מי הם המחיובים בתקיעת שופר,סדר התקיעות והילכותיהם

 

 

א. כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם, ולכן חרש שאינו שומע אינו יכול לתקוע להוציא אחרים ידי חובתם, ואפילו אם הוא מדבר רק שאינו שומע, אינו מוציא אחרים ידי חובתם. שאף על פי שהוא בר דעת ומחוייב בכל המצוות שבתורה, מכל מקום הואיל ועיקר המצוה בשמיעה, והחרש אינו שומע אינו מחוייב במצות שופר, ואינו מוציא אחרים ידי חובתם. ומכל מקום אם הוא שומע על ידי חצוצרות חייב במצוות שופר ומוציא אחרים ידי חובתם. ולכן חרש השומע על ידי מכונת שמיעה חייב במצוות שופר ומוציא אחרים ידי חובתם.

ב. אין יוצאים ידי חובה במה ששומעים התקיעות מהרדיו או מטייפ, באופן שהפעילו גוי מעצמו בר"ה. (אבל אין להפעיל רדיו ע"י שעון שבת).

ג. קטן שאינו בר מצוה שאינו מחוייב במצוות שופר אלא דרך חינוך בעלמא, אינו מוציא אחרים ידי חובתם עד שיגיע לגיל שלש עשרה שנה ויום אחד ויבדק, או שיודעים שהביא ב’ שערות. שבכל מצוה דאורייתא אין סומכים לומר שחזקה שהביא סימנים בהגיעו לשנים. ומכל מקום אם איש גדול תוקע תקיעות דמיושב, והנער הבר מצוה תוקע תקיעות דמעומד, יצאו ידי חובה. אך לכתחילה יש להמנע מזה.

ד. נשים פטורות ממצוות שופר, שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות. ואפילו נהגה שנים רבות לילך ולשמוע קול שופר בבית הכנסת ונבצר ממנה באיזה שנה, אינה צריכה לשמוע שופר. ואם יכולה להחמיר על עצמה להביא תוקע לביתה מותר לתקוע לה, ואין בזה משום איסור שבות. וכן רשאים להוציא השופר ביום טוב מרשות לרשות לתקוע לה. אבל לא תברך אשר קדשנו במצותיו "וציוונו" לשמוע קול שופר, שיש בזה חשש ברכה לבטלה. ויש למחות בידה שלא תברך. ואם עברה ובירכה אין לענות אחריה אמן. ואם חושש התוקע שלא תשמע לו נכון שימנע ולא ילך לתקוע לה, שנמצא מכשילה בחשש ברכה לבטלה. והמנהג אצל האשכנזים כדעת הרמ"א שהנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא.

ה. אשה שנהגה מכמה שנים לשמוע קול שופר בראש השנה, וכן שאר מצוות עשה שהזמן גרמא, במשך שנים, ונבצר ממנה לעשות כן מחמת חולי, או לידה, וכיוצא, אם ברצונה לבטל מנהגה זה לגמרי, צריכה התרת נדרים, ולהביע חרטה על שלא אמרה שהיא נוהגת כן "בלי נדר". אבל אם רק במקרה באותה שנה אינה יכולה לקיים מצוות שופר, ולשנה אחרת תחזור למנהגה הטוב, לשמוע קול שופר, אינה צריכה התרה. ועל הצד היותר טוב יכוין עליה בעלה בהתרת נדרים שעושים בערב ראש השנה.

ו. התוקע לנשים יכול לתקוע להן אף לאחר שכבר יצא ידי חובתו, ואין צריך להקפיד כלל לתקוע לנשים לפני שיצא ידי חובתו.

ז. התוקע צריך לכוין להוציא את ציבור השומעים ידי חובתם, וכן קהל השומעים יכוונו לצאת ידי חובה, כי הלכה רווחת בידינו "מצוות צריכות כוונה". ולכן ראוי לתוקע לומר זאת בפירוש לפני הקהל ולעוררם שגם הם יכוונו לצאת ידי חובה. וכששומעים הברכות לא יענו אחריו ברוך הוא וברוך שמו רק "אמן".

