מי שיזכר בי יעשה כתינוק שנולד

 

 

יושבים להם חסידים בקהילת קודש דאשוב המעטירה. השעה, שעת בין ערביים של יום טוב החל בערב שבת.

 

יושבים, וכדרכם של חסידים שאינם מסיחים את הדעת מדבקות ברבם, מדברים מהרבי. זה מספר עובדה אחת, זה חוזר על חידוש מחידושי הרבי, חברו מוסיף עליו ומשלים פרטים שנשכחו וכך מתגלגלת השיחה, הולכת ומתלהטת, הלבבות נפתחים והחבורה כולה כאילו מתרוממת טפח ויותר מעל הקרקע.

 

גם החמה עושה את תפקידה ובלית ברירה שוקעת אט אט במערב. החסידים מביטים מבעד לחלון אל החשכה היורדת לעולם ובאנחת צער מסיימים את שיחתם. מזמנים, קמים מן השולחן ופונים לקבל את פני שבת המלכה.

 

חלפו הימים הטובים, והחבורה, כדרכה מידי פעם, עושה דרכה אל רבינו הקדוש המתגורר בעיר מדוודיוקא.

 

רבינו הקדוש, אשר עיניו הקדושות רואות למרחוק, מקבל את פני החסידים בשאלה שיש בה תוכחה מגולה מתוך אהבה מוסתרת – "דאשוב’ר ז’לובעס! (אנשי דאשוב המגושמים) אינכם מכירים את הדין ‘פורס מפה ומקדש?" כשמדברים מהרבי לא מפסיקים, פורסים מפה על החלות, מקדשים וממשיכים בשיחה.

 

* * *

 

"לדבר מהרבי" – שבח הצדיקים – עבודת קודש שאין למעלה ממנה. "כשמדברים מהצדיק לא מפסיקים". שום דבר אינו דוחה את עבודת שבח הצדיקים, ומי שמסוגל לקצר ולחדול בטרם עת מלדבר מהרבי, הוא לא יותר מאשר "ז’לוב" מגושם…

 

רבי לוי יצחק זצ"ל, שבאותם ימי חמישי בזמן שהייתה מתכנסת בביתו חבורת קודש לדבר מהרבי, היה מספר על אנשי שלומנו מאומן אותם זכה להכיר, אנשי מידות עובדי השם גדולים במעלה, ביניהם יהודים שעוד זכו בילדותם לראות את פניו הקדושות של רבי נתן זצ"ל (כגון, רבי דוד צבי, רבי מיכל נכדו של רבי נתן ואחרים). "כל חיותם", היה אומר רבי לוי יצחק, "הייתה מהדיבור והשיחה בגדולת הרבי", וברגע שפתחו פיהם בשבח הצדיק שכחו את כל העולם וכל ישותם התבטלה והייתה כאין.

 

"ליל שבת אחד", סיפר רבי לוי יצחק, "יצאתי אחרי הסעודה וקנקן בידי לחפש מעט מים חמים. נקרה בדרכי רבי ברוך געצ’עס ז"ל שעשה כבר את דרכו לבית המדרש. החלפנו כמה מילים, כמובן מהרבי, וכשרצינו להיפרד איש לדרכו ראינו כי כבר עלה השחר, אז הצטרפתי אליו לבית המדרש…"

 

בקהילת קודש קונסטנטין היה גר יהודי מאנשי שלומנו ‘רימער’ – תופר אוכפים במקצועו. בסעודה שלישית בשבת הוא נהג לשבת בפינתו עם אנשי שלומנו, אבל כשהיה קולט שמדברים מהרבי מיד היה נדרך, מטה אוזן ופניו היו מתלהטות. ערב ראש השנה אחד עשו אנשי שלומנו מקונסטנטין את דרכם לאומן. בדרכם – ואין צריך לומר – דיברו מהרבי, נזרקה מפי החבורה השאלה: "מדוע לרבי אין יורש, מה נשתנתה חסידות ברסלב מכל החסידויות?" זה אמר כך והשני אמר אחרת, משכילו כולם את דבריהם פתח אותו ‘רימער’ את פיו ואמר: "אחרי כזה רבי, מי הוא זה שיעיז לשבת על כסאו ולומר ‘אני הרבי’"… ושמחו כולם על התשובה האמיתית והנכונה.

 

* * *

 

"שבח הצדיק" אומר רבינו (ליקו"מ תורה כ"ט) הוא התיקן הכללי של הדיבור: "ולהקים ולרומם הדעת הוא על ידי שבח הצדיקים, כשמשבחין ומפארין את הצדיקים"… "וכל זמן שלא תיקן תיקון הכללי וכו’, אזי הדיבור אסור בבחינת נאלמתי דומיה".

 

"לדבר מהרבי", אומר רבינו הקדוש, זה הדיבור במיטבו, זוהי הפסגה, השיא אליו יכול הדיבור לנסוק. אלו הדיבורים המושלמים ביותר שיכול בן תמותה להוציא מפיו. הזוכים ורגילים לדבר מהרבי דעתם מתרוממת, דיבורם עם דעת, תפילתם מתקבלת ודבריהם נושאים חן בעיני אלוקים ואדם.

 

אין לך עבודה הממתיקה את הדינים והגזירות, תהיינה נוראות אשר תהיינה לא עלינו, כמו העבודה "לדבר מהרבי".

 

בספר "חיי מוהרן" (תע"ט) כתוב: "אמר שעל ידי שמספרין מעשיות מצדיקים ומגדלים ומפליאים אותם, על ידי זה נמתק הדין ונמשך חסד. וזהו: "מגדיל ישועות מלכו" – מאן מלכי – רבנן, היינו מה שמספר ומגדיל הנפלאות והישועות של הצדיקים, שנקראים מלכים, על ידי זה "ועושה חסד למשיחו" – שהשם יתברך עושה חסד למי שמשיח ומספר מזה".

 

רבי לוי יצחק זצ"ל, בליל משפטו בו ציפה לו גזר דין מוות, ישב בכלא קייב הידוע לשמצה, עם רבי אליהו חיים ז"ל. שעת חצות הגיעה. "הבה נאמר תיקון חצות" – הציע רבי אליהו חיים, "אולי נמתיק את הדינים, אני מצידי מוכן לחתום עכשיו על עשר שנים בסיביר!…"

 

"ש..ש…ש…" היסה אותו רבי לוי יצחק, "אסור לדבר כך. עכשיו לא נאמר תיקון חצות וגם לא נלמד ולא נתפלל. עכשיו, בעת שכזו, כשחרב מונחת על צווארנו, הדבר הנכון ביותר והמסוגל להושיע אותנו הוא לדבר מהרבי!". וכך הם ישבו ודיברו מהרבי, וההמשך הטוב ידוע.

 

תכלית ותמצית עבודתנו עלי אדמות, אומר רבי נתן בספרו "ליקוטי הלכות" (הלכות שבת ה ועוד), היא לפרסם את הצדיק. "כי עיקר האדם נברא בשביל להכיר שמו יתברך שבשביל זה ברא כל הבריאה כולה מראש ועד סוף, למען ספר שמו בכל הארץ כמו שאמרו רז"ל "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו", כי כבודו הוא שמו יתברך, כי שם וכבוד הם בחינה אחת, כי עיקר הכבוד הוא השם שיש לו שם גדול בעולם".

 

"…וכשהצדיק נתגלה ונתפרסם בעולם זה בחינת שם, דהיינו שנתפרסם שיש לו שם בעולם, ובתוך זה השם של הצדיק האמת מלובש ומשותף שמו יתברך, כי שמו משותף בשמנו, נמצא כשנתגדל שם הצדיק נתגדל שמו יתברך…" (ליקו"מ ס"ז).

 

"ואם זה הצדיק האמת שבכל דור היה נתגלה בעולם, וכל העולם היו מקורבים אליו באמת היה העולם כבר מתוקן! כי זה הצדיק יש לו כוח לתקן כל העולם" (ליקוטי הלכות שם ט), על כן "כל עבודתנו עסקנו ותחבולותינו לפרסם ולהגדיל שמו הקדוש והנורא של הצדיק בזה העולם" (שם י).

 

זהו התיקון הכללי לכל העוונות! יהודי המדבר מהרבי, דעתו ומוחו מתקנים ועל ידי זה עוונותיו נמחלים. זוהי עבודה המטהרת ומקדשת את האדם, הרי הרבי בעצמו אמר "כל מי שיזכר בי יעשה כתינוק שנולד".