מטרה בתנועה

זו משימה כפוית טובה. אתה אף
פעם לא יכול לפגוע במטרה שנמצאת
תמיד בתנועה, ואחר כך לטפוח לעצמך
על השכם על 'עבודה טובה'. אפשר
לעשות את הבלתי אפשרי?
 
 
לפעמים, נדמה שהעולם מתקדם כל מהר, שבוע ועוד שבוע ופתאום נגמרת השנה. שבוע שעבר היה לי שבוע כזה. ביום רביעי, כבר לא יכולתי לזכור מה עשיתי יומיים לפני כן, ויום ראשן הרגיש כאילו זה קרה ב-2009. הכל היה מוזר. אבל אני מכירה עוד הרבה אנשים שמרגישים כמוני. כולנו מרגישים ורואים איך דברים קורים ומתרחשים כל כך מהר, המציאות שלנו השתנתה והשתנתה שוב עוד לפני שהספקנו לרשום לעצמנו מה קרה.
 
השם סידר את העניינים, כך שבשבוע האחרון עשיתי הרבה מצוות לא רגילות. הסעתי אנשים לכותל שלא היו שם כבר קרוב לשנה. קניתי למישהי שפגשתי בסך הכל פעמיים את הספר בגן האמונה, פגשתי אותה ברחוב ופשוט התחלנו לדבר. הלכתי לבקר אישה בבית חולים שלא דיברתי איתה שנים…
 
ובכל פעם, הרגשתי שמשהו בסיסי נעתק ממקומו. רציתי לקחת אנשים לכותל, לקנות לאנשים ספרים ודיסקים בנושא האמונה, ולדון בנושאים של חיים ומוות עם אנשים במשך שנים – אבל רוב האנשים פשוט לא היו מעוניינים. עכשיו, כך מסתבר, הם כן.
 
מה השתנה?
 
האם זו אי הוודאות הכלכלית שמטפסת ועולה מתוכנו, אחרי שהרבה מדינות, שהיו פעם ידידות שלנו, הופכות לעוינות? האם אלה הם הקשיים והמבחנים שכולנו מתמודדים איתם, אחד אחרי השני, בלי הפוגה? האם זו העובדה שעוד ועוד אנשים נותנים דעתם לעובדה שמשהו ענק עומד לקרות, משהו שישנה את הכל, אולי בין לילה?
 
אני לא יודעת. אבל אני יכולה לומר לכם שקצב השינויים סביבי, בתוכי ואצל עוד אנשים, מתחיל להיות קצת מפחיד. בסוף שבוע שעבר, השם שלח לי מספר תובנות שהבהירו בצורה חד משמעית את המסר: לך, רבקה, אין שום מושג איך הדברים באמת פועלים…
 
ולא יכולתי להתווכח. הסכמתי עם זה במאת האחוזים. כל חוסר הוודאות, חוסר הביטחון והידיעה של איך שדברים קורים, כל התיאוריות על מה יקרה ואיך, כל הניחושים של 'מי יצליח ומי לא' – הכל עף דרך החלון.
 
השם הראה לי, שוב ושוב, שאני לא יכולה לעשות הכל. לתקן הכל. להפעיל הכל. הבנתם, נכון? אני לא יודעת מה עומד לקרות.
 
וברגע שהבנתי את זה, התעצבנתי. אין שום ביטחונות לשום דבר! אפילו הביטחונות שלי מועדים לשינויים, מי יודע. אז איפה זה משאיר אותי? אם היו לי נטיות פילוסופיות, הייתי בצרות צרורות עכשיו. בפעם הראשונה בחיי התחלתי להבין איך אנשים יכולים להיות 'אנשי קבלה גדולים' ולהפסיק לשמור מצוות. או איך הם מתנשאים לספירות רוחניות גבוהות – כמו אלישע בן אבויה, אחד מתלמידיו של רבי עקיבא, שניסה להבין 'איך הכל עובד' – וסיים ככופר.
 
בגלל שאתה יכול להשיג נקודה בה אתה יודע את כל מה שלמדת, אתה מבין שזה בכלל לא העניין. ואם אין לך אמונה פשוטה כדי ליפול בחזרה, אז אותו גל, אותו נחשול, יכול לתלוש אותך מהשם תוך שנייה.
 
רבי נחמן מברסלב סיפר על עצמו שוב ושוב על אותן נקודות בחייו בהן הבין שהוא לא יודע כלום. כן, רבי נחמן מברסלב! בהרבה כתבים וספרים של מחברים ברסלברים, תמצאו דיבורים גלויים מרבי נחמן מברסלב לתלמידיו על כך שהוא לא יודע שום דבר.
 
פעם חשבתי שזה קצת מוזר, במיוחד בהתחלה, כשהתקרבתי לחסידות ברסלב. כי אז, זה היה נראה לי שהידיעות שאנו צוברים בחיינו נבנות עם הזמן ומסקנה מובילה למסקנה אחרת, ממש בקו ישיר, כדי שתמיד נהיה בעניינים.
 
טוב, אז עכשיו אתם יודעים שרוחניות א' אינה מובילה לרוחניות ב', אבל אתם עדיין יכולים להסביר איך הגעתם למסקנה הזאת, נכון?
 
באותו שבוע, התחלתי לקבל רמזים שזה לא כך, אחרי הכל. זה לא תהליך קבוע של ידיעות או מאגר מידע איטי. המדובר בפלאש השראה בוטה או תובנה שתוך שניות נעלם, בדיוק כמו שזה בא.
 
זה יכול להיות הכל, חוץ מאמונה פשוטה. אמונה פשוטה שהשם ברא את העולם, שהוא (לפחות) יודע מה הוא עושה, ושהתפקיד שלי הוא רק לעשות את הטוב ביותר בשמירת המצוות ובקיום התורה, ולהמשיך לשאול אותו 'מה עוד אתה רוצה ממני?'
 
לעבוד את השם זה כמו לרצות לקלוע בול תמיד למטרה שנמצאת תמיד בתנועה. לא רק שמטרה הזאת כל הזמן מתרחקת ממך, אלא שאתה לא יודע בכלל איפה היא תופיע. קצת קשה לקלוע למטרה כזו.
 
לכן הרבה אנשים, כשהם מבינים זאת, מפסיקים לנסות. במקום להמשיך לבקש ולחפש את המטרות הנעות הללו של השם, הם יורים את החיצים על משהו מוצק, ואחר כך מקיפים אותו. זהו, המטרה הושגה.
 
אבל הנקודה היא לא לקלוע את החץ למטרה. הנקודה היא לחפש ולבקש את השם. ולהיכשל. שוב ושוב ושוב.
 
אני קוראת ספר חדש באנגלית של הרב ארז משה דורון שנקרא למעלה מן הזמן, שם הוא מדבר על מה שקרה עם דור המבול. על איך הם הגיעו לרוע שהגיעו, עד כדי כך שהשם החליט למחות אותם, את כולם, מעל פני האדמה, פרט לנח.
 
הרב ארז מסביר, שהבעיה של אותו דור הייתה שהם היו פרפקציוניסטים. ברגע שהבינו שהם לעולם לא יוכלו לעבוד את השם בצורה מושלמת – שתמיד יהיה פגם, טעות או חטא – אז הם החליטו להפסיק לנסות. הטענה שלהם הייתה שאם זה בלתי אפשרי להשיג את העולם הבא, כי ככל שהם ניסו הם תמיד עשו משהו לא בסדר, אז הם לפחות ייהנו מהעולם הזה עד למקסימום האפשרי, בלי שום רגשות אשמה. הגישה שלהם הייתה הכל או כלום, גישה האומרת כי ברגע שהם הבינו שהם לא יכולים להשיג את הכל, אז הם החליטו לבחור בכלום: לא מצוות, לא מעשים טובים, אפילו לא מאמצים מינימאליים להיות טובים יותר, אפילו אם הם לא יכלו להתמודד עם זה.
 
אבל הם טעו ובגדול. השם שם אותנו כאן בעולם הזה כדי לנסות ולהיכשל, לפגוע במטרות הניידות שלו. אבל העיקר הוא לנסות. העיקר הוא להמשיך לנסות שוב ושוב, אפילו שאתה יודע בעמקי נשמתך שזה בלתי אפשרי להשיג את המטרה.
 
למה? כי כך השם רוצה שזה יהיה.
 
צעקת על הילדים שלך אתמול, למרות העובדה שאתה עובד על מידת הכעס שלך כבר שישה חודשים רצופים? כך השם רוצה. והוא רוצה שתמשיך לנסות, עד שתשלוט בכעס שלך.
 
אחרי שנתיים של לימוד דף יומי בנושא שמירת הלשון בכל יום, אתה מגלה שזה עדיין קשה מאוד לחמוק מאיזה מבזק עסיסי של רכילות? כך השם רוצה שזה יהיה. היצר הרע שלך אומר לך לוותר, להרגיש רע, לכוון את המטרה שלך על הקיר הקרוב ולהקפיא את הרוחניות שלך – אל תאמין לו. הוא שקרן.
 
השם רוצה שתמשיך. שתנסה.
 
זו משימה כפוית טובה. אתה אף פעם לא יכול לפגוע במטרה שנמצאת תמיד בתנועה, ואחר כך לטפוח לעצמך על השכם על 'עבודה טובה'. אבל כך השם רוצה שזה יהיה. ואני מתחילה לחשוב שרק אחרי ה-120, כאשר כבר לא יהיה לנו שום עסק עם הגוף הגשמי, שאז השם ייקח אותנו יד ביד ויראה לנו את כל הפעמים שפספסנו את המטרה שוב ושוב, אבל בשמים, קלענו בול.
 
אבל זה יקרה רק אם נמשיך להאמין, אם נמשיך לעשות את הבלתי אפשרי.