פרשת השבוע תרומה – מסלול חובה
פרשת השבוע תרומה: בחיים יש מסלולים שחייבים לעבור. חלק מהם נקראים ביזיונות, הם הדרך להתעלות עד לדרגת צדיק. הרב ברוידא עולה על המסלול ומכוון אותנו למעלה.
בזיונותיהם של בעלי תשובה: מסלול חובה
כל גר ובעל תשובה חייב לעבור מסלול חובה של צער ובזיונות, כפי שאמר רבי נחמן מברסלב זי"ע (ליקוטי מוהר"ן ח"א, תו' ו), שעיקר תשובתו שישמע בזיונו וידום.
רבינו ה"ארחות צדיקים" זצ"ל (השער העשרים וששה – שער התשובה) מחזק את הדופקים בשערי תשובה ומורה דרך ישרה: "ומי שהוא בעל תשובה יש לו לדרוש במעשים טובים, ולהתרחק מן עשתונות העולם הזה, ולהתחזק בעצת השם, ברוך הוא, ולחסות בצילו, ולשאת עול תורת השם, ברוך הוא, וחרפת אוילים ובזיון, ולהיות כחרש וכעיוור וכמת, כעניין שנאמר (תהלים סט, ח-יד): "כי עליך נשאתי חרפה – ואתנה לבושי שק – ואני תפילתי לך ה' עת רצון".
מעשה שמעיה ואבטליון
הגמרא עצמה מספרת על בזיונם של גרים ובעלי תשובה (יומא, עא, ע"ב) וזה לשונה: "תנו רבנן, מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש והוו אזלי כולי עלמא בתריה כיון דחזיונהו לשמעיה ואבטליון שבקוהו לדידיה ואזלי בתר שמעיה ואבטליון לסוף אתו שמעיה ואבטליון לאיפטורי מיניה דכהן גדול אמר להן ייתון בני עממין לשלם אמרו ליה ייתון בני עממין לשלם דעבדין עובדא דאהרן ולא ייתי בר אהרן לשלם דלא עביד עובדא דאהרן".
פירוש דברי הגמרא: מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש, וכל העם אחריו. כיוון שראו את שמעיה ואבטליון, עזבו את הכהן הגדול והלכו אחריהם, שהעם מאוד חיבב והעריץ את שני גדולי הדור, אשר גרי צדק היו. באו שמעיה ואבטליון ליטול רשות מן הכהן הגדול כדי לפרוש לצד ביתם. אמר להם, "ילכו בני העממים לשלום", לשון גנאי הוא, לפי שבאו מבני בניו של סנחריב, כמובא במסכת גיטין (נז, ע"ב). השיבו לו: "בני העמים אשר מתנהגים כמו אהרן הכהן ילכו לשלום, ולא ילכו לשלום בני אהרן אשר אינם מתנהגים כמו אהרן הכהן", כי אהרן הכהן היה רודף שלום, ולא היה מצער שום בריה, כל שכן גרים ובעלי תשובה.
מסכם הר"י אבוהב זצ"ל (מנורת המאור – אות מז): "למדנו גם כן מכאן כמה גדול אונאת דברים, שהיה אומר להם דרך גנאי, שהיו בני גרים, וכפי האמת, על זה היה גדול כבודם, שבאו לחסות תחת כנפי השכינה וגמרו תורה ברבים, כדגרסינן במסכת גטין, פרק הנזקין (נז, ב), ובפרק חלק (סנהדרין צו, ב): תנא: נעמן, גר תושב היה; נבוזראדן, גר צדק היה; מבני בניו של המן, למדו תורה ברבים בבני ברק; מבני בניו של סיסרא, למדו תורה בירושלם; מבני בניו של סנחריב, למדו תורה ברבים ומאן נינהו (מי הם), שמעיה ואבטליון".
דווקא בעניין ביזוי הגרים ובעלי תשובה, בחר רבינו יונה מגירונדי זצ"ל, להדגיש מדוע כת מספרי לשון הרע וכת השקרנים הם שתי כתות נפרדות (שערי תשובה – שער שלישי אות ריד):
"המספר לשון הרע וירחק בו מדבר שקר. ואל זה כוונו באמרם כת מספרי לשון הרע, אף על פי שאינם מן הכת של שקרים. והנה אם יזכיר אדם לחברו בינו לבין עצמו מעשה אבותיו הרעים, הנה הוא עובר על מה שכתוב בתורה (ויקרא כה, יז): ולא תונו איש את עמיתו, באונאת דברים דבר הכתוב כמו שהקדמנו. ונאמר (יחזקאל יח, כ): בן לא ישא בעוון האב, ואם יכלימהו על מעשה אבותיו בפני אחרים, על זה אמרו רבותינו (בבא מציעא נח, ב): כי המלבין פני חברו ברבים הוא מן היורדים לגיהנם ואינם עולים, ואם יספר ויודיע את תועבות אבותיו בפני בני אדם שלא בפניו להבאיש את ריחו ולהבזותו בעיני בני עמו, על זה אמרו (סוטה מב, א): אשר כת מספרת לשון הרע אין מקבלת פני השכינה. וכן אם היה בעל תשובה והוא מספר עליו עוונות ראשונים". עד כאן.
מסכם הרמב"ם זצ"ל להלכה (הלכות תשובה פ"ז, הלכה ח):
"בעלי תשובה, דרכן להיות שפלים וענווים ביותר, אם חירפו אותן הכסילים במעשיהם הראשונים, ואמרו להם אמש היית עושה כך וכך, ואמש היית אומר כך וכך – אל ירגישו להן. אלא שומעין ושמחים ויודעים, שזו זכות להם; ושכל זמן שהם בושים ממעשיהם שעברו ונכלמים מהן, זכותם מרובה ומעלתם מתגדלת.
"וחטא גדול הוא לומר לבעל תשובה, זכור מעשיך הראשונים, או להזכירן לפניו כדי לביישו, או להזכיר דברים ועניינים הדומין להם כדי להזכירו מה עשה. הכל אסור, ומוזהר עליו בכלל הוניית דברים, שהזהירה עליה תורה, שנאמר "ולא תונו איש את עמיתו, ויראת מא-לוהיך… אני ה'" (ויקרא כה, יז). עד כאן הרמב"ם.
אומר רבי יהודה החסיד זצ"ל (ספר חסידים – סימן נד):
"איזו היא רציחה שאינה ניכרת לעיניים, והעונש גדול מאוד, והעבירה קלה, וחמורה היא למעלה, היא הבושה. המבייש פני חברו ברבים או מצערו בפני מי שמתבייש ומצטער, שאילו היה הורגו היה מקבל מיתה, כדי שלא יהיה מתבייש. מי שבייש את חברו, ומצטער ומתחרט ורוצה הוא לקבל את הדין, ובא לפני יראי ה' למצוא לו פתח לתשובה, יאמרו לו דע כי רעתך רבה, כי שפכת את דמו של חברך, שכן מצינו באביה בן רחבעם שהוכיח לירבעם ברבים לביישו, וניגף למות. לכן לך בני לפייס את חברך עד שיתפייס, ושמור והיזהר מאוד לנפשך שלא תבייש ושלא תלבין פני אדם, כי דרכן של בעלי תשובה להיות מאד מאד שפלי רוח, וענווים סבלנים, עלובים ולא עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, שמחים בייסורים של עלובתם. ואם יחרפו אותך הסכלים לאמור זכור מעשיך הראשונים, אמור להם ידעתי כי חטאתי הרבה וכמה דברים עשיתי שלא כהוגן, והצור ימחול לי. וסבול את המביישים מידה כנגד מידה, ובזה יתכפר עוונך".
"וסבול את המביישים מידה כנגד מידה, ובזה יתכפר עוונך" – זוהי הבטחה לכל בעל תשובה מפיו של ראשון קדוש מלאך השם – רבי יהודה החסיד זי"ע, הבטחה שעליה אפשר לסמוך. זה בלבד נותן את הכח לעבור את מסלול החובה של בזיונות.
וראה זה פלא דיבר רבנו אלימלך מליזענסק זי"ע (נועם אלימלך – ליקוטי שושנה):
"דרך בני אדם כשהם רואים אדם המתחיל בעבודת הבורא-ברוך-הוא הם מדברים בו ומתקוטטים עליו ויש לו ייסורים גדולים מזה, ואף על פי כן הוא אינו משגיח על זה כלל ועובד את הבורא ביתר התאמצות עוד ועל ידי זה הוא עולה בכל פעם למעלה יתירה. נמצא, הם נושאים אותו ומגביהים אותו למעלה יתירה בעבודתו יתברך שמו ואחר כך כשהוא צדיק גמור אז הוא נושא אותם שמחזירם בתשובה!".
נמצא, ש"בזכות" מסלול החובה של הבזיונות, חייב הבעל התשובה להתעלות, ולבסוף נהיה לצדיק, ואחרון חביב – מחזיר בתשובה את זה שביזה אותו. אולי זאת כוונת שלמה המלך (משלי לא, כה): וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן.
* * *
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס" בכתובת www.lazerbrody.net
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור