מי צדיק אמיתי?

ביום שרקטות שוגרו לישראל, בשבוע
בו יהודים נרצחו בגלל אלימות ברחובות,
בחודש בו יהודים רבים אובחנו כסובלים
ממחלות סופניות או התגרשו – מה הייתי
אמורה לחשוב על זה?
 
 
בשנה שחלפה חשבתי הרבה על מי הוא צדיק אמיתי באמת בימינו. לרוב, אם ראיתי אדם עם כובע שחור או מישהו שנקרא 'רבי', באופן אוטומטי הנחתי שהוא אכן צדיק אמיתי.
 
אבל בחודשים האחרונים כל ההשערות הללו פשוט עפו להן מהחלון. אדם שנראה 'דתי' רצח ילד מתוק וטהור (לייבי קלצקי ז"ל) בארצות הברית. שבוע לאחר מכן, עוד אדם שנראה 'דתי' רצח את רבו ומנהיגו הרוחני – רבי אלעזר אבוחצירא זצ"ל, הבבא אלעזר. שבוע נוסף עובר, וקיבלתי חוזר מבית הספר של הבנות שלי בו נאמר שיש לעשות, בימים אלה, דברים רוחניים שיועילו לעם ישראל. למשל, להתחזק בלבוש צנוע יותר. ומה הוצע? שהילדות יגיעו לבית הספר כשגרביים לרגליהן.
 
מאוד שמחתי מהמכתב הזה, אבל הורים רבים לא. ואותם הורים החלו לצטט את ההלכה קדימה ואחורה, ישר והפוך, רק כדי להסביר למה ילדות לא צריכות לגרוב גרביים. באותו, שמעתי שיעור של הרב שלום ארוש שצניעות האישה נמדדת בלבוש ובהתנהגות שלה.
 
הרגשתי עוד יותר מבולבלת. אם אקח לתשומת ליבי את השיעורים האלה בצורה יותר רצינית, אם אני שמחה שבבית הספר מעודדים את הבנות שלי להוסיף על צניעותן – אז זה אומר שאני באמת צדיקה, או רק סמכות ביקורתית דתית קיצונית?
 
ואז, שמעתי עוד שיעור מדהים של הרב שלום ארוש, בו הסביר שדברים רבים שמהווים את המהות של יהודי מאמין ושל חיים 'דתיים' באמת לא כתובים בתורה בצורה מפורשת.
 
כמו מה?
 
כמו לדבר עם השם כל יום (בתפילה האישית – התבודדות), להיות שמחים רק מהעובדה שיש לנו הזדמנות לקיים מצוות בכל יום, מלחיות בארץ ישראל, כן, וגם לגרוב גרביים… אם תרצו לכווץ את הכל למשפט אחד, אז זה מה שיוצא: האם בן אדם באמת רוצה, או לפחות רוצה להיות, מה שהשם רוצה או לא?
 
אם לא, אז לא משנה כמה 'דתי' הוא ייראה, בסופו של דבר הוא רק 'עובד' על עצמו (ומן הסתם גם על עוד הרבה אנשים) שהוא באמת צדיק.
 
הראש שלי הסתובב כמו קרוסלה. התחלתי לתהות ביני לבין עצמי אם אני בעצמי אדם דתי? בסדר, אני מנסה לדבר עם אלוקים, אני מנסה לקיים כמה שיותר מצוות, אבל אני גם יודעת שיש לי ערימה של 'נושאים' על השולחן, כאלה שצריכים לעבור מיון וסיווג, וזה עוד בלי להזכיר את העבודה שיש לי לעשות עם עצמי על הנטייה לשפוט את הזולת לכף חובה.
 
על זה אני עובדת ממש כבר קרוב לשנה, ובדרך כלל, אני מצליחה לשמור על מה שהשגתי, תוך כדי בדיקות חוזרות ונשנות היכן אני אוחזת. אבל לאחרונה, כנראה שחוויתי כשל בתפקוד ה'דתי אמיתי' שלי, ופתאום ההתבוננות שלי הייתה רק על מה ואיך אנשים לבושים.
 
זה עלה ממש לכותרות בשבוע שעבר, כשבעלי ואני נסענו למירון, לעשות את השבת בצילו של הצדיק רבי שמעון בר יוחאי זי"ע.
 
מצבתו של רבי שמעון היא מקום קצת מוזר, היא לא חשוכה וגם לא מאיימת, כמו שהייתם חושבים שמצבה צריכה להיראות ולהיות. זה אפילו לא מקום שקט, אם גם לזה ציפיתם. אנשים אוכלים שם, משוחחים, שרים, וחלקם אפילו ישנים בקרבת מקום.
 
באותו בוקר, חוויתי את אזעקת הרקטות שנפלו בסמוך אלינו, תוך כדי התפילה האישית, כך שהרגשתי כואבת ומבולבלת יותר מן הרגיל, וקיוויתי שאזכה ליותר בהירות ושלווה כשאהיה במירון.
 
בדרך למירון עצרנו לכמה טרמפיסטים – בעל ואישה, ילד ואחותה של האישה. הם היו לבושים כמו שחילונים מתלבשים כשהם מגיעים למקומות 'דתיים' ואינם רוצים לפגוע ברגשותיו של אף אחד מהבאים. וכאן קרה לי משהו מדהים. מיד, אבל ממש מיד, כאילו פתחתי מגירה בראשי והכנסתי אותם לשם, מעין קטלוג של האנשים במקום בו הם צריכים להיות. האישה, לא הפסיקה לומר תודה לבורא עולם שהם הצליחו להשיג טרמפ למירון לפני כניסת השבת, אבל אני הייתי מודאגת מכך שמא הם עומדים לחזור הביתה תוך כדי השבת.
 
מחשבות לחוד ומה שאני יודעת לחוד.
 
המשפחה הנחמדה נשארה כל השבת במירון, ליד רבי שמעון בר יוחאי. בכל פעם שראיתי את האישה היא הייתה עם ספר תהילים בידה, מתפללת מקירות ליבה, או מנסה לעזור לאחותה שנראה היה שעובר עליה משהו 'גדול'.
 
ברגע שהבנתי שהם שם כל השבת, אותה משפחה 'חילונית', הרגשתי קצת לא נעים. אחרי הכל, המראה החיצוני של האדם יכול להיות מטעה ומרמה, במיוחד בימינו.
 
לתובנה הזו נכנסתי לעובי הקורה גם מאוחר יותר, כאשר אישה שנראתה 'דתייה' התחילה להעיר לאישה ה'חילונית' על כך שהיא לבושה בצורה שאינה הולמת מקום קדוש כזה.
 
התבוננתי על אותה אישה 'דתייה' במשך דקות ספורות, כשהיא ישבה על הרצפה וצחקה בצורה מאוד לא הולמת מקום קדוש כזה, עם רגל על רגע, מלקקת סוכרייה על מקל, או כשהיא צעקה על כמה ילדות קטנות, שלדעתה, עשו רעש. מה שכן, לא ראיתי אותה מתפללת. במשך שעה וחצי היא לא פתחה אפילו ספר ואמרה מזמור תהילים אחד, או מדברת עם השם כמה דקות. שום דבר.
 
אז מה אני אמורה לחשוב עכשיו?
 
ישבתי שעות על גבי שעות אצל רבי שמעון וחשבתי. ביום שרקטות שוגרו לישראל, בשבוע בו יהודים נרצחו בגלל אלימות ברחובות, בחודש בו יהודים רבים אובחנו כסובלים ממחלות סופניות, לא עלינו, או התגרשו – מה הייתי אמורה לחשוב על כל זה?
 
מה זה אומר להיות צדיק אמיתי, היום?
 
אני לא יודעת.
 
אבל בשבילי, זה אומר שאמשיך להשתדל יותר לרצות את מה שהשם רוצה, לשמוע שיעורים מחזקים, להמשיך לנסות, לפחות לרצות, להתנהג ולהתלבש בצניעות, אבל באותו זמן, לבקש מבורא עולם שיעזור לי לדון את הזולת לכף זכות, כל הזמן.
 
למה? פשוט מאוד. כי אני, כמו כולם, לא יודעת מה קורה באמת בחיים של אנשים אחרים.
 
אם לא הייתי מסיעה את אותה משפחה שנראתה 'חילונית' למירון, כנראה שלא הייתי מודעת להקרבה העצמית ומסירות הנפש של אותה משפחה באותה שבת. ואולי הייתי מגיעה למסקנות אחרות, שונות ומשונות.
 
ואם זה מה שהיה קורה, כנראה שהייתי בדיוק כמו אותה אישה 'דתייה' שכל כך הייתה מלאה בעצמה וכל כך רחוקה מהשם, למרות המראה החיצוני שלה.
 
והמחשבה הזו מפחידה מאוד.