מכורים? הגיע הזמן לגמילה!

לכבוד ראש חודש כסלו קיבלתי מתנה: איבדתי את הטלפון הסלולרי.

בעצם, הכל התחיל בהכנות לשבת, שם באיזשהו שלב לא מצאתי את הראש והרגליים, ויחד עם מפלס הלחץ שעלה כבר לא זכרתי יותר מה מימיני ומה משמאלי. מוצאי שבת הגיע והנחתי שהטלפון נמצא באחד המקומות הרגילים. טעיתי. בערך בשמונה בערב ביקשתי להתחבר לעולם, אבל הוא נעדר מהנוף. התחלתי לחפש ברחבי הבית. בהתחלה הייתי רגועה, יחסית, הרי לא אתן לדבר כה פעוט להשפיע עלי! הרי זה הבל הבלים. בהמשך החיפושים, כשבעלי הצטרף, התחלתי להרגיש את מפלס החרדה עולה אבל המשכתי להרגיע את עצמי 'זה רק מוצאי שבת, אף אחד לא מחפש או צריך אותך…' ליתר ביטחון, שיגרתי מיילים לאלו שעשויים לרצות אותי בדחיפות – בענייני עבודה בעיקר. אחרי שאמרתי "אמר רבי בנימין כל ישראל הן בבחינת סומין…", "נ נ נח נחמ נחמן מאומן" ונתתי צדקה, הבנתי שלא אמצא את הטלפון הלילה וכדאי להמשיך לחפש מחר.

חצי שעה קודם לכן, עמדתי עם אמא שלי מחוץ לרכב שלה אחרי שבילינו שבת נעימה ביחד. אמא חיפשה את המפתחות שלה ולא מצאה אותן. התינוק שלי בכה ובכה ואני הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ. חשבתי לעצמי: 'כל פעם אותו הדבר. כל פעם היא מאבדת את המפתחות. כמה פעמים עוד אאלץ להיות בסרט הזה? אני לא עומדת בזה יותר. למה היא לא יכולה לשים את המפתחות באותו מקום ולהימנע מהסיוט הזה?'. "אמא, אני הולכת לחפש בבית" תירצתי לעצמי את האפשרות להיעדר מהסיטואציה, והשארתי אותה בחושך עם התינוק הבוכה והמפתחות האבודים…

בעלי יצא לעזור לה לחפש, ואכן נמצאו המפתחות. הרגשתי שהפעם לא עמדתי בניסיון. אחרי הפעם הקודמת בה חיפשנו את המפתחות שלה מעל לשעה, הפעם הסבלנות שלי פקעה ולא יכולתי להכיל אפילו כמה דקות של חיפוש, מה גם שלעזור למצוא לא יכולתי.

כשהטלפון אבד, היה לי ברור שהוא בא ללמד אותי על רום ליבי. אני, מפיקת העל המסודרת, זאת שיש לה מקומות קבועים, זאת שתמיד בעניינים, זאת שמעולם לא מאבדת את המפתחות. זה נכון, אנחנו לא באמת יודעים חשבונות שמים או מהו השכר והעונש, אבל בכל הפעמים האחרונות כשאיבדתי סבלנות מול הפיזור של אמי, הרגשתי שהתגובה שלי היא חסרת פרופורציה (גם אם אני לא ממש מראה לה ורק מתפוצצת מבפנים).

מאמרים נוספים בנושא:

תעצרו את זה!

מלכודת אלקטרונית

אגודלים מכורים

המכורים
וידוי של מכור לשעבר
מכורים! חומר אמיתי למחשבה!

מכור ל…בוץ!

שורדי הפייסבוק

התמכרת לאינטרנט?

הרגשתי את הדכדוך כובש את איבריי ועשיתי את מה שאני תמיד עושה בזמנים כאלו – הלכתי לישון. 'בבוקר הכל יראה הרבה יותר טוב' ניחמתי את עצמי. 'באור יום יש סיכוי טוב יותר למצוא אותו'. טעיתי. הלקח עוד לא הוטמע כי בבוקר, אחרי שבזבזתי את זמני בלהפוך את הבית ולחפש בתוך ומתחת לכל דבר, אחרי שהתמלאתי בתלתלי אבק ומצאתי חלקים של פאזלים, לגו, עפרונות, סיכות ואפילו ספר ספרייה שאנחנו חייבים זמן רב, את הטלפון לא מצאתי, וכבר התחלתי לאבד תקווה.

כל הבוקר עבר עלי בריקנות איומה. הרגשתי שאני משתגעת, לא כי אני לא מוצאת משהו שחיפשתי, אלא ממש הרגשתי שאני עוברת תהליך של גמילה. השקט בבית היה מחריש אוזניים. הרגשתי משועממת ולא מרוכזת. לא יכולתי ליהנות משום דבר שעשיתי. התחברתי למייל כמו מוצץ בתקווה לקצת קשר עם העולם החיצון. חשבתי לעצמי שזו הזדמנות פז להתנתק קצת, למצוא את עצמי, להסתכל על השמים סופסוף, אבל כל מה שהתחשק לי זה לפתוח את הוואטסאפ ולראות את כל השמונה מאות הודעות (כך דמיינתי) שפספסתי עד עכשיו. נשברתי והתקשרתי לחברת הסלולר שינפיקו לי סים חדש. לא אכפת לי להיות עם הטלפון החלופי הכי טיפש בבית, אבל העיקר שיהיה לי על מה לתקתק.

עד הערב כבר הייתי שוב מחוברת. הגוף נרגע והדכדוך החל להתפזר. 'ממש מכורה' נזפתי בעצמי בגועל. 'לפחות את מודעת' ניסיתי להתנחם. 'אבל מה זה עוזר לי? הרי בין רגע אחזור לסורי, אחזור לברוח, לא להיות לרגע עם עצמי' צפיתי את הידוע מראש. 'אין לי ברירה אלא להקשיב לסימנים שנשלחו מלמעלה' סיכמתי 'אני רוצה בכל מאודי להיגמל מהרגל המגונה הזה, רוצה לחזור להיות עם עצמי ברוגע ובנחת בלי היסח הדעת הזה. אז כרגע יש לך שתי דרכי פעולה אפשריות: הראשונה, להילחם בדחף ולמנן את הכמות. אבל זאת מלחמה שסופה ידוע מראש, כי לצערי הפסדתי בה בעבר לא פעם. השנייה, להמליך את בורא עולם ולתת בידיו את השליטה. אני הרי לא יכולה, זה כבר ידוע. אבא, אתה יודע שזה מזיק לי. אתה מסמן לי בעצמך שוב ושוב. עזור לי להיגמל. עזור לי למנן. אני רוצה לבחור להפסיק בטוב ובנעימות, ולא מתוך מלחמה. תשחרר אותי מהצורך המתמיד הזה. תחזיר את הפרופורציה ביחס שלי למכשיר הזה. הפוך אותו למשני בחיי. רחם עלי".

בערב, בסלון, ישבנו בעלי ואני ושמענו שיעור תורה יחד. לרגע אחד, כשאיבדתי את חוט המחשבה, התעורר בי הדחף לבדוק את ההודעות. 'אבא, תעזור לי לבחור במה שחשוב עכשיו' ביקשתי ממנו. עצמתי עיניים, היטבתי את ישיבתי וזכיתי גם בזמן איכות עם בעלי, גם לשמוע תורה, אבל בעיקר, להיות נוכחת בעולם הזה.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com