מלך שהוא אבא

כל אדם יודע שאין קיום למושג
"אבא" אם לא יהיה לו בן שיקרא
לו כך, ילד שיכתיר אותו בתואר
הנכסף והמרגש – אבא!
 
 
הבדל כה מהותי קיים בין פסח לראש השנה. ואת המסר הזה עלינו לקחת איתנו למשך כל השנה.
 
בפסח היו בני ישראל שקועים במ"ט שערי טומאה. וכדי ליצור מהם עם, הערה עליהם הקב"ה קדושה מבלי שטרחו בשבילה, עד כדי כך שאפילו השפחה הפחותה זכתה לשחות בים של פלאות וניסי ניסים. הקב"ה אפף אז את ישראל באהבת אין קץ, עד שהפחות שבהם לא יכול היה להוציא עצמו מן ההרגשה המתוקה הזו שאבא רוצה אותו לעם, כמו שכתוב: "בני בכורי ישראל". פסח הוא בחינת נתינה של השם יתברך ללא תנאים. במצב כזה השם מכנה את בניו "בני בכורי", זוהי בעצם האהבה שיש להורים כלפי בנם הבכור, עוד לפני שהוא פעל ועשה דברים הגורמים להם נחת. אהבה שפירושה חיבה בלבד רק מעצם הרעיון שהוא הראשון שהביא להם את התואר "אבא ואמא", ואין ספק שזהו תואר מרגש.
 
אבל, מצד שני, כל בר דעת מבין שאין קיום למושג "אבא" אם לא יהיה לו בן שיקרא לו כך, יתנהג אליו בתור שכזה ויחזיר לו ברגשות ומעשים של בן לאביו. שהרי אין כיסוי לתואר אבא, אם חלילה עזב הבן את העולם, הן פיזית והן רוחנית.
 
ובראש השנה, אחרי שבחר הקב"ה בעם ישראל כבן בשבילו, צריך הבן להוכיח שהוא בוחר בקב"ה כאבא.
 
ההבדל בין אברהם אבינו לנח הוא, שנח קיבל את התורה דרך אדם הראשון שמסר למתושלח שהעביר לנח. הוא התייחס לקב"ה כמושל ועבד אותו מתוך יראה. אמנם הוא היה ירא אלוקים וקיים את ציווי השם. הראיה לכך היא שהוא ומשפחתו ניצלו מן המבול. אך אברהם אבינו, לעומת זאת, לא הסתפק במה שקיבל כמסורה, אלא התמיד והמשיך בחיפושים אחר הבורא. הוא לא נרתע ממעשים נועזים, כמו ללכת נגד משפחתו, ונגד כל ארצו ואפילו נגד רבותיו. הוא הסכים ליפול לתוך כבשן האש, ובלבד למצוא את הנקודה האמיתית. בגיל כה רך הוא קלט שהנפש האישית שלו צריכה להכיר בבורא.
 
הטענה של אברהם אבינו הייתה שלא יתכן שהבורא המגלגל עולם כה מופלא, דורש קיום מצוות רק מתוך יראה וחובה. ברור היה לו שיש כאן משהו נעלם ונדרש פה הרצון האישי של האדם. קיום מצוות מתוך בחירה ואהבה אל הבורא בגלל שהוא מהווה גם אבא, ולא רק מלך.
 
הקב"ה הוא לא שוטר ואינו עומד כשגרזן מוכן בידו להכות כל פושע. השם יתברך הוא מלך אב הרחמן, וזה מה שגילה אברהם אבינו בניגוד לנח. ועליו נאמר: "ויאמין בה' ויחשבה לו לצדקה". הוא האמין שבזכות מעשיו, כאן בעולם הזה, הוא מסוגל להמליך את הקב"ה, ואם לא יעשה זאת, אזי ייווצר מצב של אבא שאין מי שיקרא לו כך, כמו שנאמר: "אני לדודי ודודי לי". אם לא מתקיים תחילת הפסוק "אני לדודי" גם המושג של "דודי לי" לא יכול לתפוס מקום.
 
ואילו על נח כתוב: "את האלוקים התהלך נח". הוא האמין ולא האמין שיבוא מבול לעולם. האמין שהקב"ה מושל ולא האמין בעצמו שהוא יכול לפעול בעולם הזה שינוי מהותי שיגרום לביטול גזירת המבול, הוא לא בטח במעשיו הפשוטים שיכולים להמיר עונש לרחמים. לכן הוא גם לא השפיע על כלל הדור שיחזרו בתשובה. שכן, אם אדם לא מאמין בעצמו אין לו מה לתת לאחרים.
 
כל אחד צריך ללמוד להכיר בערך עצמו, כמו שרבי נחמן מברסלב מדגיש תדיר, שגם אם אדם נמצא במצב השפל ביותר עליו לשמוח רק
מעצם העובדה שהוא יהודי. וזוהי מעלה ערכית וייחודית, כפי שניתן ללמוד מן ההלכה הקובעת, שאם נמצא תינוק בן יומו ולא יודעים האם הוא יהודי או גוי, מותר לחלל בשבילו את השבת, אפילו מן הספק שאולי הינו יהודי.
 
אם אדם מבין שהוא בורג חשוב במערכת השלמה, אז הוא ממלא את תפקידו באופן יוצא מן הכלל. ובמידה והוא מתעלם מעובדת היותו בן למלך מלכי המלכים, אזי חסרה מעבודתו הרוח החיה והוא עובד כעבד למושל הממלא חובתו מחוסר ברירה אחרת, ומתוך ידיעה שאי מילוי המשימה תגרור בעקבותיה עונש. לכן הוא עושה אך ורק מה שנדרש ותו לא.
 
הרי, מי שפותח פתח כחודו של מחט הקב"ה פותח לו פתח כפתחו של אולם. ואם כך, מהו הדבר שעליו לעשות כדי לבטא את המלכת השם? למצוא את הנקודה האישית שלו בחיפוש אחרי הבורא. לא רק להסתמך על מה שקיבל, כי טבעם של דברים שהם מתקררים כשעוברים מאחד לשני. יש להוסיף על המסורה התבוננות וחיפוש אישי, לפתוח את הנקודה הפנימית.
 
משל למה הדבר דומה? לשלושה אנשים שנפלו לבור. אמר אחד: "תקראו לבן שלי שידאג לי לדיסקמן, כך אוכל לפחות ליהנות בבור". אמר השני: "לכו תפיצו כרזות, תפנו לעירייה, זוהי ממש שערוריה שלא דאגו לסתום את הבור. אני לא אצא מכאן עד שהם לא יודו שהם אשמים בנפילתי". אמר השלישי: "אם כבר נפלתי, אחפש דרך לצאת". והוא חיפש ומצא זיז בקיר, הניח עליו את רגלו וטיפס, ולאחר מכן, הושיט ידו לעבר מישהו שעבר במקום והתכופף כדי לעזור לו, וכך נחלץ מן הבור.
 
כן, אפשר בהחלט להאשים את כולם בפגמים שלנו, ואפשר לטמון את הראש כמו בת יענה ולזרום עם הנפילה, אך בכל הברירות הללו, נשאר האדם בתוך הבור, בודד ומסכן. ורק אותו אחד חכם, שחיפש פתח מילוט, זכה למצוא את הזיז ולצאת לחופשי, משום שהוא, בשונה מחבריו, לא שקט על השמרים וחיכה שיבואו להצילו. הוא ניסה בעצמו ולכן קיבל סיוע.
 
חודש תמוז מסמל לנו את תחילתה של תקופה רבת הוד, חזרה בתשובה לקראת חודש אלול. כפי שמרמזים לנו ראשי תיבותיו: "ז'מני ת'שובה מ'משמשים ו'באים." בזמן זה אנו צריכים להתחיל לפתוח פתח, להראות לקב"ה על ידי המעשים שאנו חפצים להמליכו עלינו כמלך שהוא אבא. כלומר, להיות הבן שיקרא "אבא" ובכך יהפוך את האב לכזה. ומי שמתחיל לעבוד מעכשיו, לא תקשה עליו המלאכה בהמשך, כשהזמנים יהיו לחוצים ושעון החול עד ליום הדין ינשוף כבר בעורף. כדאי מרגע זה ממש להביט סביב ולנסות לתור אחר הזיז אשר בעזרתו נוכל לצאת מן הבור אליו נקלענו. ומי שלא מנסה, לא זוכה לצאת ולראות את אור השמש.
 
עלינו להכיר בכוח הפנימי ובערך העצמי שלנו, על מנת להיות בטוח שאני, במעשיי הקטנים, יכול להציל את עצמי ולעזור לסביבה לזכות ביום הדין שבוא יבוא, על ידי הכרזת "יחי המלך", תשובה מאהבה והתקרבות למלך שהוא אבא!

 
* * *
אתם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס"