מי כאן המלך?

 

 

בראש השנה האחרון תכננתי להיות צדיקה. הגיע הזמן, לא?

 

אז אחרי שסימנתי לי את המטרה, פעלתי רבות כדי להגשים אותה: ראשית, מטרה כל כך נעלה אי אפשר להשיג ביום אחד, הודעתי לעצמי. לכן, החל מראש חודש אלול התחלתי לפעול במרץ, בכל המישורים: אני אלמד את כל ההלכות של החג ישר והפוך, אני אעשה תשובה שלימה, שעה התבודדות כל יום, וידוי במשך 40 יום על כל החטאים שלי מאז ומעולם, אבקש סליחה מכל האנשים שאני מכירה, אפילו מכאלו שלא פגעתי בהם מעולם ושלא ראיתי שנים. אני אלך לכמה שיותר קברי צדיקים כדי שזכותם תגן בעדי, אלמד, אתקן ואקבל על עצמי קבלות.

 

"בראש השנה צריכין להיות חכם, שישמור מחשבתו, שיחשוב רק מחשבות טובות, שייטיב ה’ יתברך עמנו וייתן לנו שנה טובה וכו’. וצריכין להיות שמח בראש השנה, גם צריכין לבכות בראש השנה" (רבי נחמן, ליקוטי עצות).

 

וכמובן, ביום המיועד, בראש השנה עצמו, אני אתפלל בכוונת הלב מבוקר עד בוקר (שהרי אסור לישון…), לא אכעס, לא אקפיד אפילו בליבי, אהיה בשמחה, ועם זאת אבכה (איך עושים זאת – גם שמחים וגם בוכים? תהיתי לעצמי), אתפלל עם יראי שמים, אשמע קול שופר מצדיק אמיתי ואסיים כמה ספרי תהילים, ממש כמו שכתוב בספרים.

 

בראש השנה, כאמור, אני אהיה צדיקה אמיתית, לפי הספר.

 

אבל ה’ תכנן לי תוכניות אחרות.

 

ימים שלמים התפללתי אליו שיזכה אותי לעבור את ראש השנה כראוי, במקום שאני צריכה להיות בו. ה’ שמע תפילתי וזימן לי מקום ראוי ביותר, בראש השנה אהיה בירושלים עיר הקודש, עם חברה טובה שבעלה טס לאומן וילדה לא מזמן. היא ביקשה שאהיה איתה, ואני שמחתי על הזכות שנפלה בחלקי לעשות חסד עם יולדת, ועוד בראש השנה. ממש צדיקה אמיתית. רק שנסתר מנגד עיני פרט שולי אחד (ה’ הסתיר אותו בכוונה, וטוב שכך) – לחברה המקסימה הזו, שילדה חודש לפני כן, יש שני ילדים קטנים ומתוקים שהטיפול בהם סובב בדיוק את 24 השעות שיש ביממה. והיא ממש, אבל ממש, חייבת את עזרתי.

 

אפשר לומר שהחג עבר עלי בדיוק הפוך מאיך שתכננתי אותו.

 

כבר בכניסת החג, הבנתי שאמנם בית הכנסת ממוקם מרחק דקה ממני, אך רחוק ממני אלפי שנות אור. יש להאכיל, להלביש, להרגיע, להרדים, וכל זה פעמיים. ומתי אספיק ללכת לתפילה?!

 

את תפילת ערבית הפותחת את החג, עשיתי בבית, כשהתינוק עלי. את תקיעות השופר שמעתי מכל קצוות עזרת הנשים האפשריות, בעודי רודפת אחרי הילדה בת השנה וחצי. בלילות לא ישנתי, ולא בגלל ההלכה, אלא בגלל שהתינוק  החליט גם הוא לא לישון (צדיק). כל בגדי החג הלבנים והחדשים שלי התלכלכו בדבש ובשוקולד של הילדים (שנה מתוקה). את מזמורי התהילים שלקחתי על עצמי קראתי בדוחק בעודי מטיילת עם הילדה בגן המשחקים.  בקיצור, תפילה לא הייתה תפילה, סעודת החג לא הייתה סעודה ו… צדיקה לא הייתה צדיקה.

 

פתאום הרגשתי ממש כמו אחד הגיבורים בסרט המשובח האושפיזין. רצינו להיות צדיקים לפי הספר, אבל ה’ זימן לנו עבודה אחרת…

 

בראש השנה אנחנו ממליכים את הקב"ה. אין שום עניין לבוא בשם עצמי, אלא בשם כלל ישראל, כי ברוב עם הדרת מלך. כשאדם בא לראש השנה, והוא מרגיש שהוא עשה תשובה, והוא מתפלל והוא מרגיש שהוא עושה הכל לפי הספר, הוא בעצם לא ממליך את ה’ עליו, הוא ממליך את עצמו. אני ואני ואני. הוא מלא בעצמו, מלא בגאווה.

 

אלו דברי הרב ארז משה דורון ששמעתי ימים מספר לפני ראש השנה, אבל אז עדיין לא הבנתי את מלוא משמעותם. 

 

ואני כל כך רוצה ללכת להתפלל בבית הכנסת, אבל הילדים בוכים וחברתי לא יכולה להסתדר איתם לבדה. מה אעשה?

 

"ה’ נמצא פה, איתנו עכשיו, בבית, ולא בבית הכנסת" סחה לי חברתי המתוקה, שכבר יודעת דבר או שניים על החיים ועל אלוקים. "ואם הוא שם אותך כאן, הוא רוצה שתמליכי אותו כאן, עם החסד החשוב שהוא זימן לך לעשות ולאו דווקא בבית הכנסת, בתפילה, שאת, כאישה, אפילו לא מחויבת בה. זה נקרא להמליך את ה’, לעשות את רצונו ולא את רצונך, ולבטל את רצונך מפני רצונו".

 

הדברים שהיא אמרה נשמעו לי מוכרים, ונכונים כל כך, סופסוף זכיתי להבין את דברי הרב ארז משה דורון, ששמעתי ימים קודם לכן.

 

נזכרתי בדברי רבי נחמן, שהזהיר מחומרות יתירות שאינן הכרחיות וניסיון לצאת ידי חובת כל הדעות כי כל הזמן האדם חושש שלא קיים את המצווה בשלמות, וזה מביא לעצבות ומרה שחורה ולא יכול לקיים את המצוות בשמחה ובסופו של דבר עלול לגרום להזנחת המצוות לגמרי. (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב’, תורה מ"ד).

 

ובעצם כל מה שצריך זה השתדלות ראויה והרבה תפילה, בתמימות ופשיטות.

 

"כי אז, בראש השנה, הוא היום הראשון של עשרת ימי תשובה, ועיקר התשובה הוא לשוב מגדלות, ולהשפיל עצמו ולהרגיש שפלותו ופחיתותו באמת, כי עיקר התשובה הוא ההכנעה והשפלות…על כן צריכין אז לבטל עצמו לגמרי…דהיינו, לסלק ולבטל דעתו לגמרי… רק להמליך אותו יתברך באמונה ובתמימות גמור בלי שום חוכמות" (ליקוטי הלכות, נטילת ידיים).

 

עכשיו אני בבית הכנסת, זוכה לשמוע את קולו מרטיט הלב של השופר ומרגישה שהוא מדבר בשמי, ללא מילים. זועק את זעקתי האילמת – "ריבונו של עולם, תראה איפה אני, תראה איפה רציתי להיות. תראה עד כמה אני כלום, עפר ואפר, נוכח מלכותך המתגלה עלינו ועוטפת את העולם כולו".

 

שמחה ובכי חוללו בתוכי בערבוביה, בדיוק כפי שהורה לנו רבי נחמן. אז אולי בכל זאת הצלחתי לקיים משהו כהלכתו בחג הזה… J ודווקא כשהרפיתי, כשביטלתי את עצמי ואת רצוני מפני רצונו, כשהצלחתי להבין שאני כלום, רחוקה כל כך מצדיקות, כשהבנתי שיש רק ה’ בעולם, והוא גם האבא הטוב שלי וגם המלך שלי, מלך מלכי המלכים.

 

ושמחתי. שמחתי כל כך. הבנתי שאם הרכנתי ראש, אז נתתי לה’ להיכנס אל תוכי, עשיתי לו מקום אצלי בלב. הבנתי שה’ אוהב אותי ויחתום אותי לשנה טובה ומתוקה לא בגלל שאהיה צדיקה, כי זה בלתי אפשרי, אלא בזכות רחמיו המרובים. הבנתי שאם המלכתי אותו עלי –  אז כעת אני בת של מלך.

 

יש יותר טוב מזה?

 

 

* * *

גולשים המעוניינים לשתף אותנו ביומן אישי – סיפורים עם התבוננות, אנא שלחו אלינו מאמרים לכתובת ilanit@breslev.co.il.