מלכת אסתר הקטנה

'אני אוהבת אותך', כאילו אמרה
לעצמה. ואני, עמדתי שם מתבוננת בה.
מוקסמת מהמחזה הנפלא. אם רק
הייתי אוהבת את עצמי עשירית מהאהבה
הזו, החיים שלי היו נראים אחרת.
 
 
היום, תוך כדי ניווט עגלת הקניות אל מחלקת מוצרי החלב בסופר, נתקלתי במחזה מעורר השראה, כזה שנותן לך הרבה נקודות למחשבה.
 
שם, ליד המראה של מוצרי החלב, עמדה לה ילדה קטנה, בת ארבע או חמש. ומכיוון שכבר נכנסנו לחודש אדר, רוב התלמידים בבתי הספר מסתובבים כשהם מעוטרים בסממנים ברורים ומזהים של פורים, למרות שפורים יהיה פה באופן רשמי רק בעוד כמה ימים. לכן גם הילדה הקטנה הזו לא הייתה יוצאת דופן. לבושה מכף רגל ועד ראש בשמלה לבנה ויפה עם כתר מדהים על ראשה, אולי כלה או אסתר המלכה. אבל לא התחפושת היא שהקסימה אותי. הייתה זו האהבה העצומה שהיא הפגינה כלפי… עצמה!
 
היא עמדה מול המראה, ליד היוגורטים והקצפות, ושלחה לבבואה שלה נשיקות לרוב. הסתכלה על עצמה כאומרת "אני אוהבת אותך! אני באמת באמת אוהבת אותך!"
 
עמדתי שם, מתבוננת בה. מוקסמת מהמחזה הנפלא שנגלה לעיניי. אם רק הייתי אוהבת את עצמי עשירית ממה שהילדה הקטנה הזו אוהבת את עצמה, החיים שלי היו נראים אחרת.
 
המשכתי לדחוף את העגלה כשאני ממלמלת לעצמי 'אם רק הייתי אוהבת את עצמי חמישית מזה'. אבל הנה אני, עייפה במשרה מלאה, פלוס שבועיים מלאים בכאבים בסינוסים. לא הצלחתי אפילו לקבוע תור לרופא. העדפתי לשחק את תפקיד "הקדושה המעונה" ולאפשר לראש ולצוואר להמשיך להתייסר מכאבים בעודי אני מנסה להתמקד במשימה הנוכחית – לדחוף את עגלת הקניות הכבדה (ברוך השם) בין כל הקונים, כשמוסיקה פורימית רעשנית נשמעת ברקע. וזה היה אחרי סיבוב קניות וסידורים בעוד כמה חנויות – חנות הממתקים (ומוסיקה פורימית רעשנית), חנות ה'שקל' (עם מוסיקה עוד יותר רועשת) ועמידה בתור במשך עשר דקות בחנות התחפושות כדי להחליף לאחד הילדים איזה פריט בתחפושת. וזה עוד בלי להזכיר את השתיים-שלוש משימות שהיו בין לבין.
 
והנה אני (סוף סוף יושבת) אחרי שהגעתי הביתה, מתמודדת עם הכאוס השגרתי (ברוך השם) והשעון עומד לצלצל ולהכריז שכבר עברה חצי שעה אחרי חצות (שעונים דיגיטאליים באמת 'מצלצלים'?) בתנור נאפות עוגיות הבראוניס, שני מגשים של עוגיות שוקולד-צ'יפס, ועל השיש מוכנות לאפייה עוגיות למשלוחי מנות ולשבת. אבל הדבר היחיד בתוך כל זה שאני מסוגלת לחשוב עליו הוא "מה לא בסדר איתי?"
 
מה הייתי מעדיפה לעשות עכשיו? ללכת לישון. ומה עוד? לקרוא ספר. ומה אני עושה? עומדת באמצע המטבח ומכינה עוגיות בראוניס כמו מרתה סטיוארט-סטיין בגרסה הדהויה והתשושה. במקום להיכנס למיטה כמו כל השכנים השפויים שלי, אני 'שורפת' את הלילה, את שמן הקנולה, ואת כפות הרגליים והגו התחתון, מעין המשך ל'מות הקדושים' שקיבלתי על עצמי, כזה שהסוף שלו לא נראה אפילו באופק… הבוקר יבוא ואני אנסה להתעלם מצלצול השעון המעורר. אבל לא, אני חייבת לקום, לרוץ בבית ולצעוק "דודו בא! דודו בא!" עשרים דקות לפני שהוא באמת בא. (דודו הוא נהג ההסעה של הילדים. ודודו, הוא הנהג היחיד שמחכה בסבלנות שהילדים של משפחת קובן יעלו סוף סוף לרכב, אחרי שיאתרו את הנעל האבודה או את הסנדוויץ'). אל הספה אצנח אחרי שאחרון ילדי משפחת קובן יצא ליעד שלו, כשאני טרוטת עיניים כשהאדרנלין זורם בקצב מסחרר בוורידים שלי, ואחרי שארוחת הצהריים כבר על הגז. ציפור לילה מטבעי אנוכי, מעולם לא השלמתי עם הגעתו של הבוקר. אני אפילו לא יכולה לסמוך על כוס קפה עמוס בקפאין, כי אני לא שותה קפה.
 
רק אם… רק אם הייתי אוהבת את עצמי מספיק כדי להיכנס למיטה לפני אחת בלילה. אם רק הייתי מארגנת את עצמי כך שלא הייתי צריכה להיות בלחץ של 'קומו לבית הספר' כל בוקר. יש כל כך הרבה 'אם רק'…
 
לפעמים, אני מדמיינת את עצמי מצטרפת לאיזו קבוצת תמיכה שנקראת 'עושים יותר מדי אנונימיים'. אני רואה את עצמי עומדת מול חברי הקבוצה, ה'עושים יותר מדי' כמוני. אוחזת את ידיי בעצבנות-מה כשאני מביטה אל הרצפה הייתי מתחילה לספר את הסיפור שלי:
 
"שלום, קוראים לי נטלי, ואני 'עושה יותר מדי'".
 
"שלום נטלי", הייתה מגיעה התגובה המעודדת של הקבוצה.
 
"ובכן", כך אני מתחילה את הוידוי, "אתמול בלילה נשארתי ערה עד מאוחר כי הייתי צריכה לנקות את המטבח, לשטוף את הרצפה, להכין שלוש מכונות כביסה למחר, ולהתחיל את הניקיון לפסח. אבל זה אחרי שלקחתי את אחד הילדים לרופא בגלל תוצאות הבדיקה שהתקבלה, ומשם המשכנו לאורתודנט. ואז הייתי צריכה ללכת לסופרמרקט כי לא נשאר לנו לחם למחר, אבל זה היה לפני ארוחת ערב, רגע, או שזה היה לפני שהלכנו לעשות קניות לשבת? בכל אופן… לא, האם זה היה אחרי שמישהו צלצל בפעמון, ואז הילד של השכנים בא ואנחנו…"
 
רק אם. רק אם הייתי אוהבת את עצמי מספיק כדי לרדת, מדי פעם, מגלגל הלחץ המטורף. אני כל כך עסוקה, ברוך השם, תמיד שואלת את כולם כל היום מה הם צריכים, עד שאני שוכחת לשאול את עצמי את אותן שאלות. שעות יכולות לעבור לפני שאני מבינה שאני צריכה משקה (לא אלכוהולי) ושאפילו 'דילגתי' על ארוחת-צהריים. לפעמים אני אפילו שוכחת להבין את הרמזים שהגוף שלי מעביר לי, כשהוא מנסה לומר לי משהו, כי אני כל כך ממוקדת בכולם.
 
אני יודעת שאני לא לבד בעסק הזה. אני יודעת שיש שם בחוץ עוד אנשים, בדיוק כמוני, שמסרבים לעצור "ולתדלק". אני זוכרת שקראתי ספר על דיכאון שאחרי הלידה, בגלל קורס שרציתי לקחת. בספר מצאתי אנלוגיה חביבה ומעניינת – האישה היא כמו כד מים שממלא את כל הכוסות הקטנים מסביבו כל הזמן. אבל הבעיה היא שברגע ש'הכד' מסרב להתמלא, הוא מתרוקן ומתייבש. ומזה אי אפשר לברוח, כי זה מה שבסוף קורה.
 
כמה פעמים חלפתי ליד העפרונות הצבעוניים שקראו לי 'נטלי, נטלי', והיד ניסתה למשוך ולעשות איזו סקיצה, לצייר, משהו! אבל לא, המשכתי בדרכי, אומרת להם 'יותר מאוחר' וה'יותר מאוחר' הזה אף פעם לא הגיע?
 
כמה פעמים כל כך רציתי לשבת עם הילדים על הרצפה ולשחק במשחק הרכבה, או לקרוא ערימת ספרים ביחד? אבל לא, הערימות היחידות שאני רואה הן רק של כלים שצריך להדיח, של כביסה שלא נגמרת, וברוך השם ערימות שהן חלק מעסקת החבילה הזו שנקראת משפחה. אבל בחרתי לעשות את מה שהכי נראה לי כאחראי, ולא כיף. שנות הנעורים מלאות חיות, שמחה והרבה חוויות, עם טונות של אגו, אבל עכשיו אני מוצאת את עצמי בדיוק בצד השני של הסקאלה. איפה האיזון? באיזו נקודה בדרך פספסתי והלכתי לאיבוד?
 
אם אני לא יכולה לאהוב את עצמי מספיק כדי לחדש את הכוחות שלי ואת מה שאני זקוקה, מבלי שהאגו יכנס באמצע ויפריע, אז במה אני טובה ומועילה לכל הסובבים אותי? כשאני מגישה לכולם ארוחת צהריים אבל מזניחה את עצמי ולא אוכלת, אך שעתיים לאחר מכן אני מנשנשת משהו כי אני רעבה ו'יבשה', אז ההזנחה הזו הופכת להזנחה של כולם. הזנחה שכזו גורעת מהיכולת שלי לתת לסובבים אותי, אני רק 'חולפת' ולא ממש עושה.
 
עברו כבר כמה שבועות והתמונה של הילדה הקטנה כל הזמן מבזיקה בראשי. לא צריך להיות נרקיסיסטים, אבל אם אני לא יכולה לאהוב את עצמי, אפילו קצת, מהיכן תגיע האהבה למשפחה שלי? לבורא עולם? מהיכן יבואו כל האנרגיות בעזרתן אני מזינה את כל הקשרים החשובים בחיי, אם לא אזין את עצמי? לפחות קצת…
 
אני לא יכולה לומר לכם שחוויתי שינויים גדולים מאז המפגש עם אותה ילדה קטנה. עדיין לא נעניתי לקריאתם של העפרונות הצבעוניים, במיוחד כשפסח מתחיל להיראות באופק. גם לא התחלתי את ההליכה שאני רוצה לעשות כל יום, או את שאר הדברים שקוראים בשמי… אבל התמונה של הילדה הקטנה נחקקה בראשי לנצח. ואולי, רק אולי, בפעם הבאה כשאגיע למחלקת מוצרי החלב אקנה לעצמי את עוגת הגבינה והקצפת (שמלאה בקלוריות) שאני כל כך רוצה, בלי שום סיבה אלא רק בגלל. ואז, אביט באותה מראה ואסמן לבבואה עם האגודל למעלה.
 
זה רעיון נפלא. אתן לעצמי משלוח מנות (מתנה) לפורים: אני הולכת להקשיב למה שרבי נחמן מברסלב מנסה להכניס לראש שלי כבר הרבה זמן – לחפש, ולראות, את הנקודות הטובות שבי ולהתחיל לאהוב את עצמי! וואו! ואז, מן הסתם, יהיה קל יותר לאהוב את כולם.
 
תודה לך, מלכת אסתר הקטנה…