מלחמת המרק

אתם בטח חושבים ששרפתי את
המרק, הא? אז זהו, שלא. זה
יהיה הכסף הקטן, גלגל ההצלה שלי.
'כפרת המרק' עוד תגיע, אבל בדרך
אחרת…
 
 
זה בגלל המרק.
 
רגע, אני מגיעה לסוף.
 
טוב, אולי עדיף שאתחיל לספר הכל מההתחלה.
 
כבר תקופה ארוכה שאני מנהלת מלחמה מול חיל רגלים וחיל האוויר אצלי במטבח. המתקפה היבשתית מתנהלת מול גדוד של נמלים חסרות רחמים, ומהאוויר – יחידת העשים הנחושים. אני מאלה שמסרבים לרסס כימיקלים בתחומי הבית, ולפי שעה, התחמושת היחידה שיש ברשותי היא בקבוק נוזל כלים בריח מנטה, ולפי התגובה שלהם, הם לא כל כך אהבו אותו. הנסיגה הגדולה (שלי כמובן) הייתה כשרצפת המטבח והשיש היו מלאים בנוזל-ג'ל ירוק שהתפזר בכל מקום. נסיגה נוספת הייתה, למרות שניסיתי להילחם, הייתה כאשר הם יצאו מהקינים שלהן בזהירות רבה, בוזזים כל גרגיר אורז או פירור לחם שנקרא בדרכם, ומיהרו חזרה אל הקן ואל החבר'ה מהגדוד המחכים שהכוחות יחזרו בשלום ועם שלל…
 
התבוננות על נמלה יכולה להיות דבר מאוד מסקרן ומרתק. השם הטביע ביצורים הקטנים האלה תשתית מתוחכמת, והם באמת עדות לחכמה והמחשבה המקדימה, לתכנון המדהים של הבריאה כולה. אני באמת מאחלת להן רק טוב, כל עוד הן מחוץ לדלת ביתי. כי ברגע שהן חוצות את מפתן דלתי, זאת הכרזת מלחמה! וזה רשמי!
 
ההסתערות על עולם החרקים הפכה אותי קצת לאדישה, במיוחד כשזה הגיע לרגע בו הייתי צריכה להיכנס למטבח. לכל בישול נלוו סיכונים גדולים של מתקפה, וההרגשה היא שאני צריכה לעמוד על המשמר בכל רגע. זה לקח ממני הרבה אנרגיות, כולל ההתמודדות עם החום הנוראי שחווינו לא מזמן, כאילו מדבר סהרה הגיע עד אלינו. אז אתם מתארים לעצמכם לאיזה גובה הגיעה המוטיבציה שלי? ובינתיים, המטבח הוכרז כשטח צבאי סגור. לכן הייתי כל כך גאה בעצמי, אחרי שלושה ימים בהם אכלנו שניצל תירס וכדורי פלאפל שהוצאתי מהמקפיא, וכמובן, פיצה, שהנה, סוף סוף אני מכינה מרק מינסטרונה מזין ובריא.
 
מרק? בקיץ?!
 
כן.
 
אל תשכחו שהימים עליהם אני מדברת היו תשעת הימים שלפני תשעה באב, בהם אי אפשר לאכול בשר, אז מרק מינסטרונה נשמע כפיתרון מושלם.  
 
הוצאתי את מחברת המתכונים שלי והתחלתי לקצוץ ולקצוץ, ולמרות שהייתי עייפה מהיציאה הקטנה החוצה לסופרמרקט, הצורך האימהי שלי להאכיל את המשפחה במשהו מזין גבר על הכל, לכן קצצתי, חתכתי, בדקתי, ושוב פעם קצצתי את הירקות. עמדתי שם, נלחמת בפיתוי העדין של היצר הרע שלחש לי באוזן שאולי כדאי שאנוח מעט על הספה, רק לזמן קצר. הנפתי לעברו את מקלף הירקות ואמרתי לו שכדאי לו לעזוב אותי בשקט. הלוואי ויכולתי לומר שתוך כדי פגעתי בכמה מהכוחות האוויריים, אבל לא, זה לא קרה. העשים המשיכו עם המפגנים האוויריים, הנמלים עבדו בקצב של מפעל תעשייתי, ואני – אני המשכתי לשרת כחיילת ממושמעת.
 
בסופו של דבר, אחרי כמה מאמצים, המרק עבר לשלב התבלינים עם הפנים לשלב בו הוא יהיה מושלם. בבית הורגשה תכונה שהגיעה מהמטבח, כמו שמיכת הגנה שעטפה את האווירה. אמא מכינה ארוחת ערב. מוקדם. זהו, אף אחד כבר לא יאכל ביסקוויטים וישתה תה (רק בינתיים) כשאמא חופרת בתוך הפריזר ומנסה לדלות את הארוחה הבאה. טפחתי לעצמי על השכם על 'עבודה טובה'. עכשיו אפשרתי לעצמי לנוח קצת, אבל רק קצת, על הספה. ניסיתי לנמנם כשכוחות האוויר עדיין עסוקים במפגנים האוויריים במטבח, כשהנמלים מהלכות על כל משטח פנוי במטבח, וכשה'מחפש' במשחק התופסת צרח ישר לתוך האוזן שלי. אבל אני הייתי יותר מדי עייפה מלהעיר/לרסס/לתקוף…
 
אני יודעת שאתם חושבים ש… היא שרפה את המרק! נכון? אז זהו, שלא. זה יהיה הכסף הקטן, ואולי גלגל ההצלה שלי. לא, לא. כפרת המרק תגיע, ועוד איך תגיע, אבל בדרך אחרת…
 
נראה לי שאני שוב פעם מגיעה לסוף…
 
תוך כדי שאחד מילדי השכנים נקש בעדינות ובנימוס על דלת ביתנו, תוך כדי משחק התופסת, העשים, צלצול הטלפון, הצרחה, צלצול הטלפון, הצרחה, הצרחה, הטלפון, הצרחה…
 
בסדר! אני קמה!
 
אוי לא, המרק!
 
רצתי למטבח חצי רדומה, וראיתי שהכל בסדר, אני רק צריכה להוסיף את הפסטה. המרק, לא נשרף. רוקנתי את תכולת שקית הפסטה על מגש לבן והתחלתי לבדוק אותה, כי ידעתי גם ידעתי שעוד מעט זה יקרה, מה שהבן שלי מכנה – "הפשיטה". טפחתי לעצמי שוב על השכם, כי אני יודעת כמה איום ונורא זה לשפוך שקית של פסטה לתוך מרק רותח (במיוחד בסיר שהושקעה בו עבודה של למעלה משעה) ולהתחיל את התהליך שוב פעם מחדש אם חרקים יתחילו לצוף על פני המרק. בדקתי את המקרוני, זרקתי לתוך הסיר, וארוחת הערב כבר בדרך. או כך האמנתי.
 
בראשי, נדנדה המחשבה על כך שזרקתי את תכולת שקית הפסטה לתוך הסיר, אמנם בדקתי חלק ממנה אבל לא את כולה. "היית צריכה לבדוק את כל השקית". מחשבה כזו, במונח ספרותי, היא 'רמז מטרים' (כלומר, רמז מקדים לעתיד לקרות…) אם הסצנה הזו הייתה חלק מאופרת סבון מזויפות בטלוויזיה, מן הסתם ברקע הייתה נשמעת מוסיקה תואמת. אבל זה לא קרה. מה שכן קרה הוא, שהעשים המשיכו לחוג במטבח והנמלים המשיכו במעשה הביזה, בזזו ולקחו מכל הבא ליד. לכן שפכתי לסיר את מה שנשאר משקית הפסטה רק כדי לגלות – טדדדדם… לא, לא אחת וגם לא שתיים. תולעים טליבאניות התחבאו בתוך מערות שחפרו בפסטה. לאאאאאאאאאאא!
 
