מכתב של אבא

רבי נתן כותב לבנו: "חזק עצמך להיות
רוב היום ככולו בשמחה וחדווה, בנקודות
הטובות, במילי דבדיחותא… והעיקר –
בהתבודדות!" מכתב מאב לבנו, אבל לא רק,
אלא מכתב שמופנה לכל אחד מאיתנו!

בשדי יער – פרק 17

חיזוקים מאב לבנו

במכתב שכותב רבי נתן לבנו הוא מחזק אותו להמשיך בהנהגת שעת ההתבודדות בכל יום, וזו לשונו:

"אהובי בני חביבי, האירו מול עבר פני דבריך הנעימים היום בעת תפילת שחרית, שאז הגיעני מכתבך היקר, בעת שהייתי עומד בברכת אהבת עולם בתיבת "אבינו אב הרחמן המרחם רחם נא עלינו", ומה מאוד מתקו דבריך אלי, החייתני בדבריך בני ידידי וחביבי. שישו מעי בראותי שתודה לאל דברי רבינו הנשגב ז"ל, עושים רושם בליבכם. כי דבריו חיים וקיימים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים, כי אם אמנם הם דברי פשיטות ותמימות, אבל כבד וקשה מאוד לקבלם מריבוי המסכים המבדילים ובלבולי הדעות של כל אחד והשטותים של כל אחד הנקראים אצל העולם חכמות. שהם מסבבים ומעקמים הלב מאוד בכמה דברים נבוכים.

"והעיקר במה שמחליש דעת האדם ועושה עצמו כאיש אמת, עד שרבים מחכמים כאלה אומרים בליבם מה יועילו לי דברים כאלה. הלא אף על פי כן אני יודע בעצמי האמת מה שאני עושה ומה שנעשה עמי וכו’ וכו’, עד שמתחיל לרחק עצמו מצעקה ותחנונים, וכתיב "יום תעזבני יומיים אעזבך", עד שחולפים חס ושלום ימים או שנים שמתרחק מאוד, אשרי אדם שומע לו לשקוד על דלתי תורתו ושיחותיו הקדושים יום יום להתחיל בכל פעם מחדש להשתוקק ולכסוף בכיסופין ורצונות חדשים דקדושה, ולהוציא הכיסופין בפיו בדברי שיחות ותחנונים וצעקות ושוועות וגניחות ואנחות ולפרש שיחתו בכל יום כבן לפני אביו, יהיה איך שיהיה יהיה איך שיהיה, ואפילו אם לא יוכל לדבר כלל, יחזק את עצמו, ויכין את עצמו בכל פעם לצעוק ולהתחנן איך שיוכל איך שיוכל, כי שום צעקה ודיבור אינו נאבד, ואפילו רצון בעלמא אינו נאבד, כי לית רעותא טבא דאיתאבד.

"אשריך בני אם תחזיק עצמך לילך בדרך שכתבת, אך ביותר אתה צריך לזרז עצמך ולחזק עצמך להיות רוב היום ככולו בשמחה וחדווה, לחזק עצמך לפקח דעתך לשמח עצמך בכל הדרכים ששמעת ממני, הן בהנקודות טובות, הן במה שזכינו לידע מאור כזה, ובמה שלא עשני גוי, והעיקר במילי דשטותא ובדיחותא, ואין להאריך בזה כי כבר שמעתם בזה הרבה, אך למען השם אל תשכחו דבר אחד ממשנתכם, כי כולם צריכים לכם מאוד, וגם מאוד החייתני במה שכתבת שאתה חוטף בחלישותך מעט מעט לימוד בכל יום, כך הוא המידה, וכך יפה לך להרגיל עצמך לבלי לפטור עצמך מדברי תורה חס ושלום, אפילו בעת החלישות והטרדה, ובכל מיני בלבולים חס ושלום, כי תמיד יכולין לחטוף איזה טוב על פי הדרכים ששמעת ממני, ותקיים מה שאמרו רבותינו ז"ל: דברי תורה לא יהיה עליך חובה, ואין לך רשות לפטר מהם, חכם בני ושמח ליבי, ועיני אל ה’ שיקויים בך, אם חכם בני ישמח ליבי גם אני, אמן.

"דברי אביך המצפה שתשוב מהרה לאיתנך בשלמות ומעתיר בעדכם".

עוד מוסיף רבי נתן וכותב (ליקוטי הלכות חו"מ ה, העושה שליח לגבות חובו, הלכה ג) על מעלת ההתחזקות בתפילה ותחנונים תמיד, וזו לשונו:

"כי כנגד קליפת המן עמלק שהוא בחינת אריכות הגלות של עכשיו שנקרא גלות אדום, אין חכמה ואין תבונה ואין עצה, כי אם להרבות בתפילה ותחנונים וצעקות ושוועות וזעקות בלי שיעור עד ישקיף וכו’. כי תפילה למעלה מהכל, וכולל כל החמישים שערים כמבואר, שתפילה היא בחינת עדן עין לא ראתה, שהוא שורש התורה שמשם שורש כל המעיינות והחכמה של התורה הקדושה. כי התפילה היא בבחינת נתיב לא ידעו עיט, בחינת שער החמישים שאין מי שהשיג אותו, היינו מי שעוסק בתפילה ומתחזק בכל עוז להרבות בתפילה ושיחות בינו לבין קונו, הוא מעורר עדן העליון שהוא בחינת שער החמישים, בחינת נתיב לא ידעו עיט.

"כי אין שום שכל שיוכל להשיג ולהבין עד היכן מגיע הכוח של תפילות ישראל אפילו של הפחות שבפחותים, בפרט מה שמתפלל כל אחד על צרת נפשו שהוא רחוק מהשם יתברך, כי אפילו המלאך הקדוש שמקבל תפילות מישראל וקושר מהם כתרים לרבו אינו יודע להיכן לעלות הכתר הנורא הזה, רק הוא משביע אותו שיעלה מעצמו וישב בראש קונו. ועל כן בגאולה האחרונה כתיב: "בבכי יבואו ובתחנונים אובילם", כי עיקר הגאולה השלמה העתידה לבוא הוא על ידי תפילה וכנ"ל, וכמו שכתוב: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה’", ואמרו חז"ל: איני מבקש מכם אלא דברים…"

הטוב כי לא כלו רחמיו

הדבר העיקרי שמונע את האדם מלהרבות בתפילה הם הבלבולים שיש לו, המחלישים והמפילים אותו בדעתו ומייאשים אותו מן התפילה.

יש אדם שמרגיש שיש לו עוונות שמונעים את תפילתו מלהתקבל, לכן הוא מפסיק להתפלל, או שמתפלל בלי חשק ואמונה. יש אחד שחושב שאם הוא לא צדיק יסוד עולם אז אינו יכול לפעול בתפילה. אחר חושב שהוא לא שווה כלום ואינו חשוב בעיני הקב"ה, ואילו הרביעי מרגיש שאינו מסוגל לעורר רחמי השם עליו וכן הלאה.

לכן אדם צריך להחליט שהוא לא סומך על כלום ולא תולה תפילתו בשום דבר, מלבד רחמי ה’ וחסדיו, כלומר שיוציא את ה"אני" שלו מהתמונה ויאמין בבורא. ובמקום לחשוב: "אני לא יכול", "אני רשע" יחשוב: "ה’ בודאי יכול, וגם אם אני רשע, יש להשם מספיק רחמים כדי לרחם עלי…" מכיוון שרחמיו של השם אינם כלים אף פעם!!! כמו שאנו אומרים בתפילה (בברכת ההודאה): "הטוב כי לא כלו רחמיך, המרחם כי לא תמו חסדיך…" וכאשר האדם מאמין בזה הוא לא נחלש מהתפילה לעולם. הוא יודע שכל מה שיהיה – לבורא העולם יש תמיד מספיק רחמים לרחם גם עליו במצבו, וזהו מה שאנו אומרים בהמשך הברכה: "כי מעולם קיווינו לך…" אנו תמיד מקווים להשם מכיוון שאנו מאמינים ברחמיו שאינם כלים, וממילא אין דבר שיכול להחליש את תפילתנו.

(מתוך בשדי יער מאת המחבר)