ח. נכון שהתוקע או התלמיד חכם שבציבור יאמר לקהל דברי כבושין לפני התקיעות, ולעוררם לשוב בתשובה שלימה, וזכות הרבים תלויה בו. וידועים דברי רבנו הגדול הרמב"ם שכתב: אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, רמז יש בה. כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים בכל שנתם בהבל וריק אשר לא יועילו ולא יצילו, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, יעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה.

ט. קודם שתוקעים בשופר רצוי שרב הקהל, או הגבאי יזהירו את הציבור על חמישה דברים שהם: א’ – שיכוונו לצאת ידי חובת המצוה, אחר דקיימא לן מצוות צריכות כוונה. ב’ – שיכוונו לצאת גם ידי חובת הברכות, מדין שומע כעונה. ג’ – שלא יענו ברוך הוא וברוך שמו על הברכות. ד’ – שלא יאמרו וידוי בין התקיעות אלא בהרהור הלב. ה’ – שיכוונו לצאת גם בתקיעה עצמה מדין שומע כעונה, לצאת ידי חובת כל הדעות.

י. אסור לסעוד סעודת קבע של אכילת פת יותר מכביצה (54 גרם), לפני תקיעת שופר, ולפני תפילת מוסף, אבל טעימה, כגון טעימה של פירות, מותרת ללא כל הגבלה של שיעור. וכן אכילת פת (אפילו בנטילת ידים וברכת המוציא וברכת המזון), פחות מכביצה. וגם השליח ציבור והתוקע רשאים לנהוג כן.

 

 

 

 

יא. מצות עשה מן התורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה, שנאמר יום תרועה יהיה לכם. וכמה תקיעות חייב אדם לשמוע בראש השנה תשע תקיעות. תקיעה תרועה ותקיעה, ג’ פעמים, ובסך הכל הם תשע תקיעות. אולם לפי אורך הגלות נסתפק לנו ספק, בתרועה האמורה בתורה, או היא האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול, והיא מה שאנו קוראים שברים, או היא יללה כמו שמייללים האנשים בעת שמייבבים והיא מה שאנו קוראים תרועה, או אולי שניהם כאחת, האנחה והיללה שדרכה לבוא אחריה שכן דרך הדואג להתאנח תחילה ואחר כך מיילל, והן הנקראות תרועה בתורה, לכך אנו עושים הכל לצאת מידי כל ספק. נמצא סדר התקיעות כך: תקיעה, ג’ שברים, תרועה ותקיעה. (תשר"ת) וחוזר כסדר זה ג’ פעמים, וחוזר ותוקע תקיעה שלש שברים ותקיעה, (תש"ת) וחוזר כסדר זה גם כן ג’ פעמים. ושוב חוזר ותוקע: תקיעה תרועה ותקיעה (תר"ת), וחוזר כסדר זה גם כן ג’ פעמים. נמצא מנין כל התקיעות שאנו עושים להסתלק מן הספק "שלושים קול".

יב. אמרו חז"ל, מפני מה תוקעים ומריעים כשהם יושבים וחוזרים ותוקעים כשהם עומדים, כדי לערבב השטן. ופרש רש"י, לערבב השטן שלא ישטין על ישראל שכאשר ישמע שישראל מחבבים המצוות מסתתמים דבריו. וכתבו הראשונים על פי הירושלמי, שיש לתקוע שלושים קול מיושב, ואחר כך שלושים קול בתפילת לחש של מוסף, תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות, וכן לזכרונות, וכן לשופרות. וחוזר התוקע כסדר הזה בחזרה שלושים קול, ובקדיש שאחר התפילה עשרה קולות, ובסך הכל הם מאה קולות. וכן מנהגינו. ואף על פי שדעת מרן השולחן ערוך שאין לתקוע בתפילת הלחש של מוסף, מנהגינו בזה כדברי החולקים. ומכל מקום הנוהגים שלא לתקוע בתפילת מוסף בלחש, אלא רק בחזרת השליח ציבור, ומשלימים מאה קולות לאחר התפילה, יש להם על מה שיסמוכו. ולכן אין רשות לבטל מנהגם. ורק אם כל הקהל יביעו רצונם בלב שלם לשנות ממנהגם, ולהתחיל לתקוע גם בלחש שלושים קול, וכדברי האר"י והמקובלים, שפיר דמי לעשות כן ותבוא עליהם ברכה.

יג. מי שמתפלל בלחש ולא הספיק להגיע לסוף הברכה, ומרגיש שהתוקע מתכון לתקוע, יפסיק עד שיגמר התקיעות, ואחר כך ימשיך. ומי שממהר בתפילתו ימתין בסיום הברכה עד שישמע התקיעות.

יד. צריך להזהיר את הקהל שיעמדו בתקיעות של החזרה, כמבואר לעיל, אבל בתקיעות שאחר התפילה אין צריך לעמוד. וכן אם טעה בהן אין מחזירין אותו.

טו. יש נוהגים לתקוע במלכיות תשר"ת ג’ פעמים, בזכרונות תש"ת ג"פ, ובשופרות תר"ת ג"פ. אבל אין מנהג ירושלים כן, אלא תוקעים תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות, וכן לזכרונות, וכן לשופרות. ואין לשנות ממנהג זה.

טז. יחיד שלא תקע, ורוצה שיתקעו לו בשעה שמתפלל מוסף בלחש, על ידי שירמז לתוקע לתקוע, יש אוסרים ויש מתירים. והעיקר שלא לעשות כן. ונכון שיתקעו ליחיד לפני שיתפלל תפילת מוסף.

יז. שיעור תרועה תשעה טרומיטין, דהיינו תשעה פחות כל שהוא, שיעור שברים, כל שבר לא פחות משלשה טרומיטין, ואין להאריך בשבר כדי תשעה טרומיטין ומעלה שיצא מכלל שבר והגיע לכלל תקיעה. ושיעור תקיעה של תשר"ת שמונה עשר טרומיטין, כשיעור השברים ותרועה ביחד. אבל תקיעה של תש"ת או תר"ת דיה בתשעה טרומיטין. ואם האריך בתקיעה או בתרועה יותר מהשיעור הנ"ל, אין בכך כלום. וכן אם עשה עוד שברים נוספים נוסף על שלשה השברים, יצא. ובלבד שלא יעשה בסדר תש"ת שבר קטן (פחות משלשה טרומיטין) בסוף השברים, כמו שמצוי אצל איזה תוקעים, שהוא הפסק בין השברים לפשוטה שלאחריה. וכן בסוף התרועה יש להזהר שלא להאריך באחרונה עד שיעור שבר לסי’ שכלתה התרועה, כמו שעושים איזה תוקעים, שגם זה נחשב להפסק בין התרועה לפשוטה שלאחריה.

יח. יש נוהגים בתקיעה לעשות קול פשוט ללא כל תנועה מסיימת בסוף התקיעה, אבל מנהגינו פשוט שלא לחוש לזה, שכיון שהכל קול אחד בלי שום הפסק, הרי היא חשובה פשוטה.

יט. שלשת השברים צריך לעשותן בנשימה אחת ואין לנשום בינתים, וכן הוא הדין בתרועה. ואף בדיעבד אם נשם בינתים לא יצא. אבל שלשת השברים והתרועה של סדר תשר"ת, יש אומרים שאין צריך לעשותם יחד בנשימה אחת, ויש חולקים וסוברים שצריך לעשותם בנשימה אחת. וירא שמים יוצא ידי כולם, ובתקיעות דמיושב יעשה אותם בנשימה אחת, ובתקיעות דמעומד בב’ נשימות. ומכל מקום אם היה התוקע קצר נשימה ועשאן כולן בב’ נשימות יצא.