לא אשעמם אתכם בכל הפרטים השייכים לשלב בו ניסיתי לאתר את הרב של השכונה כדי לדעת מה לעשות, האם להאכיל את הילדים שלי או את כל החתולים בשכונה? אז עשיתי מה שכל אישה חושבת עושה בנסיבות כאלה – התקשרתי לבעלי שהיה בעבודה.
 
"מה קרה?" הוא שאל ברגע ששמע את הקול שלי.
 
"אהממממ. במרק תועלים… אמממ (בכי)…. גלדךמדעדףטחיד…. בזבל".
 
"אז נזמין פיצה" היה המענה ההגיוני.
 
"זה לא העניין (בכי…אמממ) הרבה זמן…. (בכי) והכל ירד לטמיון…"
 
אחרי שתי דקות של יבבות והתייפחות וג'יבריש לא מובנת, ניתקתי את הטלפון עם סימפטיה שרק בעלים יכולים להעניק, ועברתי לתוכנית ב' לארוחת ערב – המבורגר צמחוני וקצת מטוגנים… מהפריזר. ואז עשיתי מה שכל אישה הגיונית וחושבת עושה (בנסיבות כאלה) – אכלתי קצת שוקולד. כשהשגתי את הרב, הוא פסק שבעקבות פשיטה טליבאנית בסדר גודל שכזה, החתולים יהיו היחידים שייהנו מהמרק.
 
ואז שאלתי את עצמי מה השם מנסה לומר לי, וקיבלתי קצת חומר למחשבה.
 
תחילה, הבנתי שאני לא שולטת על כלום. נקודה. כמעט שעה שלמה השקעתי בהכנת המרק הטעים הזה, ובסוף – הפריזר ניצח. והכל, כמובן, לטובה. זה גם גרם לי להבין, תוך כדי שהילדים שלי ניסו לנחם אותי עם "גם זו לטובה", וזה "כפרת עוונות" ועוד כמה משפטים כאלה – שאמונה היא לא איזה ספר שקוראים ומנידים את הראש מתוך הסכמה למה שכתוב בספר, אמונה היא לתרגל את מה שאנו לומדים. כי בלי המבחנונים הקטנים האלה, איך נדע היכן אנחנו אוחזים?
 
וכמובן, השיעור הגדול מכולם. אנחנו צריכים להודות להשם על הייסורים הקטנים. כי כאשר הוא שולח לנו אותם, ברוב הפעמים אנחנו מתבכיינים ומתלוננים: "לא, אני לא רוצה! זה יותר מדי קשה!"… אני חייבת ללמוד להיות טובה יותר כאשר זה מגיע לשלב ההכרה שאלה הם חסדים טהורים של השם. המרק נשא את רוב הכפרה – זה היה הקורבן שהייתי צריכה להקריב. כך גם העשים והנמלים. כך גם המצבים המלווים באי נוחות שאנו חווים בחיי היומיום. אנחנו חייבים ללמוד לומר – תודה רבה לך השם! זו לא בעיה בריאותית, זו גם לא טרגדיה לאומית – זה רק מרק. רק מרק.
 
לכל אחד יש את 'המרק' שלו בזמנים מסוימים בחייו. אני מתבוננת לאחור, על התגובה שלי, ואני לא מאמינה שירדו לי דמעות של צער (על המרק, על ההשקעה ועל הטמיון…) במקום להודות להשם על הניסיון הקטן הזה. כי בסוף היום, אנחנו בודקים מה היה לנו שם. בהחלט אנסה להיות זהירה יותר להבא, כשאמצא את עצמי עמוק בתוך 'המרק'.
 
עדיין לא יישבתי את העניין עד לתומו. אבל הסיר מונח לו שם, ליד הכיריים, במלוא הדר פלדת האל-חלד שלו, נושא בתוכו עוד שיעור מאלף.
 
יהי רצון שהדמעות היחידות יהיו רק דמעות של שמחה ואושר כשייבנה בניין בית המקדש במהרה בימינו, זמן בו כל הסבל ייגמר, ונזכה להקריב קרבנות שוב.
 
היי, אולי אביא מרק?…