ממון

 

עיקר העזות הוא בממון, כמו שכתוב: "ועשיר יענה עזות" וכנראה בחוש, שהעשיר בעל הממון על פי רוב יש לו עזות רבה, וכשאינו זוכה לתקן מעשיו, אזי יש לו עזות נגד אנשים כשרים ונגד עניים הגונים וכדומה, וזהו עזות מהסטרא-אחרא, וממון בזה הוא בחינת עבודה זרה ממש. כי על ידי עזות של הסטרא-אחרא באים לפגם אמונה, שזה בחינת חטא העגל, שהיה על ידי ריבוי הממון, כמו שכתוב: "וכסף הרביתי להם וזהב ועשו לבעל", ונאמר: "ודי זהב". אבל כשמתגבר להרבות בצדקה בממונו, אזי נתתקן כל ממונו וזוכה על ידי ממונו לעזות שבקדושה, בחינת ‘הון עשיר קרית עוזו’, דהיינו לעמוד בעזותו נגד המונעים והרשעים להציל את חלושי הכוח הכשרים באמת מיד רודפיהם, ועל ידי עזות שבקדושה זוכים לתיקון האמונה בשלימות ולתשובה שלימה ולמחילה סליחה וכפרה על כל עוונותיו.

 

 

סיפר אחד שפעם דיבר רבנו ממה שכתוב בספרי האמת, שנשמת כל אחד מישראל הוא חלק אלוקָ ממעל, ואמר, שמזה יכולים להבין גדולתו של הצדיק האמת, שיכול להשיג עד אין שיעור, כי כשהנשמה יורדת לזה העולם ומתלבשת בגוף, שהוא ממשכא דחויא (עור הנחש), והנחשים והעקרבים סובבים אותה מכל צד, שהם בחינת הקליפות השוכנים סביב הלב, ששם משכן האלוקות, כמו שכתוב (יחזקאל): "זאת ירושלים בתוך הגויים שמתיה, וסביבותיה ארצות", וירושלים היא בחינת הלב.

 

מאלו הקליפות, השוכנים סביב הלב, נמשכים כל התאוות והמידות הרעות וכל מיני עקמימיות שבלב, וכביכול השם יתברך בעצמו נותן להם כוח לזה, כידוע. ובודאי הנשמה מסוכנת מאוד, שלא תטבע ביניהם, ובשביל זה נעשה עם כל אחד מה שנעשה, אבל מי שמתגבר על יצרו בכל מיני התגברות, עד שמטהר את לבבו מכל רע, עד שלא נשאר בו שום אחיזה משום תאווה רעה, אם כן מה נשאר בו? – הלא לא נשאר בו רק החלק האלוקי אשר בלבבו. ועתה היש קץ להשגותיו, אשר יוכל להשיג?!

 

ומי יוכל להבין ולשער רוממות ונוראות דיבוריהם ומעשיהם ודרכיהם. ואף על פי שיש בזה כמה אלפים מדרגות, אבל בודאי כל צדיק וצדיק, כפי מה שמטהר את עצמו מהתאוות והמידות הרעות, כמו כן נטהר לבבו מהקליפות השוכנות סביבו, וכמו כן זוכה להשגה עצומה באלוקותו יתברך.