מכה בפטיש בבגדים,תכשיטי אשה

 

א. אם נתחב קוץ או קיסם בבגדו לאחר שנגמרה מלאכתו ולבשו, מותר להסירם בשבת בנחת, באופן שלא יקרע מהבגד, ואין בזה איסור מכה בפטיש, שרק אם נתחב הקיסם קודם גמר האריגה, וכשסיים האריגה הוציאו בשבת, חייב משום מכה בפטיש, אך אם נתחב קוץ בבגד אחר גמר עשייתו, אין בזה משום מכה בפטיש, ואפילו לכתחילה מותר להסירו בשבת.

ב. וכן מי שנסתבכו בגדיו בקוצים או במסמר שבכותל, מפרישן בנחת, שמושך אותם לאט לאט כדי שלא יקרעו. ואם נזדמן לו בכל זאת שנקרע, לית לן בה, שהרי אינו מתכוין לזה, וגם לא הוי פסיק רישיה, מאחר שמנתקם בנחת. (ילקו"י ד/ב צו)

ג. שלל שעושים החייטים, שמחברים חתיכות הבגד תחילה ע"י תפירות גסות, ואחר שתופרין אותם בתפירות דקות ויפות מסירים אותו השלל, אם שכחו ולא הסירו חוט זה של השלל, אסור להסיר השלל בשבת. והוא שיקפיד עליהם. וגם אם נטל מקצת מן החוט ונשאר מקצתו, אסור להסירו בשבת. (ילקו"י ד/ב צו)

ד. טלית של מצוה שהטילו בו ציציות לפני השבת, ונסתבכו החוטים בעת קשירתם, אין להפרידם בשבת, משום מכה בפטיש. אבל אם החוטים נסתבכו לאחר מכן, מותר להפרידם בשבת. (ילקו"י ד/ב צו)

ה. מכנסיים רחבות שאי אפשר ללובשם רק ע"י שמכניסים לתוכם חוט או חגורה בשפתו למעלה, מותר להשחיל את החוט או את החגורה לתוך הלולאות שבמכנסים, ואין לחוש בזה למתקן מנא, מאחר והלולאות רחבות, וגם עשוי להכניס ולהוציא.

ו. מותר ליקח בשבת את הכינים או שאר לכלוכים מתוך בגד של עורות שועלים, או ממלבוש הנעשה מעור בהמה, וכדומה, ואף שהוא עלול לנתק מהצמר או מהשיער, מאחר שאינו מתכוין לנתק את הצמר או את השיער, יש להקל.

ז. מותר לכרוך את המצנפת על ראשו דרך לבישה, ואין לחוש בזה לתיקון מנא. אלא שבלאו הכי לא נהגו כיום במצנפת כזאת כלל. (ילקו"י ד/ב צח)

    

      

ח. מותר לאשה לצאת בשבת לרשות הרבים, גם במקומות שאין בהם עירוב, כאשר כובעה או המטפחת שלה תפוסות לראש בסיכת ראש, ואין לחוש שמא תוציא את המטפחת או את הסיכה. ובארצות אפריקה שנוהגות הנשים לצאת לרשות הרבים כשפניהן רעולות, ועוטפות בסודר את כל ראשן חוץ מהעינים, מותר להן לצאת לרשות הרבים עם רעלה זו, שגם זה דרך מלבוש.

ט. כבר נהגו הנשים להקל לצאת בשבת לרשות הרבים בכל מיני תכשיטים שהם לנוי וקישוט, וכגון, טבעת שעל אצבעה, צמיד, שעון, שרשרת, סיכה, עגילים שבאזניה, וכדומה. והוא שתענוד אותם דרך מלבוש, ולא תקחם בידה או בכיס בגדיה. והמחמירות על עצמן שלא לצאת לרשות הרבים עם תכשיטים כלל, תבוא עליהן ברכה. (ילקו"י ד/ב צט)

י. אסור לאשה לצאת בשבת לרשות הרבים עם תיק או ארנק בידיה, אף אם אינו עומד לשום שימוש אלא לנוי וקישוט בלבד. ואף במקומותינו שיש עירוב, נכון להחמיר בזה לדידן.

יא. מותר לאשה ליתן סיכה בשערותיה כדי להחזיקם, ולצאת בשבת לרשות הרבים. וכן מותר לה לצאת בשבת לרשות הרבים עם סרט [או קשת] שהיא קושרת בו את שערותיה.

יב. הבנות הקטנות שנוקבים את אזניהן כדי לתת בהן נזמים כשיגדלו, וכדי שלא יסתמו הנקבים נותנים בהן קסמים, מותר לצאת בהן בשבת לרשות הרבים, אף במקום שאין שם עירוב. ובמקומות שלא נהגו בזה, טוב להחמיר, שמא תוציא הקיסם מפני הבושה מחברותיה.

יג. כבר נהגו הנשים לצאת לרשות הרבים עם עגילים באזניהם, ואין לחשוש שיבואו להוציא העגילים ולטלטלם ד’ אמות ברשות הרבים. (ילקו"י ד/ב ק..)

יד. מותר לאשה לתת בשבת אבקת פודרא צבעונית על פניה, כיון שאינו דבר המתקיים. ובלבד שהפודרא לא תהיה מעורבת במשחה או קרם. וכן יש להחמיר כהעברת סרק על הפנים. והוא צבע בהיר בדבר המתקיים. (ילקו"י ד/ב ק)

טו. אסור לאשה לצבוע את השפתיים בשבת ויום טוב, וגם אם השפתיים היו צבועות מבעוד יום, אסור לחזור ולצובען בשבת ויום טוב. (ילקי .י ד/ב קא)

טז. מותר לאשה לאכול בשבת תותים ולפת אדום, ושאר פירות הצובעים, אף שע"י האכילה היא צובעת את השפתיים. (ילקו"י ד/ב קא)

יח. אסור לאשה לתת לקה על הצפורניים בשבת, ואין הבדל בזה בין לקה צבעונית ללקה שקופה. ואין לאשה להסיר את הלקה מעל צפורניה בשבת.

יט. אדם המתחזק והולך כבריא, אסור לו למרוח משחה על הידים, משום איסור רפואה בשבת. אך לחולה מותר למרוח משחה בשבת, ואין בזה איסור [אף מדרבנן] משום ממרח, שהרי אינו רוצה בקיומה של המשחה, אלא להבליעה על גבי ידיו. והמיקל גם בלא חולי יש לו על מה שיסמוך. (ילקו"י ד/ב קב)

כ. מותר לאשה לתת בשבת וביום טוב מי ורדים או שאר מי בושם על פניה וידיה, שאע"פ שע"י זה מולידה ריח טוב בבשרה בשבת, מכל מקום בבשר אדם לא שייך איסור זה. ויש להקל בזה גם בבקבוקי בושם שהריח מתפזר בחלל החדר ע"י לחיצה על פקק הבקבוק. ואין לחוש בזה לאיסור זורה בשבת, שהרי אין כאן תערובת של פסולת ואוכל. ולכן אם אירע בשבת בשעת התפילה ריח רע, מותר לפזר ריח טוב ממטהר אויר בחלל ביהכ"נ, ואין בזה חשש משום זורה. וכבר פשט המנהג להקל כאשר יש שמחת חתן או בר מצוה, מזלפים על הידים מי בושם בשבת קודם העלייה לתורה. והנזהרים בזה אינם אלא חסידים ואנשי מעשה. ואף בשיער הראש או הזקן יש מקום להקל לתת שם מי ורדים או בושם, אך אין לזלף מי בושם על מטפחת או על בגדים, משום איסור מוליד ריח טוב בשבת וביום טוב, וכדעת רוב הראשונים.