מי מפחד ממכשפות?

ראינו את פיפי.

האמת שהפעם היא הייתה נראית שונה לגמרי מהפעם האחרונה (והראשונה) שפגשנו אותה לפני שנה וחצי, ביום שבת ט"ז אב תשע"ז – יום השנה של פטירת אימי ע"ה.

אני טיפוס סנטימנטלי ורגשני מאין כמוהו. באותה שבת שחזרתי שנייה אחרי שנייה ממה שקרה באותו סוף שבוע איום ונורא בו אימי היקרה הלכה לבית עולמה. נברתי וחקרתי וירדתי לפרטים הקטנים עד שהרגשתי שאני ממש שם, באותם רגעים ממש, באותה שבת שהייתה סיוט עבורי והותירה בי משקעים עמוקים ושריטה בנשמה.

הייתי עצובה. התחושה הקשה שליוותה אותי מאז רק הלכה והתעצמה, דבר ש"עזר" מאוד למוח לקבע את המחשבות על זה, שליליות כמובן, שהפכו לסוג של דפוס חשיבה שחזר על עצמו שוב ושוב. תוסיפו לזה את כוח הדמיון בו ניחנו ושתורם את חלקו ובוחש אף הוא בקדירה, וכך מאפשר לנו לחוות דברים גם אם בפועל הם לא קורים, ועל זה אמר רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זיע"א – היכן שמחשבותיו של האדם נמצאות – שם הוא נמצא! ולא סתם. אומנם הייתי בבית בגופי אבל בנפש ברגעי פרידה כואבים מאימי ז"ל. כל זה נרקם לעיסה אחת טעונה ברגשות שליליים פלוס סטרס ומועקה גדולה שההתפרצות שלה לא איחרה להגיע…

ופיפי הייתה רק הטריגר לפיצוץ.

אחר הצהריים של אותה שבת, כשהמחנק הנפשי עלה למפלסים לא מוכרים ומפחידים, החלטתי לרדת לנשום אוויר. יצאתי מהבית עם הילדה לרוקן את האשפה ומשם התכוונו להמשיך לפארק. לילדה – זמן איכות משעשע וירוק עם אמא, לי – לשחרר את המחשבות המעיקות ולהרגיש לשם שינוי שאני חיה ונושמת.

כשפתחתי את הדלת כשכש לו בזנב פודל קטן בצבע לבן, הוא היה מאוד מלוכלך והפרווה שלו נראתה דביקה. חום של קיץ גם כך העיק פלוס הבלגאן בתוכי… ועכשיו גם הכלב?! לא שיש לי משהו נגד כלבים, חלילה, אבל ניסיתי להוביל אותו החוצה. אלא שהוא ראה בזה סוג של משחק עם כל קומה שירדנו, עד שהגענו לקומת הכניסה-יציאה של הבניין.

ואז פגשתי את פיפי.

זה היה אחד הרגעים המסויטים שנחקקו בזיכרוני. פיפי ישבה על הרצפה בלובי הבניין כשידיה מוטות קדימה ורגליה אחורנית, את פניה הנפולות והמקומטות הסתיר פוני שחור צפוף וחיוכה המבעית גילה פה נטול שיניים. האף היה מכוסה בתחבושת לבנה, צבע עורה היה אפור בהיר כאילו לא זורם בו דם. והפודל? הוא רץ אליה וליקק אותה. לא האמנתי למראה עיניי. אימא נפטרה. זה יום הפטירה שלה. לחץ, מחשבות, כאב והרבה חרדות… האם אני רואה מכשפה או שד בדמות אדם?!? הלב הלם בחוזקה והרגשתי איך כל חדר המדרגות מסתובב סביב. 'לא יכול להיות, אין דבר כזה, ככה באמצע החיים מכשפה בתוך הבניין שלי…' הדמיון עבד שעות נוספות… כל המחשבות עפו לי כמו טילים. 'מצב חירום' – כך המוח זיהה את מה שראיתי ונתן פקודה להתחיל לצרוח צרחות אימה שהרעידו את כל הבניין.

הבנתי שמה שאני רואה מולי זה לא בן אדם אלא ישות לא ברורה. מצוקה. סכנה. מה קורה כאן לכל הרוחות? (רוחות? רק לא…). צרחתי כשכולי מבוהלת ומבועתת, הלב פעם במהירות של 200 קמ"ש (אפילו יותר), הילדה הקטנה שלי ראתה שאני מאבדת שליטה והחלה אף היא לצרוח ולהוסיף שמן לבלגאן.

ופיפי? פיפי ישבה על הרצפה כשידיה מוטות קדימה, גבה רכון הצידה והמשיכה לחייך. כל פעם שראיתי את החיוך נטול השיניים שלה, את האף עם התחבושת והעיניים שהוסתרו בגלל הפוני השחור רעדתי עוד יותר מפחד. למה? כי אני צורחת והיא ממשיכה לחייך. איזה יצור אנושי מתנהג כך? אז זאת בטח ישות מפחידה לא מהעולם הזה. אין הסבר אחר למצב. רגע של התאפסות קלה עם עצמי הבליח כמו גלגל הצלה והבנתי שאני חייבת לעשות משהו. פתחתי בריצה מטורפת במדרגות כשבתי המבוהלת נסה גם היא על נפשה אחרי.

שכנים ששמעו את הצרחות יצאו החוצה, איש איש וכליו – אחד עם מחבת, השני עם מקל… כולם חשבו שקרה משהו. אנשים לא צורחים כך סתם בשלהי יום שבת חמה תמימה ורגועה. "יש מכשפה בבניין" צרחתי כשעליתי את גרם המדרגות מתנשפת, "תיזהרו!". חבורת הגברים ירדה במהירות והשמיעה כל מיני קולות לא ברורים כשבעלי בראשם. הוא הגיע לקומה הראשונה, ואז נעצר. שקט. דממה. תהיתי למה פתאום כולם שותקים. סיטואציה לא קלה בכלל.

מאמרים נוספים בנושא:

החור השחור

בלקאאוט

אמא, אבא נעלם!

הרואה ואינו נראה

לאתחל מחדש

כשספות עפות

עשיתי לי את היום

בחיים יש הפתעות
חזקה, זה לא מילה

פלישת האיגואנה

קומה ראשונה. אני והחבורה. מולם, בסוף גרם המדרגות, פיפי יושבת על הרצפה.

אחרי שהתבונן עליה, בעלי הבין שהיא אכן נראית מפחידה אבל סכנה אין כאן. "גברת, מי את? מה את עושה פה?" הוא שאל אותה בעדינות מרחוק, אבל פיפי לא ענתה. הוא שאל פעם נוספת, ופעם שלישית ורביעית – אין תגובה. הוא אזר אומץ וירד עד אליה. "גברת מה את עושה פה?" ניסה להבין ממנה משהו. "איפה את גרה?"

ואז, בתוך בליל סערת הרגשות של כל הבניין הוא הבין מפיפי, שהצליחה בקושי לדבר, שהיא בעצם אישה חולה – נכה עם ניוון שרירים ולכן כל גופה שמוט קדימה, אחורה והצידה. פיפי גם בקושי שומעת ורואה, אלא אם כן ממש מתקרבים אליה. הסתבר, שהמטפלת הזרה שלה יצאה ליום חופשי והכלב ברח ופיפי יצאה בעקבותיו. בגלל שהיא לא לקחה את מקל ההליכה איתה, היא עשתה את צעדיה בישיבה כשידיה דוחפות אותה קדימה. היא סיפרה בבכי שהיא לא יודעת איך לחזור לבית שלה. אורי השכן הגדול והאימתני רעד מפחד, כי הוא חשב שהיא נפטרה מזמן, אמר ש"גם אני חשבתי לרגע שראיתי שד. היא מפחידה שאי אפשר לתאר". באותו ערב גם אורי חווה התקף חרדה (מי עוד? אני כמובן…).

צרת רבנים נחת טיפשים? אולי. זה מנחם לדעת שלא רק אתה יוצא הטיפש בכל הסיפור, אלא שיש עוד כמה אנשים מפוחדים שנותנים פרשנות ילדותית וסופר רגשית למצב.

במשך שבועיים בתי ואני היינו צרודות. הגרון כאב לי מאוד ומיתרי הקול היו ממש פצועים, אבל הלב קיבל שריטה חדה ועמוקה, כזו שיצרה דלקת למשך הרבה מאוד זמן. פיתחתי פחדים וחרדות שהיו פרי דמיוני הבלעדי. אני בטוחה שאני לא היחידה שזה קורה לה, אלא לעוד הרבה אנשים טובים ונחמדים בעולם כולו. יש כאלה שזה קורה להם בעבודה כי הם מדמיינים איך הבוס מתנכל אליהם ואז מפתחים כל מיני פחדים ואובססיות, ויש את אלה שאחד ההורים מעדיף ילד אחר ואז הם נכנסים למוד של קנאה, תחרות, שנאה, רדיפה עצמית, דיכאון… והרשימה ארוכה. תאמינו לי.

פעם רבי נחמן מברסלב סיפר לתלמידיו, שכאשר היה נרדף וחלקו עליו עם שנאה תהומית, שאם הוא היה מכיר בעצמו את הדמות הדמיונית שלו כפי שציירו אותם חולקים, יכול מאוד להיות שגם הוא היה מפחד ממנו ולא אוהב אותו…

עץ הדמיון מניב פירות מזעזעים. באותו יום הבנתי איך המחשבה היא אכן האדם עצמו. במשך כמעט שנה חששתי להיכנס לכניסה השנייה כי פיפי גרה שם. לא רציתי להיתקל בה. לפני חודש בעלה של פיפי נפטר. חששתי ללכת לנחם אותה כי פחדתי שאראה אותה. המוח רקם כל מיני תסריטים, הבעות פנים ועוד דברים מפחידים ומשונים. אני יודעת שכל זה נבע מאותם לילות טרופים ללא שינה מפחד שהיה קשור ליום פטירתה של אימי.

אז נכון, לפיפי יש מראה לא נעים בכלל. גופה כושל כמו בובת סמרטוט בגלל המחלה האיומה הזו, גוון עורה נראה כשל גווייה כי היא לא מרבה לצאת החוצה, הלשון מתנדנדת, עורה מדולדל ומקומט. אבל פיפי היא בן אדם, בריה מקסימה של בורא עולם. היא לא מכשפה ובטח לא שד.

היום אחר הצהריים, בדרך לקניות עם הילדה, ראיתי את הבית של פיפי פתוח לרווחה. נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי שזה זמן מצוין להציץ פנימה. ואז, ראיתי אותה. המבטים שלנו נפגשו. הייתה זו הפעם השנייה בחיי שאני רואה את פיפי. היא לא השתנתה. ופתאום, כל ההרגשות הרעות צפו בבת אחת. 'רוחמה!' שמעתי פתאום את עצמי צועקת מבפנים, 'את חייבת להגיב אחרת! להשליך את השקר ההזוי שנוצר ממחשבות לא בריאות והשתלט עלייך. את יודעת שזה רק דמיון! תראי מה נהיה ממך!'…

הסתכלתי שוב על פיפי וראיתי אישה חולה, מסכנה וכאובה עם ניוון שרירים. פיפי הסתובבה והתיישבה על הכיסא כשבידה סיגריה. היא נראתה רזה מאוד. "הנה פיפי" אמרתי לבתי, "בואי, אין לך מה לפחד. היא אישה חולה ונתפלל עליה שתבריא במהרה אמן. היא לא מפחידה, היא אישה טובה. היא לא מסוכנת". אבל הילדה לא קנתה את זה. החלטתי לעשות מעשה – נופפתי לפיפי לשלום וחייכתי אליה. הילדה השתחררה והוקל לשתינו. באותו רגע הרגשתי כאילו יצאתי מבית סוהר. רציתי לצעוק לבורא עולם, להודות לו בשמחה עצומה. הרגשתי שהוא גאל אותי מכבלי הפחד שחנקו אותי. ובגללי, גם את בתי. שלחתי לו נשיקה גדולה כשאני חופשיה ומאושרת. תקופה ארוכה נתתי לדמיון לתעתע בי ולהוליך אותי שולל. אבל לא עוד.

ומכשפות? יש רק באגדות.

המאמר מוקדש לעילוי נשמת אימי מורתי האהובה והיקרה, מרת ברכה כתון בת שרה ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.

* * *

רוחמה אפרתי, B.Aבפסיכולוגיה ותקשורת,   Master NLP & TFT קליני רפואי בטיפול לפחדים וחרדות, כאב, בעיות נפשיות ופיזיות, טראומות ועוד. מרצה בכירה. לפרטים 054-2176644  ruchama_ef@netvision.net.il