מפרוזדור אל טרקלין – פרשת השבוע אחרי מות קדושים
פרשת השבוע אחרי מות קדושים - בפרשת השבוע "אחרי מות" אנו קוראים "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". מה זה אומר?
התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין!
בפרשת השבוע "אחרי מות" אנו קוראים: "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". מתרגם אונקלוס: "וחי בהם" – בחיי עלמא. מבאר ה"חפץ חיים" בספרו "משנה ברורה", שמשמעות דברי התרגום היא ששמירת החוקים ולימוד התורה מהווים הכנה לחיי העולם הבא. התורה הקדושה היא המזון הרוחני של הנשמה. כשם שכל הברואים הגשמיים עלי אדמות זקוקים למזון גשמי לצורך קיומם, כך גם החלק הרוחני שבנו זקוק למזון רוחני. לפיכך הנשמה, שהיא רוחנית, ניזונת גם היא מאוכל רוחני. תפקידנו לנצל את שהותנו בעולם הזה כדי להכין צידה לדרך, לקראת שהותנו הנצחית והארוכה בעולם הבא. על כן אומרים אנו בברכה על התורה: "וחיי עולם נטע בתוכנו", כלומר הקב"ה נטע בנו נטיעה אשר מפירותיה נוכל לחיות חיי עולם בעולם הנצח.
כאשר אדם נדרש להכין צידה לדרך לפני צאתו למסע מסויים, הוא חייב לברר לעצמו תחילה מה אורכו של המסע. לכן חשוב שגם אנו נקבל לפחות הבנת-מה במושג עולם הנצח. נתאר לעצמנו ציפור קטנה אשר באה פעם אחת בחמישים שנה, נוטלת גרגיר עפר מההר הגבוה ביותר בעולם (הר האוורסט למשל), וזורקת אותו לים. אם היא תרצה לסלק את ההר הזה בדרך זו ותמשיך באותו קצב, ברור שמבצע זה חייב להימשך מליוני מליונים של שנים! ובכן, נצח הוא זמן ארוך עוד יותר! גם כאשר הציפור תסיים את מלאכתה, עדיין לא הגענו לסוף אורכו של הנצח. ולמשך זמן כה ארוך, אנו צריכים להכין לעצמנו מזון וצידה לדרך.
לאור זה יכולים אנו לקבל מושג כלשהו על אורך הדרך אשר לקראת צאתנו אליה עלינו להצטייד ב"צידה". זוהי, איפא, משמעות הפסוק הנ"ל. שמירת החוקים והמשפטים, יכולה להבטיח את חיי הנצח. כדי לדעת את החוקים עלינו ללמוד היטב את תורת החוקים, לשננה ולקיימה בכל משך חיינו בעולם הזה. כל אושרנו הגדול בעולם הנצח, שבו יושבים הצדיקים ונהנים הנאה אמיתית בעונג אין קץ, תלוי בלימוד התורה בימי חיינו בעולם הזה. אם לא ננצל את זמן "ימי חיינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה", עלולה נשמתנו למות חלילה מיתה נצחית ברעב. אולי יש בינינו מי שיחשוב: איך יתכן? כיצד אוכל להכין צידה רוחנית לנשמתי לתקופה כה ארוכה? אולם אין להתייאש! האם חשבנו כמה מצוות אפשר לצבור במספר דקות? לגבי לימוד תורה מפורש במשנה: "ותלמוד תורה כנגד כולם". הגאון מוילנא מוכיח מ'הירושלמי' שכל מילה שאדם לומד נחשבת למצווה. והמשיך ה"חפץ חיים" ואמר: לפי זה נמצא שאדם יכול לקיים בדקה אחת מאתיים מצוות, מכיון שאדם יכול לומר בכל דקה מאתיים מילים!
על העובדה שהחשיב ה"חפץ חיים" כל דקה של לימוד נלמד מהסיפור הבא: פעם חלה הגאון ר' נפתלי טרופ זצ"ל ומחלתו החריפה מאוד. בני הישיבה בראדין התעוררו לתרום זכויות של לימוד לרפואתו. הם פנו גם אל רבם הנערץ ה"חפץ חיים", בבקשה שיתרום שעות לימוד לרפואת הגרנ"ט זצ"ל. הם ידעו שבקשתם תיענה בחיוב, משום שה"חפץ חיים" אהב את ר' נפתלי אהבת נפש ממש. ה"חפץ חיים" הרהר ארוכות, ולבסוף אמר שהוא תורם דקה אחת. כמובן שהשומעים תמהו, ולכן המשיך ה"חפץ חיים" ואמר: "אין לכם מושג מה רב ערכה של דקת לימוד אחת, ואת כל השכר העצום הזה אני תורם לרפואתו!" – דברים שגרמו להתעוררות עצומה.
