מעודדת אמיתית

רק אחרי שגייסתי את כל כוח הרצון
שלי והתמקדתי במטרה, הצלחתי לקיים
את העצה שהיא נתנה לי. וזה קרה
שלוש דקות אחרי שהילדים נכנסו הביתה.
 
 
כשהייתי בתיכון היה לי איזה רעיון מטורף בראש – ללכת לאודישנים של קבוצת המעודדות של בית הספר. לא יודעת על מה חשבתי באותם רגעים, אחרי הכל לא הייתי כזאת פופולארית, 'מקובלת' כמו שנוהגים לומר. בכל אופן, מספר שבועות התאמנתי ביחד עם חברה שלי, מנסה לעשות כל מיני גלגלונים וגלגולים שונים ומשונים. ניסיתי את אלה שהכי פחות מביכים, אבל העובדה שנראיתי כמו פיל שמנסה לרקוד את "מפצח האגוזים" של צ'ייקובסקי הייתה בולטת לעין וזה היה מזעזע.
 
היום של האודישנים הגיע ואני החלטתי… להישאר בבית. לא יודעת, אולי תגידו שהשתפנתי, אולי קיבלתי רגליים קרות, אבל עד היום אני מעדיפה לחשוב על תירוצים אחרים שכל פעם עולים לי בראש. וחוץ מזה, הם הפסידו, כי אני יודעת לצרוח חבל על הזמן…
 
בימים אלה העידוד שלי מסתכם ב: "וואו! איזה יופי של בית בנית מהלגו! אני כל כך גאה בך", ומנסה להבזיק איזה חיוך של מעודדת באמצע בית מבולגן. זה העידוד בחלק של הילדים. בחלק של הבעל העידוד מסתכם ב: "אה, זרקת את הזבל? יופי". ושני אגודלים למעלה אולי ישפרו את המבט שלו לנוכח "ההתלהבות חסרת המעצורים" שלי.
 
אבל לא מזמן הבנתי שיש לי משהו אמיתי לעודד ולהתעודד איתו. במאמר הטריגרים השקטים, ציינתי שמצבים קשים שאנו חווים מוציאים מאיתנו תגובה לא תמיד צפויה, מכיוון שאז אנו מרגישים שמישהו לוחץ לנו על כפתור הכאב והלחץ שאולי לא ידענו שקיים בנו. אצלי, אחד הטריגרים השקטים שמעורר את הכעס, עד לדרגות שאני תיכף מתפוצצת, הוא כשהילדים שלי רבים. למרות שאני יודעת שכל הילדים רבים, התגובה שלי בנקודה זו מוגברת מן הרגיל. זו גם הסיבה שאף פעם לא הצלחתי להיות המגשרת ומי שאמורה להרגיע  את הרוחות בשטח.
 
לא מזמן פגשתי אישה שבמקצועה היא עובדת סוציאלית ושוחחנו על הנושא. היא ביקשה שאספר לה איך היו החיים שלי בבית בו גדלתי. כתגובה, שאלתי אותה אם היא ראתה פעם את התוכנית "כשחיות תוקפות". כמובן שהתכוונתי לאחותי… בימים ההם הייתי כמו צבי שבורח על החיים שלו מהצ'יטה שרדפה אחריו ללא רחם. ולזה, חברים, קוראים זיכרון סלקטיבי.
 
בהמשך, היא ביקש שאספר לה איך ההורים שלי הגיבו בכל פעם שרבנו. אמרתי לה שאחותי תמיד הצליחה להתחמק מהכל ולהפיל עלי את כל האשמה.
 
"בינגו!" היא אמרה לי. "רגשות הנקמה שלך כשהילדים שלך רבים קשורים בקשר הדוק עם העובדה שאף אחד לא נתן תוקף לרגשות שלך כשאת נפגעת בריבים עם אחותך".
 
בינגו כפול! זה נשמע הגיוני בצורה מושלמת וזה היה המפתח החסר!
 
בפעמים שהרגשתי שאני עומדת להגיב בלי פרופורציות בגלל שאחד הילדים חטף משחק מידיו של אחיו, ואחר כך זרק לו את המשחק על הפנים, כל מה שהייתי צריכה לעשות הוא רק להתמקד בלתת תוקף לרגשות של הילד הנפגע. להתפוצץ כמו הר געש זה לא מה שיתקן את המצב, גם אם זה גרם לי להרגיש טוב.
 
סיבה נוספת לתגובה חסרת הפרופורציות שלי הייתה שלא ידעתי מה לעשות באותו רגע. לא ידעתי איך אני אמורה להגיב, כתוצאה מכך הכעס שלי הוציא ממני את 'הטוב' שבתוכי, אז העדפתי את ההתפוצצות הוולקנית.
 
אותה אישה מקסימה הסבירה לי שבכל פעם שהילדים רבים ואחד יוצא הנפגע, כל מה שהוא רוצה זה שמישהו יבין שהוא נפגע, שהוא כואב וצריך רק אוזן קשבת. לרוב, אין לו את הצורך לנקום (אלא אם כן הוא בא מהצד העיראקי של אמא שלי…). וואו. איזה הסבר. אבל האם זה מה שיעשה את הדברים טוב יותר? רק לומר לו "חמוד, אני יודעת שנפגעת וכואב לך"?
 
רק אחרי שגייסתי את כל כוח הרצון שלי והתמקדתי במטרה, הצלחתי לקיים את העצה שהיא נתנה לי. זה קרה שלוש דקות אחרי שהילדים נכנסו הביתה מבית הספר. זה היה כמעט בלתי אפשרי לעצור את הצעקות שלי כשהילדים החלו להחטיף אחד לשני עם מכשירי ווקי-טוקי ומכוניות קסם שהתעופפו ברחבי הסלון. מכונית אחת בראש… ילד בוכה… והנה, זה האות בשבילי.
 
כמו שחקנית טלנובלה (פחות שמונה קילו איפור) רצתי אל הבוכה התורן עם זרועות פתוחות, מבט דואג על הפנים, וכמעט מתייפחת: "מתוק שלי, חמוד שלי, אתה בסדררררררר?"
 
אני עדיין מחבקת אותו.
 
הבנתי שעדיף למקד את כל האנרגיות הוולקניות העצורות שלי בילד שנפגע, במקום להתפוצץ על הפוגע. מודה על האמת, ברוב הפעמים אני מרגישה אומללה. חוסר תגובה זה משהו שיכול לשגע, לפחות בן אדם כמוני, אבל הבלגה עדיפה על פני נזקים עתידיים.
 
כן, בכל יום אני באמת משתדלת ומשתפרת. זה מדהים לדעת כמה קשה להפנים דפוס התנהגות חדש. לא פעם אני חושבת אם אנחנו לא כמו הכלבים של איוואן פבלוב, כי באמת אנחנו לא שונים מהכלבים שמזילים ריר כשהם מקשרים פעולה מסוימת, כמו הופעת המזון, לצליל הפעמון. אך למרות זאת, אמשיך עם הסאגה האופראית שלי ואוותר על הלוק של רס"ר המשמעת עד שאמצא את האיזון הנכון.
 
וזה באמת מעודד.