ממון

 

כשאחד נוגע בממון חברו שלא כדין, שזה בחינת פגם המשפט, בחינת עושה עושר ולא במשפט, על ידי זה בא לפגם הברית.

 

כשאחד רוצה להכחיש ממון חברו ולגזול את חברו, הוא בחינת פגם בכוח מעשה-בראשית, כי לפי כוח מעשה בראשית, שניסדר כל אחד על מקומו שזה האדם יהיה לו כך וכך ממון ונכסים, וזה – כך וכך, הכל לפי סדר כוח מעשה-בראשית, וכשאחד גוזל את חברו, הוא משנה סדרי בראשית, נמצא שפוגם בכוח הנ"ל. וזה מרומז בדברי חז"ל (רש"י פרשת בראשית): "כוח מעשיו הגיד לעמו – כדי שלא יאמרו: לסטים אתם", כי הגזלה והליסטיות הוא ההיפך מבחינת כוח מעשיו, וזה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת י): "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו (היינו שמציל בדין ומשפט את העשוק מיד עושקו) כאילו נעשה שותף להקדוש-ברוך-הוא במעשה בראשית".

 

 

 

אמר רבנו ז"ל, שאי אפשר להתפלל כל התפילה בכוונה כראוי, רק כל אחד ואחד אינו מתפלל כי אם קצת מהתפילה בכוונה, כנראה בחוש שאחד אומר קטורת בכוונה, ואחד אומר פסוקי דזימרה בכוונה וכו’. וראיתי (ר’ נתן) בכתביו תורה על עיניין זה, אך לא זכיתי להעתיקה. וקצת מה שאני זוכר משם הוא שזה בחינת: "דאית מארי דידיין ואית מארי דרגליין" וכו’. וזו הבחינה: שכל אדם מתעורר וזוכה להתפלל בכוונה חלק מהתפילה כפי בחינתו.

 

על כן, אל יפול לב האדם בראותו שזכה להתפלל קצת בכוונה איזה חלק מהתפילה ופתאום נפסק ואינו יכול עוד להתפלל כראוי בשום אופן, כי זה מוכרח כנ"ל. וישתדל להתפלל שאר התפילה בפשיטות גמור. ואפילו אם לפעמים הוא מייגע עצמו ואינו יכול להתפלל כלל, אף על פי כן אל יפול בדעתו מזה כלל כי זה כלל גדול שאסור ליפול בדעתו בשום אופן, אפילו אם יעבור עליו מה שיעבור עליו, ואפילו אם אינו יכול להתפלל כלל רק יכריח את עצמו על כל פנים לדבר דיבורי התפילה בפשיטות גמור כמו תינוק בבית הספר ממש, ויאמר כך כמה וכמה דיבורים בפשיטות גמור. ועל פי הרוב יזכה ברחמיו יתברך להתעורר מזה, עד שיחזור ויתלהב ליבו מאוד ויתחיל פתאום להתפלל בהתעוררות ורק שלא יעמיד זאת לניסיון.

 

 

רק שיראו לקחת מהן מוסר ויזכו להתעוררות גדולה.