מישהו לדבר איתו

לדבר, כך מסתבר, זה עניין שמשפיע מאוד על הבריאות שלנו, בעיקר על הנפש.
 
הרמב"ם מלמד אותנו שכל המחלות מקורן בנפש.
 
אדם חולה, מצב הרוח שלו נמצא ברצפה. מה עושים? חייבים להעלות לו את מצב הרוח. זה ישפר את המצב הרפואי שלו. גוף בריא צריך איזון נפשי ורוגע. חולשת הנפש גורמת לסערת הנפש, לקשיים שמתבטאים בכל אירוע – גדול או קטן, שצצים בחייו של האדם.
 
אבל מה קורה כשיש לנו רצון גדול לעשות את זה, ומצד שני אין לנו את היכולת להרגיע את עצמנו?
 
מאמרים נוספים בנושא:
מדברים  ונדבקים
החברים הכי טובים
החבר  הטוב
שימו הכל על השולחן
 
כל ההרצאות והדיבורים והסיסמאות על חשיבה חיובית לא יעזרו כאן בכלל.
 
צריך לדבר.
וצריך מישהו שיקשיב.
 
"או חברותא או מיתותא" (או חברות או מוות) פסקו חז"ל בצורה נחרצת.
 
קשה בלי חבר.
קשה ללמוד לבד.
קשה להתמודד לב.
קשה ללכת לב.
קשה.
 
חוסר היכולת להתבטא, חוסר האפשרות לדבר עם מישהו ולשתף אותו במה שעובר עלי עלול לגרום להסתגרות, ללחץ נפשי גדול יותר, הרבה יותר מהצער בו אני כבר נמצא.
 
דיבור הוא טוב. הוא בריא. הוא ממלא את הפונקציה שבשבילה הוא נוצר – לשתף, להביע, לומר את מה שאנחנו מרגישים.
 
דאגה בלב איש – יַשְׁחֶנָּה. צריך לדבר על זה.
 
ושוב, רק דיבור טוב. לא לשון הרע או כל תחליף זול ופוגע. ממש לא. אלא כוונה אמיתית לספר על מה שמציק לי, על מה שפוגע בי – אם פגעו או הכאיבו לי.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
זה מתחיל  בדיבור
הרמב"ם ממליץ
דאגות? דבר על זה!
 
המחקרים מוכיחים שאנשים שמדברים הרבה מאריכים חיים בבריאות.
 
נ. אישה בת 80 שוהה בבית אבות כבר מספר שנים, מספרת שפתאום נהייתה מן אופנה כזאת של לא לספר כלום. לשתוק, לא לדבר יותר מידי על מה שכואב. כולם שם בצוות מלמדים אותה שאסור להתלונן. שצריך להתאפק ולחשוב טוב.
 
"אבל קשה לי" היא אומרת, "אני רוצה לדבר, לספר, אני חייבת לשתף מישהו במה שאני מרגישה. זה כואב לי בלב. למה לשתוק ולא להגיד?"
 
באמת למה?
 
דאגה בלב איש יַשְׁחֶנָּה. צריך לדבר על זה.
 
עומס של צער בלב, לב סגור, אלה דברים שעלולים לגרום למחלות חלילה.
 
מי שמקשיב ללב של זולתו (ואפילו ללב שלו), מי שיודע להיות אוזן קשבת מקיים מצווה עצומה ונפלאה ועליו נאמר: טוב המלבין שיניים לחברו ממשקהו חלב (כתובות קי"א, ע"ב).
 
טוב המאיר פנים לחבר ומשמח אותו, מקשיב למצוקותיו ומעודד אותו, יותר מזה שנותן לו חפץ גשמי יקר ערך! שום דבר לא יכול להחיות את נפש האדם כמו השמחה, שלא כמו החלב שיכול לעשות טוב רק לרגעים קלים.
 
זו אחת הסיבות החשובות לקיום המצווה היקרה של מצוות ביקור חולים.
 
ובחולה הכוונה, כמובן, גם למי שמרגיש בדידות ודאגה, לאו דווקא זה ששוכב במיטה עם חום גבוה או כאבי גרון. גם הבודד והדואג צריך הקשבה ותמיכה.
  
כי כך לימד רבי עקיבא את תלמידיו: "המבקר את החולה – מחיה את נפשו". אתה ממש עוזר לו להחלים, אתה מחזק אותו, מעודד אותו, מקשיב לו. וזה העיקר.
 
 
* * *
אתם מוזמנים לכתוב לציפורה בראבי – תעצומות הנפש – כי הכל זה הנפש–בכתובת teilot1@walla.com או לבקר באתר גם ציפור מצאה בית – רפואת הרמב"ם.