אם נעיין עוד בפסוק "וחי בהם", נלמד יסוד נוסף על ערכו של לימוד תורה. רש"י מפרש "וחי בהם" – לעולם הבא. "אני ה'" – נאמן לשלם שכר. כלומר, את שכרך תקבל בעולם הבא. ביאור זה מתאים לדברי הגמרא (קידושין לט:) האומרת: "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא". על דברים אלה יש להקשות מהפסוק (דברים ז): "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו", מפרש רש"י (על פי הגמרא בעירובין): "בחייו משלם לו גמולו הטוב כדי להאבידו מן העולם הבא". מוכח מכאן שלרשע משלמים שכרו בעולם הזה. אם כן אפשר לשלם שכר מצוות בעולם הזה, הייתכן? אומר ה"חפץ חיים": הבטחת הקב"ה לשלם שכר הרי היא כשטר המחאה, החתום על ידי המלך. כאשר הסכום הוא קטן, אפשר לקבלו גם בבנקים הקטנים הפזורים בערי השדה. אבל סכומים גדולים אי אפשר לפדות בסניף רגיל של הבנק, אלא רק באוצר המלך אשר בעיר הבירה, משום שרק שם מחזיקים סכומים גדולים.
הוא הדין בענייננו. הצדיק מקיים את המצוות בשלימות ומתוך כוונה טהורה, לפיכך הוא זוכה בשכר רב אשר מחמת גודלו אי אפשר לשלמו בעולם הזה. סכום כזה ניתן לקבל רק באוצר המלך, בעולם הבא. מה שאין כן הרשע, שאינו מכבד ומעריך את המצוות ואינו עושה מאמץ לשמן, שכרו מועט ויכול הוא לקבלו עוד בהיותו בעולם הזה.
מדברים אלה נוכל להעריך כל מצווה ומצווה ולייקר כל רגע של תורה ומצוות בעולם הזה. כי רק כאן, בעולם הזה, אפשר להכין צידה ולאגור שכר, שכר שהוא אושר ועונג אין קץ שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער אותו. ומי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת. מי שיתקין את עצמו כראוי בהיותו כאן בפרוזדור, הוא יכנס לטרקלין!
ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה!
כאשר אנו מגיעים לפרשת "קדושים", די לעבור בקריאה על שמונה פסוקים (פרק יט יא-יח) ולמצוא בהם כעשרים מצוות עשה ולא תעשה, המרוממות את יחסי האדם לחברו לשיא אשר שום אומה ולשון לא יכירוהו. בין הציוויים אנו מוצאים שם: "לא תגנובו ולא תכחשו", "לא תלין פעולת שכיר", "בצדק תשפוט עמיתך" (והכוונה לדון לכף זכות), "לא תשנא את אחיך בלבבך", לא תיקום ולא תיטור". ועל כולם – הציווי האחרון: "ואהבת את רעך כמוך". באיזה ספר חוקים נמצא הוראות כאלו? היימצא מחוקק הקרוץ מחומר שיעלה בדעתו לחוקק חוקים כאלה? הנמצא עם בין כל עמי העולם המסוגל לנהל את חייו לאור מצוות כאלו? על זאת שיבחו אהובים ואמרו: "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת".
ה"חינוך" (מצווה רמג) מכתיר את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" – "מצוות אהבת ישראל", ובהגדרה כתב שם: "לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש, כלומר שנחמול על ישראל ועל ממונו כמו שאדם חומל על עצמו וממונו", ואמרו בספרי: 'אמר ר' עקיבא: זה כלל גדול בתורה!'. כלומר, שהרבה מצוות בתורה תלויות בכך, שהאוהב את חברו כנפשו לא יגנוב ממונו ולא ינאף את אשתו ולא יונהו בממון ולא בדברים ולא יסיג גבולו ולא יזיק לו בשום צד וידוע הדבר לכל בן דעת!"
עוד נאמר ב"חינוך": "שורש המצווה ידוע, כי כמו שיעשה הוא בחברו כן יעשה חברו בו, ובזה יהיה שלום בין הבריות…והמתנהג עם חברו דרך אהבה ושלום ורעות ומבקש תועלתם ושמח בטובתם, עליו הכתוב אומר: 'ישראל אשר בך אתפאר' (ישעיה מט)".
לא נשלה את עצמנו שקל להגיע לדרגה זו של "לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש". בספר "מסילת ישרים" בדברו על מידת השנאה והנקמה, אומר שקשה מאוד שיימלט מהן לב הותל אשר לאדם. בהמשך דבריו הוא אומר: "והוא קל רק למלאכי השרת שאין ביניהם המידות הללו, לא על שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם. אומנם גזירת מלך היא".
כיצד נוכל לקיים גזירת מלך זו? לצורך זה עלינו להבהיר לעצמנו תחילה אהבה מהי. בעולם רווחת טעות גדולה באשר לביאור הנכון של המושג "אהבה". הגה"צ ר' אליהו לופיאן זצ"ל היה רגיל לומר שאדם האומר שהוא אוהב דגים ולפיכך הוא מתענג באכילתם, אינו דובר אמת. שכן אילו היה אוהבם באמת, לא היה אוכל אותם. האמת היא שאדם זה אוהב את עצמו, לפיכך הוא מענג עצמו באכילת דגים טעימים הערבים לחיכו. באותה מידה, כאשר אדם אומר שהוא אוהב את חברו, הוא מבטא בכך בדרך כלל שנעים לו להיות בחברתו. יתכן גם כן שדבר זה משתלם לו בגלל מתנות או שאר הטבות שהוא מקבל ממנו, או מכל סיבה אחרת. אך זו אינה אהבה, כי אהבה היא מלשון "הב". לכן אהבה אמיתית נבחנת במידת הנכונות להעניק לזולת, ולא בהנאה המתקבלת ממנו.
המשנה אומרת: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם" (פרקי אבות ה). מפרש רש"י: תלויה בדבר – בכל דבר אהבה בעולם, ולא מחמת קירבה ורעות.
כאן למדים אנו שכל זמן שהאהבה אינה בנויה על חשבון מסויים שבגללו "משתלמת" הידידות, אין זו אהבה. לפיכך אין לכנות אהבת אמת, אלא אהבה הבנויה על יסודות הנכונות לתת ולהעניק לזולת.
כיצד מגיעים לנכונות זו? לצורך זה רצוי להגיע למידה של עין טובה, כלומר להתרגל להביט על הזולת באור חיובי. לכל אדם יש מעלות, ובכל אדם אפשר למצוא סגולות שבגללן יש מקום להעריכו, לכבדו ולהעניק לו. טבע האדם הוא לחפש חסרונות בזולת ולדון אותו לכף חובה. יש להתגבר על יצר זה ולחפש את הטוב והיפה שבאדם. על זה אמרה התורה – "ואהבת לרעך כמוך" – התייחס לחברך כפי שהנך מתייחס לעצמך!
זהו סוד חיי התורה היפים והנעימים, וכמו שכותב ה"חינוך": "כי כמו שיעשה הוא בחברו, כן יעשה חברו בו, ובזה יהיה שלום בין הבריות". יחס נאה של אדם כלפי חברו, יעורר את חברו להתייחס באותו אופן אל זולתו. כשאורח חיים זה לא מנוהג על ידי כל אחד מאיתנו, אלא על ידי קנאה ושנאה, חלילה, נגררים אחריהם מעשי נקמה ונטירה. את חיינו אנו צריכים להנהיג על ידי עזרה ונתינה כדי להיטיב לחברינו, כי נתינה מולידה אהבה. כאשר אדם מרגיל את עצמו לתת, הוא שובר את מחסום האנוכיות שלו ומפלס דרך מליבו אל לב הזולת. כאשר ישנה אהבה אמיתית, יבטלו מאליהן – לדברי ה"חינוך" – הנטיות לכל העבירות שבין אדם לחברו.
נקח לדוגמא את הציווי "לא תיקום ולא תיטור" מפרשתנו – מצד טבע בני אדם, מתוקה היא הנקמה עד מאוד. וגם אם יצליח האדם להתעלות ולהימנע מליקום בחברו, עדיין נטירת האיבה בלב היא דבר פשוט ומובן מאליו. אבל כאשר יקיים "ואהבת לרעך כמוך", יוכל להתעלות ולמחות מליבו אף את הנטירה.
בדומה לכך עניין לשון הרע – הדרך הטובה ביותר להתגבר על עוד 'מבזק' רכילות, היא להשתדל לאהוב כל אחד מישראל. כל אחד יכול להבחין בעצמו שעל אנשי ביתו ועל הקרובים אליו, אין הוא מוכן לקבל לשון הרע וכן לא לדבר עליהם, כל שכן שעל עצמו בודאי לא יקבל ולא ידבר לשון הרע. מדוע? כי האהבה הינה חומת מגן בפני כל מחשבה רעה על הזולת. ובהעדר מחשבה רעה, לא יהיה מקום לדיבור רע או לקבלת לשון הרע.
ובעניין "בצדק תשפוט עמיתך" מפרשתנו – דבר המחייב אותנו בלימוד זכות על הזולת, תלוי במידה רבה באהבת הבריות, שכן לכאורה קשה לחייב את האדם ללמד זכות, גם במיקרים שמסתבר לדון לכף חובה. העצה היעוצה במקרה כזה היא להשתדל להתחזק באהבת האיש שעליו מדובר, ואז יהיה קל יותר להפך בזכותו, כי ככל שנרצה לדונו לכף זכות, כך נצליח. הגה"צ רבי דב יפה שליט"א אמר: נוכל ללמוד זאת מעצמנו. כאשר אנו מחפשים חפץ הנחוץ לנו מאוד, אנו מסוגלים לחזור ולחפש באותו מקום אפילו כמה וכמה פעמים. אף שאין זה הגיוני, אנו נתלים בספק ספיקא שמא לא חיפשנו בשיא הדקדוק וחוזרים ומחפשים שוב ושוב. כך בעינייננו, כאשר נהייה מעוניינים מאוד בטובת האחרים, נאחז בכל סברא שהיא כדי לדונם לכך זכות.
הנה לנו דוגמאות אחדות ונפלאות בכל הקשור לנושא "ואהבת לרעך כמוך" ולעניין של "והבדילנו מן התועים", בנועם ההליכות ובטוהר המידות הנדרשות מכל אחד ואחד מאיתנו, כדי לנהל אורח חיים וחיי חברה תקינים ונעימים. גדולים ורבים נהגו כך, אם כן גם אנו הקטנים. ואל יאמר אדם: היאך אני הקטן יכול ללמוד מגדולי התורה, הרי הם היו ענקי רוח? עלינו לזכור, שגם הם לא הגיעו לרום פסגת מעלתם ביום אחד, מידותיהם ומעלותיהם היו פרי עבודה ממושכת ועיקבית. אף אנו צעירי בית ישראל, יכולים וחייבים לקיים "צאי לך בעיקבי הצאן", וללכת בעקבות אבותינו הקדושים ורבותינו מכל הדורות.
"כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא" – (ליקו"מ ח"א, עה)
כי יש מידת ניצחון מחלוקת ומלחמה, ומידה זאת באה מהדמים שעדיין לא עבד איתם האדם את השם-יתברך, כי עיקר מידת הניצחון היא מהדמים האלה. על כן צריך כל אחד לבטל מידה זו ולרדוף אחר השלום, "כי לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה, אלא השלום" (עוקצין פג).
וכדי לזכות במידת השלום, צריך האדם להרבות בדיבורי תפילה ותורה, כי על ידי התירוץ שאדם עושה איתו שלום בין דברים הנראים לו כחולקים וסותרים זה את זה, זוכה הוא לבחינת העלאת מיין נוקבין – שהם השתוקקות ואהבה שמעורר אחד לגבי חברו בזמן שמשכין ביניהם שלום, כלומר שמכניס אהבה בלב כל אחד מהם על רעהו, ומקרבם יחד ועושה שלום ביניהם.
