פרשת השבוע ויקהל – מסתננים, החוצה!

לפעמים, מרד עם לוהט ותוסס, המאיים למוטט לחלוטין ממלכה שלמה, מתחיל בכלל מבחוץ. קבוצות מהגרים ומסתננים שקבעו את משכנם בגבולות הממלכה, מערערים עם הזמן את יציבות השלטון. הם מחדירים ארס שקט של מרדנות ומרירות, משבשים את דעת ההמון, והורסים בהבל פיהם ההרסני מרקם עדין ואצילי של אמון והערצה. במקרים שכאלו, מלחמת האחים החריפה והידרדרות יחס העם לבית המלוכה אינם בעיה של ממש בלב האומה, רק נגע חיצוני שיש להסיר אותו. הדרך לשיקום היחסים והשבת האמון היא להפריד את העם מהפולשים שמבחוץ, וללכד שוב את האומה סביב גרעין אמיתי של אמון והערכה, כבוד מלכות וגאוות העם במלך ובממלכה.
 
* * *
 
בפרשת כי תישא, סיפרה לנו התורה הקדושה על מאורע שכזה. עם ישראל, בניו האהובים של בורא העולם, נזר הבריאה, המיוחדים שבאומות, הנשמות הטהורות עבורם בלבד ברא השם יתברך את עולמו על כל פרטיו ואינספור יצוריו. והעם האהוב הזה מאבד ברגע אחד, על סף השגת השלמות המוחלטת את מקומו ומעמדו, וצולל לתהום של איסורים חמורים וכפירה שאין כדוגמתה.
 
החטא האיום שבמעשה העגל לא נעשה על ידי נשמות ישראל. מי שטשטש את אמון העם היו הערב רב, קבוצת מסתננים מצריים. כל עוד הייתה האומה היהודית לעצמה, מבודדת ומבוררת, גאה בליבם עם רגש עליון של קרבת אלוקים, השם יתברך גילה קבל עם ועולם את אהבתו הבלתי נתפסת לישראל. הוא בחר אותם לעצמו מתוך מיליארדי בני אדם זהים לחלוטין. הכריז עליהם 'בניי הם', וקבע להם מקום של כבוד ויקר בעולם. ככלות מסכת ניסים גלויה שכזו, היו ישראל שרויים בהארה שלא מן העולם הזה. 'ישמחו במלכותך' בא אז לידי ביטוי במדרגה גבוהה ובהירה מאין כמותה. שמחה והערצה של העם במלכם החוזרת ומבהיקה באור חוזר, מראי אהבתו  נעדרת הגבולות של הבורא.
 
כשרגשות שכאלו ממלאים את הלב היהודי, הרגליים נישאות מעצמן לקיום רצון הבורא. הלב שעולה על גדותיו בשמחה מושך בעבותות אהבה ותשוקה את האיברים. זריזות והתלהבות הם סימן ההיכר ללב בוער בכבוד מלכות.
 
מרד של מסתננים
 
מישהו מן הצד מאוד לא אהב את הקשר המופלא הזה. בחטא העגל היו אלו הערב רב. הם שהחדירו בלב העם את ארס המרדנות, הרסו במשך הזמן את האמון והערצה. המיתו את הרוח החיה והפועמת בלב היהודי, והחדירו פנימה ספק וחשדנות. כך נהג גם עמלק. הוא שקפץ אל להבת האש היהודית, מכבה בגסותו את האמונה הלוהטת בצאצאי האבות הקדושים. עמלק, כמו הערב רב, החדיר בעם השם את התחושה הצוננת של 'עם – קל'. סתם עם וסתם ממלכה. שום דבר מיוחד, עם ככל העמים. מכאן קצרה הדרך לנפילה תהומית.
 
חטא העגל ריסק את הלב היהודי. ובכל זאת, שבוע לאחר מכן, מספרת לנו התורה בפרשת 'ויקהל' איך גם החורבן הזה בא לידי תיקון.
 
'ויקהל משה את כל עדת בני ישראל'. בזוהר הקדוש מובא: 'בני ישראל – חוץ מערב רב'. ההתקהלות הזו שבאה בכדי לכפר ולתקן את חורבן חטא העגל, הפרידה את עם ישראל המקורי מהספחת המצרית שדבקה בהם עד עתה. ההתכנסות הזו מוכרחת להיות מבוררת, אסור שערב רב יתערב כאן.
 
חטא העגל הוא פועל יוצא של ערבוב. עמלק וערב רב מבקשים דבר אחד: לטשטש את זהותם הבוהקת באור אלוקי של בני העם הנבחר. הדרך להשיג את המטרה הזו היא לערב בנקודת היהדות שלהם ארס של כפירה ובלבול.
 
ערב רב, החוצה!
 
כשנפש יהודית מבקשת לפשוט מעליה את מלבושי הכבדות העכורים של כפירה וריחוק, הדרך הנכונה לעשות זאת היא 'ויקהל', להיאסף. בכדי להיאסף יש להשאיר בחוץ את כל מה שלא שייך לנקודת היהדות. המון דברים הכניסו אל תוכנו הערב רב, דעות ומחשבות, הרגשות וספקות, שכל כולם אינם אלא פרי יצירתם של רוחות זרות. תחושות הריחוק והעייפות שהובילו לחטא העגל, בלבולי המחשבה המטשטשים גם היום את הלב היהודי, מקורם מבחוץ.
 
אם נבקש לחדש את כוחותינו ולרענן את ההתקשרות שלנו בא-ל חי, ראשית עלינו להיפרד מכל מה שמגיע מבחוץ, להיאסף ולהתרכז סביב נקודות טובות, מחשבות נכונות ודעת אמיתית ששופעת ממשנתו של משה רבינו.
 
משה רבינו מגלה ומאיר שגם אחרי חטא העגל 'עדיין חביבותיה גבן'. בכל מצב ובכל זמן שופעת כלפינו אהבת אב שלעולם לא נוכל לצייר את מהותה. ב'ויקהל', קישר משה רבינו, המנהיג הנצחי, את עצמו עם כל שכבות העם, מהגדולים ועד הקטנים. אפילו הפחות שבפחותים זכה אז להתקשרות של ממש עם משה. צדיקים צופים ומזהים אלוקות בכל מקום. המלוכה האלוקית מתפשטת גם בעשרה כתרין דמסאבותא, וכשמשה רבינו מביט על האחרון שבעם השם הוא רואה בו רק נקודה יהודית, אלוקות. זו הסיבה שקשרה את מנהיג ישראל המופלא והפרוש גם עם הפחות שבפחותים (עיין ליקוטי מוהר"ן, חלק ב תורה פ"ב).
 
להתקהל בכדי להתפלל
 
עומדות רגלינו בשערי ימי הפורים. מאורעות המגילה של קודם אלפי שנים מתמזגות עם המציאות העכשווית. עם ישראל זקוק היום יותר מתמיד לישועה ורחמים. הפרט כמו הכלל שקועים עד הצוואר בבור המצוקות והקשיים. משוועים לישועה ולנחמה אמיתית. ממרחק הזמן והמקום משקיף בן זמננו על פלאי מעשי המגילה ושואל את עצמו בלי מילים, האם שייך לעורר גם בימינו אותות ומופתים? האם גם בימים של עכשיו מותר לחלום על נס של ממש? ובכן, הדבר אפשרי ומתבקש. ומה שיוכל להביא אותנו אל המציאות הזו הוא הציווי 'לך כנוס'.
 
קהילה והתכנסות יוצרים אחדות, האחדות משיבה את האמון החיוני כל כך אל לב האומה. הלב היהודי מוכרח להיות ניזון מאמונה. בכדי להתפלל ולפעול ישועה, חייבת לזרוח עלינו הגאווה של מלכות הקדושה. כשעם ישראל מתעורר ומשליך החוצה את כל מה שהתערב בחיי האמונה, מתכנס ומתקהל סביב נקודות טובות של אמונה ותקווה, או אז נפתחים גם שערי התפילה.
 
'ויקהל', מחדש בלב היהודי את הזיכרון החי שבכל מצב ומקום לא נוטשת אותנו אהבת האב הרחום. ההתקהלות הקדושה הזו, כשעמלק וערב רב נדחים החוצה, ורק הנקודה היהודית של כולנו לוהטת בצוותא, היא שמעוררת בקרבנו את האמונה והידיעה הברורה של 'עדיין חביבותיה גבן', וגם כש'כולו סג' ונסוג לאחור, עד כדי הנאה והתגעלות בסעודתו של אותו רשע, עדיין 'יחדיו'. כי בכל מקום ומצב יכולים להתקהל ולהתכנס בהתקשרות לקדושת משה. לשוב ולעורר על הפרט ועל הכלל רחמים וחסדים חדשים לגמרי.