מעברים
מעברים ומהפכים, משמחה לימי אבל. בדיוק ברגע הזה מצטרף גם יום השואה, כמו משלים את התמונה ונותן לנו פרופורציות, דורש שנכיר בשבריריות של עמנו, אך גם בעוצמתו.
מעברים.
כמה קשה לעבור ממצב למצב. זה כמו שתמיד לקראת שבת יש מתח ולחץ שגואים, ולעומת זאת, במוצאי שבת יש דאון כזה שרק להתאושש ממנו צריך כמה ימים.
אבל הקצב של החיים כיום לא מאפשר לנו להתרגל לאט, לקחת את פסק הזמן שדרוש לגוף ולנפש להתאושש. אפילו בזמנים קיצוניים, כמו אחרי לידה, אנחנו מנסות לחזור לשגרה כמה שיותר מהר – לעמוד על הרגליים, לתפקד, לתקתק ולדאוג לתינוק ולכולם חוץ מלעצמנו.
אצל ילדים הקושי במעברים בולט במיוחד. מספיקה דוגמה זניחה של מעבר מהבית לרכב ובחזרה, כדי שכל אמא תזדהה עם המצוקה שנוצרת בעקבות המעבר הפשוט הזה. צריך לצאת? פתאום נהיה לחץ היסטרי על כלום, ואת פוקדת באחת "תנעל נעליים, תביאי בקבוק מים, סגרת את החלון במטבח? נו, תנעל כבר נעליים, אני רוצה לצאת"… וכשאת כבר ברכב, את חוזרת עשר פעמים הביתה להביא עוד משהו ששכחת, או להחזיר את הלגו אלף חלקים שהפעוט החליט שהוא חייב לקחת אתו לגינת השעשועים. וכל זמן שאת שם הכל נחמד ונעים, עד שצריך ללכת הביתה ואת מתחילה לצעוק בקול גדול "דוד, נעמי, מיכאל הולכים", וכששום דבר לא זז לעברך, לא מהמגלשה ולא מכיוון ארגז החול – את כבר מתחילה לאיים "הלכתי, הלכתי, אני ברכב". לאט לאט מציצים הראשים מכל הפינות, אבל גם שם זה לא מסתיים – "איפה הנעליים שלך?" "לא יודע" "מה זאת אומרת לא יודע? איפה חלצת אותן?" וכו', עד שבשעה טובה את סוגרת את דלתות הרכב וסופרת את כל הראשים לראות שלא שכחת אף אחד.
אפילו בתקופות השנה המעברים לא פשוטים לנו. בראש ובראשונה, במעבר בין שעון החורף לקיץ, שכביכול אמור להיות זעיר ובלתי מורגש – רק שעה אחת קדימה או אחורה, אך משנה את כל עולמך ודורש ממך ומהילדים לשנות את ההרגלים המובנים של הבית. גם המעברים בין החגים והמועדים הם לא פשוטים – ככל שהמועד ארוך יותר, כך קשה יותר להסתגל למעבר ממנו. לשחרר אותו.
מאמרים נוספים בנושא:
ממש כמו שנאלצנו לעשות את הסוויץ' ולהיפרד מחול המועד סוכות, מהזמן שהוא מעל לזמן, מההפוגה של כל ענייני העולם הזה והשהייה האינטנסיבית כולם יחד בסוכה, כך נחתנו לא מזמן מהאופוריה הקסומה של חג הפסח היישר אל ימי ספירת העומר, ימים של התבוננות מודרכת פנימה בהם נוהגים, ברמה מסוימת, דיני אבלות. משמחת הרגלים הפכנו באחת לאבלים, מלמעלה למעלה ירדנו מטה מטה. מהרצון לטייל, לטבול במעיינות ולשמוע הופעות ומוסיקה, נאלצנו לוותר על הכל באחת, להיכנס חזרה פנימה (בדיוק באקלים הכי מושלם של השנה) ולחזור בבום לשגרה, לעבודה ולכל מה שהזנחנו. זה קשה. אין גאלה.
ובדיוק ברגע הזה מצטרף לו גם יום השואה, כמו משלים את התמונה ונותן לנו פרספקטיבה, פרופורציה. דורש שנכיר בשבריריות של עמנו, בכך שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו אבל הקדוש-ברוך-הוא מצילנו מידם. כל זה בתנאי שאנחנו נעשה את שלנו. לא ניפול מהמעברים החדים הללו, אלא נזרום איתם, נתגלש למטה כשצריך, ונִנְסֹק למעלה כשנדרש לכך. משנכנס חודש אדר את צריכה להיות שמחה – אז תהיי, בפשטות. משנכנס אב את צריכה להמעיט בשמחה – אז תמעיטי, זה אפילו יותר פשוט.
הקושי במעבר הוא הפרשנות שאנחנו מעניקים לו – "אוף! עוד פעם צריך לחזור לעבודה, אין לי כוח", או "אוף, שוב חג, שבת ועוד פעם חג ושבת? נמאס לי לעמוד במטבח…" כל הפרשנויות שלנו על הסיטואציה בה אנחנו מתבקשים לפעול, היא בעצם זו שמפילה אותנו.
לפעמים, צריך פשוט להיות, לפעול על פי הסיבה שנקרתה בדרכי, על פי הזמן, המקום, או המרכיבים הפיזיים שבמציאות שלי. זה הרי הכל מאת השם, והוא הרי רוצה את טובתי הנצחית, אז למה לי להיאבק במציאות שלי? למה לי לסבול כל פעם מהמעבר הזה?
לפעמים, צריך פשוט להיות ולעשות את מה שמתבקש ממני בלי להשקיף על עצמי מהצד. לעבור בלי להתנדנד, בדוך, להיות אמיצים אפילו שדרוש שינוי מידי, ואפילו שאין לי ממש זמן להתרגל אליו.
כזו עוצמתו של יום השואה שממחיש לנו את השינויים והמעברים והמהפכים הללו – מצד אחד, לזכור ולא לשכוח, לכאוב ביחד עם כולם, לנסות, אם אפשר, להכיל את האובדן, את הרצון להשמיד אותנו חלילה. ומצד שני – להתבונן, להתפעל מכוחו של עם ישראל, מהעקשנות, מהרצון להמשיך הלאה, מלא לוותר ולהיות עם במלוא מובן המילה והכוח!
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור