מוסכמת על כולם, ממה יגידו, ואם נהיה אנחנו באמת לא יקבלו אותנו, ידחו אותנו. חוששים להביע באמת את מי שאנחנו.
חלק מהדברים האלה מודחקים, מכיוון שעם השנים למדנו לסגל התנהגות מסוימת, עד שכבר שכחנו שהיא חן של שקר, שהיא לא באמת. מן סוג של פוזה, אולי. כל אחד ומקומו. חלק מאיתנו כבר רגילים שאנשים מבחוץ, ואפילו בן או בת הזוג, דוחים חלקים מהם. את החלק הזה לא מקבלים. החלק הזה שנוא, מגעיל ודחוי, בין אם אנחנו דוחים או דחויים. בחלק הזה מתביישים. זה חלק שבו אנחנו מרגישים לא אהובים, לא רצויים ולא מקובלים. ומצד שני, מעריצים את מי שממולנו. למה? כי הוא יותר טוב.
לכל העניין הזה יש קשר עמוק לדימוי העצמי שלנו, בעיקר לפעמים בהן אנחנו חושבים 'שאני לא שווה', 'שאין חשיבות לתפקיד שלי בעולם', 'אני עוד אחת אחת כמו עוד הרבה… ולא משנה כמה אתאמץ, הצד השני עדיין ידחה…'
אבל השאיפה הגדולה שלנו היא – להרגיש אהובים! רצויים ומקובלים, מאמינים בעצמנו, בטוחים בתפקיד שלנו. 'יש לי חשיבות. אני לא עוד סתם מישהי. אני מיוחדת. אני בת יחידה של מלך. בשבילי נברא העולם. שמעתם?!? בשבילי!'
מאמרים נוספים בנושא:
כאן נכנסת לתמונה האמונה בעצמי. מה זה אומר?
"וְהַכְּלָל הַמּוּבָן מִדְּבָרָיו (של רבי נחמן מברסלב) – שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אֱמוּנָה בְעַצְמוֹ, שֶׁגַּם הוּא חָבִיב בְּעֵינֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי לְפִי גְּדֻולַּת טוֹבָתוֹ שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – גַּם הוּא גָּדוֹל וְחָשׁוּב בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ. וּכְבָר מְבֹואָר עִנְייָן זֶה כַּמָּה פְּעָמִים – שֶׁאֵין זֶה עֲנָוָה לִהְיוֹת בְּמֹוחִין דְּקַטְנוּת חַס וְשָׁלוֹם, וּצְרִיכִין לְבַקֵּשׁ הַרְבֵּה מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִזְכּוֹת לְדַרְכֵי עֲנָוָה בֶּאֱמֶת" (שיחות הר"ן, ק"מ).
רבי נחמן אומר שאמונה בעצמי, משמע שגם אני חביבה וחשובה בעיני השם יתברך. השם אוהב אותי. אני גדולה ויקרה בעיניו. וזו לא ענווה לומר שאני לא שווה. זה מוחין דקטנות. וכדי להגיע לשפלות אמיתית, לענווה האמיתית, צריך להתפלל. ומהי ענווה אמיתית?
"כִּי אֵין זֶה דֶּרֶךְ הָעֲנָוָוה הָאֲמִיתִּיִּת שֶׁיַּחֲזִיק אֶת עַצְמוֹ לְרָשָׁע גָּמוּר ח"ו, וּלְהַקְטִין מַעֲלַת נַפְשׁוֹ הַקְּדוֹשָׁה, רַק אַדְּרַבָּא, צָרִיךְ לֵידַע וּלְהַאֲמִין שֶׁנַּפְשׁוֹ בְּשָׁרְשָׁהּ הִיא גְּדוֹלָה וִיקָרָה וְגָבֹוהַּ מְאֹוד מְאֹוד וְאַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רִבְבוֹת עוֹלָמוֹת בְּלִי שִׁעוּר תְּלוּיִים בָּהּ…" (רבי נתן מברסלב, ליקוטי הלכות, ברכת השחר הלכה ג, אות ה).
קודם כל, ענווה פסולה זה לומר 'איזו רשעה אני… יו, אני ממש לא שווה… הכל באשמתי. איך לא ידעתי? איך לא שמתי לב? מה עשיתי?…' אז זהו, זאת לא ענווה אמיתי. זה משהו שמקטין את הערך שלי. וזה פסול. מאוד.
ענווה אמיתית זו אמונה. אמונה שהנפש שלי בשורשה היא גדולה ויקרה, גבוהה מאוד מאוד והרבה עולמות שתלויים בה! אלפי אלפים ורבי רבבות עולמות בלי שיעור! וכולם תלויים בנפש שלי!
"…וּכְמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּינוּ זַ"ל, שֶׁאִם הָיוּ מְהַפְּכִין אֶת הָאָדָם הָיוּ רוֹאִין שֶׁבְּכָל גִּיד וְגִיד מִגִּידֵי הָאָדָם תְּלוּיִים אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רִבְבוֹת עוֹלָמוֹת, וְכַמְבֹאָר בִּשְׁאָר סְפָרִים מִגֹּודֶל מַעֲלַת הָאָדָם שֶׁהוּא בְּחִינַת צֶלֶם אֱלֹוקִים…"
אם היו הופכים את עורו של האדם, היו רואים שבכל גיד יש אלפי ורבי רבבות עולמות. כי האדם הוא צלם אלוקים. אנחנו לא עוד סתם איזה גוף חסר משמעות פה בעולם. כל אחד מאיתנו נוצר על ידי הקב"ה בפרטות. זה לא איזה פס יצור, אלא בכל אחד מאיתנו תלויים אלפי ורבבות עולמות. תראו איזו חשיבות!
"…וַאֲפִילּוּ נֶפֶשׁ הַפָּחוֹת שֶׁבַּפְּחוּתִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל גַּם כֵּן גָּבֹוהַּ מְאֹוד מְאֹוד, מִכָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן נְפָשׁוֹת שֶׁל בְּנֵי תּוֹרָה וּבִפְרָט אוֹתָן שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שֵֹכֶל גָּדוֹל, כִּי כָּל מַה שֶּׁהַשֵֹּכֶל גָּדוֹל בְּיוֹתֵר הַנְּשָׁמָה גָּבֹוהַּ יוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּינוּ זַ"ל, כִּי הַנְּשָׁמָה הִיא הַשֵֹּכֶל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (אִיּוֹב ל"ב) "וְנִשְׁמַת שדי תְּבִינֵם". עַל כֵּן הָאָדָם הַבַּר שֵֹכֶל, כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁמִּתְגַּבֵּר עָלָיו הַבַּעַל דָּבָר בְּיוֹתֵר צָרִיךְ לֵידַע שֶׁבְּווַדַּאי יֵשׁ לוֹ נֶפֶשׁ גָּבֹוהַּ מְאֹוד מְאֹוד, וְצָרִיךְ לְהִתְגַּבֵּר לְרַחֵם עַל עַצְמוֹ לְבַל יְאַבֵּד אוֹצָרוֹת וּסְגֻולּוֹת יְקָרוֹת וַחֲמוּדוֹת כָּאֵלֶּה הַתְּלוּיִים בְּנַפְשׁוֹ אֲשֶׁר עַיִן לֹא רָאֲתָה וְכוּ', וְיִתְגַּבֵּר בְּכָל עוֹז לְהַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ מִנִּי שַׁחַת, לְהַצִּילָהּ מִן הָעֹושֶׁק וְהַתְּמוּרָה ח"ו, וְהַעִיקָּר עַל יְדֵי רִיבּוּי תְּפִילּוֹת וּבַקָּשׁוֹת וְכוּ' כַּנַּ"ל".
כל נפש מישראל, אפילו הפחות שבפחותים, יקרה וגבוהה מאוד. כל שכן מי שלומד תורה ומי שיש לו דעת ושכל להבין. ובוודאי מי שמתבונן ועושה עבודה פנימית ורואה שהיצר מתגבר עליו בכל פעם צריך לרחם על עצמו. לרחם, כדי שלא נאבד את כל האוצרות והסגולות היקרות הללו, שכולם תלויות בנפש שלי. ויש להציל את הנפש שלנו. להציל אותה ולא להאמין למחשבות ולעצת היצר שאומר: 'את לא שווה, את לא ראויה, את לא משהו מיוחד, יש הרבה כמוך…' לא ולא! צריך להתגבר ולהציל את הנפש.
ואיך עושים את זה? עם תפילה, בקשה ותחנונים מבורא עולם שיציל אותנו מהמחשבות המקטינות הללו.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור