מי מושלם?

התאהבתי ברעיון הקסום הזה.
לא דורשים ממני שלמות, איזה
כיף. אני לא חייבת להיות ענווה
כמשה, רודפת שלום כאהרון,
צנועה כיוסף,ומאמינה כאברהם.

כמעט מדי חודש, פוקדת אותי איזו הארה, תובנה חדשה. פתאום אני מגלה בעצמי משהו נוסף שאני צריכה להתחזק בו יותר. פעם זה בצניעות, פעם בשמירת הלשון ופעם בשמחה.

עוד חודש עובר ועמו הבשורה החדשה שגם על מידת האמונה שלי לא יזיק לעבוד קצת, אני משנסת מותניים כדי להתחיל לעבוד עליה, והנה בחודש הבא אני פתאום רואה שאני ממש רחוקה ממצוות כיבוד הורים. ושמירת שבת כהלכתה, וכשרות, וברכות, ומתי כבר אני אהיה יותר ענווה, פחות חסרת סבלנות, ובעלת בטחון בה’?

כל חודש מגיע ואיתו הבנה שהשליחות שלי בעולם הזה, היא הרבה יותר מורכבת ממה שחשבתי לעצמי קודם לכן. שאני עוד רחוקה מלהיות מתוקנת. כל יום שעובר מגלה לי עוד חולשות ונקודות בעצמי שמצריכות "עבודת מידות" אינטנסיבית ואני חושבת לעצמי שגם אם אחיה פה 120 שנה, הן לא יספיקו לי כדי לתקן את הכל.

והאמת, המחשבה הזו די מייאשת. בייחוד כשאני יודעת כי הרמב"ם אומר שתיקון כל מידה לוקח שבע שנים.

אך תודה לא-ל שמכין את התרופה עוד בטרם מגיעה המכה, וכך, הפגישה אותי ההשגחה העליונה עם רב גדול בהרצאה רבת משתתפים, שדיבר על "תיקון המידות".

במהלך ההרצאה הרמתי את ידי וביקשתי לדבר. סיפרתי לו על תחושותיי לאחרונה, שיש לי כל כך הרבה מידות לתקן, בכל כך מעט זמן, ובכל יום שעובר אני רק מגלה עוד ועוד דברים שאני צריכה לתקן. ואם הרמב"ם אומר שתיקון כל מידה לוקח 7 שנים, אז אני בטח צריכה להישאר פה עוד אחרי מאה ועשרים.

הרב חייך, ואמר לי משפט שהיה ידוע לי עוד הרבה קודם לכן, אך כששמעתיו מפיו היה זה כאילו שמעתיו לראשונה בחיי:

"לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" אמר לי הרב, "אדם לא חייב לתקן כל מידה עד שתהיה מושלמת, מספיקה התקדמות קטנה באותה המידה וזה כבר נחשב לתיקון גדול. למשל, אדם שנגוע בתאוות אכילה, לא צריך להפוך להיות סגפן, אלא מספיק שיאכל שווארמה אחת לארוחת צהריים ולא שלוש".

התאהבתי ברעיון הקסום הזה. לא דורשים ממני שלמות, איזה כיף. אני לא חייבת להיות ענווה כמשה, רודפת שלום כאהרון, צנועה כיוסף, ומאמינה כאברהם. מספיק שאעבוד על עצמי ואעשה כמה צעדים לכיוון המידות המתוקנות האלו, הענווה, השלום, הצניעות והאמונה, וכל היתר, וכבר זה נחשב לי כאילו התקדמתי, כאילו תיקנתי.

כי "יודע צדיק נפש בהמתו", וגם ה’, מכיר אותנו טוב, הרי הוא ברא אותנו. הוא לא מצפה מאיתנו שנהיה מושלמים, השאיפה לשלמות יכולה רק לייאש אותנו, אלא הוא מצפה שנעשה צעד לקראת השלמות, שהפנים שלנו יהיו תמיד קדימה, וגם אם לא נגיע עד הסוף, עד לגמר, לפחות התקדמנו לא מעט לכיוון הנכון. והמעט הזה, מסתבר, נחשב הרבה מאוד אצל ה’ יתברך.

השיעור החזק הזה נחקק בליבי, אך היצר הרע, כיאה ליצר רע, ניסה להשכיח אותו ממני בכל מאודו. והאמת, שכמעט הצליח לו.

השעה הייתה שעת צהריים מוקדמת, השבוע, ולפתע הטלפון שלי מצלצל. על הקו נמצא ה"בוס" שלי, הוא מתקשר כדי לברר איתי עניין מסוים לגבי אחד העובדים. השיחה גולשת לה בלי שנשים לב ואני מוצאת את עצמי שומעת על אותו האדם פרטים מעניינים ולא ממש מחמיאים שלא שלא ידעתי עליהם קודם לכן. "וואו, לא ידעתי שהוא כזה…" אמרתי וגמלתי בליבי לשמור ממנו מרחק. הרבה זמן לא שמעתי לשון הרע אבל הפעם טוב ששמעתי, חשבתי לעצמי.

אנחנו מסיימים את השיחה. אני מסתכלת על השעון ולא מאמינה. אופס… לפני רבע שעה התחילה "שעת שמירת הלשון" שלי.

"שעת שמירת הלשון" – הכוונה לשעה שקיבלתי על עצמי להשתדל לא לדבר בה ולא לשמוע לשון הרע, או דברי רכילות למיניהם, למשך 40 יום. היה זה היום ה-12 ועד אז הצלחתי לשמור בקנאות על השעה הזו, ברוך ה’.

"איזה באסה, הלכה השעה…" חשבתי. כל כך הרבה אני משתדלת לשמור על הלשון, כבר 12 ימים ברציפות השעה הזו "נקייה וטהורה" והנה, ביום בהיר אחד אני שוכחת לרגע. והנה, ברגע אחד של חוסר תשומת לב, "הלכה" כל העבודה שהשקעתי עד היום….

נשמע מוכר?

אנחנו מתאמצים ומשתדלים ומתקרבים, כל אחד ועניינו הוא, אם בשמירת הלשון, אם בצניעות, בתפילה, או בכל מיני קבלות טובות שקיבלנו על עצמנו. בתחילה אנחנו מצליחים אך יחד עם הכישלון הראשון, מגיעה גם האכזבה וההרגשה שכל עבודתנו שהשקענו עד עכשיו ירדה לטמיון. וכל הדרך שעשינו לא שווה מאומה, מאחר שנפלנו.

כמה אופייני לנו אופן החשיבה הזה – שחור או לבן, הכל או כלום. אין אפור, אין אמצע. הדגל שלנו הוא כחול ולבן אבל אופן החשיבה שלנו הוא – שחור ולבן וזהו. אנחנו פרפקציוניסטים, שואפים לשלמות. אם הצלחתי להתפלל שחרית במניין אז אני טוב, לבן, אבל אם בוקר אחד פספסתי והתפללתי לבד אז אני לא שווה כלום, הכל שחור, וכל מה שעשיתי עד עכשיו נמחק מראשי.

התגובה שלי כי "הלכה השעה", זו בדיוק התגובה האופיינית לכישלונות מהסוג הזה. אין לנו הערכה למשהו שהוא חצי מושלם, לחצי דרך. אנחנו רוצים להיות צדיקים ולא מתפשרים על פחות מכך. אנחנו לא תמיד זוכרים כי "שבע ייפול צדיק וקם" – זה לא שהוא קם וחוזר שוב לתחילת המסלול, אלא קם וממשיך להתקדם מאותו המקום בו נפל בדיוק.

אז מה אם ברבע השעה הראשונה של "שעת שמירת הלשון" שלי נכשלתי בלשוני, זה אומר שאני צריכה לוותר גם על שלושת רבעי השעה הבאה? לוותר על היום, ולהתחיל שוב ממחר? זוהי טעות גמורה והיא עצת היצר – שמסית אותנו ש"אם כבר נכשלת, תלך עד הסוף, תוותר על הכל".

החזקתי את עצמי בשיניים ואמרתי ליצר שהוא לא יצליח לשכנע אותי שאני מושלמת ולכן חייבת לעשות הכל מושלם. כי אני לא מושלמת, ובכלל, מי מאיתנו מושלם?

ועכשיו, אמרתי לו, ליצר, רבע שעה אחרי השעה היעודה, אני מתחילה מחדש, כמו שרבי נחמן לימד אותי. לא מתייאשת לגמרי. כי מאה אני אולי לא אקבל במבחן, אבל למה לי לוותר על הציון בכלל?

וחוצמיזה, אצל ה’ תמיד יש בונוסים על התנהגות טובה.

* * *
גולשים המעוניינים לשתף אותנו ביומן אישי – סיפורים עם התבוננות, אנא שלחו אלינו מאמרים לכתובת ilanit@breslev.co.il.