יש פעמים ששלום זה נעשה אף במקום אחר, כלומר שמעלה הוא את המיין הנוקבין (שהם ההשתוקקות והאהבה) למקום אחר – כלומר שמעלה ניצוצות ועולמות נפולים, שזה עיקר תיקון הבריאה – על ידי דיבור של תפילה ותורה שהוא דיבור של קדושה. ובעזרת דיבור זה נתתקנים ומתחדשים העולמות הנפולים ונחשב הדבר כאילו הוא ברא אותם מחדש. ואמרו חז"ל (הקדמת הזוהר דף ה): לאמור לציון עמי אתה – אל תקרי עמי אלא עימי, בשותפי, מה אני בורא שמים וארץ במילולי, אף אתה.
נמצא שמהארציות, מהמקום שבו האדם מדבר ומוציא מפיו דברי קדושה, על ידי זה נעשה שלום ונתתקנים עולמות ועולים הניצוצות שנתפזרו. כי הניצוצות נמצאים בכל דבר – מאכל, משקה, מלבוש ובכל תענוגי העולם. וניצוצות אלו הם האותיות שנפלו ונתפזרו, ולפני שמוציא אותם האדם בדיבור הם בבחינת דם, שהוא בחינת נפש, כמו שכתוב (ויקרא יז): "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא" – וכשמוציאם בדיבור, אז מעלה האדם את כל הניצוצות ומחברם יחד ועושה שלום ביניהם, כי עיקר המחלוקת היא בחינת הניצוצות הנפולים קודם שנתחברו ונתתקנו. על כן צריך להרבות בדברי קדושה עד שיהיה נעשה מכל הדמים דיבורים של תורה ותפילה, כי הדיבור הוא מהנפש – ועל ידי זה זוכה האדם לבטל כל ניצחון ומחלוקת.
"כאשר קאה את הגוי" – (ליקו"מ ח"א, קכט)
כשאדם מקורב אל הצדיק, אף שאינו מקבל ממנו כלל, דבר זה הוא גם כן טוב מאוד. והאמונה שמאמין הוא בצדיק מועילה לו בעבודת השם-יתברך.
והסביר זאת בעניין המזון שנתהפך לניזון:
טבע האכילה שהמזון נתהפך לניזון, כלומר כשהחי (הבהמה) אוכלת צומח כגון עשבים, נתהפכים העשבים לחי כשהם נכנסים למעיה, וכן מחי למדבר – כשהמדבר אוכל חי, נתהפך החי למדבר, כלומר שמתהפך המזון ומקבל את מהותו של האיבר שאליו הגיע ממש, כגון מזון המגיע אל המוח – נתהפך למוח, וכן לגבי הלב ושאר האיברים.
ומשייך עיניין זה לארץ-ישראל – על ארץ ישראל נאמר (במדבר יג): "ארץ אוכלת יושביה" – ארץ ישראל היא בחינת אמונה. אדם הנכנס אליה נאכל אצלה, כלומר שנתהפך למהותה. והכוונה היא, כשאדם דבוק לצדיק ומאמין בו, שהוא בחינת ארץ ישראל שהיא אמונה, אזי הוא נתהפך למהות הצדיק ממש – ולארץ ישראל יש את הכוח הזה. על כן אמרו חז"ל (כתובות קיא): כל היושב בארץ ישראל שרוי בלא עוון – שהיושב בה נתהפך למהותה הקדושה.
על כן צריך כל אדם להגיע לבחינה שהנפש תאכל את הבשר – כלומר שהגוף יהפך למהות של הנפש והנשמה הקדושה, שיהא האדם מזין ורועה את האמונה שלו. וכל עניין זה תלוי ברצון שלו – אם רצונו חזק להתקרב לבורא עולם, רק שקשה לו לשבר את תאוות גופו, אזי על ידי ההתקרבות לצדיקים ולאמונתם הוא יהיה בחינת: אכילה ונאכל להצדיק – שיתהפך למהות הצדיק. אולם אם אין לו רצון, לא תועיל לו שום התקרבות לצדיקים, ודבר זה יהיה בחינת גוף המקיא מזון שלא התעכל. כך גם הצדיק לא יוכל לסובלו, חלילה, ויקיא אותו. וזה מה שכתוב (ויקרא יח): "כאשר קאה את הגוי" – שהארץ אינה יכולה לסובלו להיות נאכל אצלה שיתהפך למהותה, על כן מקיאה אותו ממנה.
"והדרת פני זקן" – (ליקו"מ ח"א, כז)
כדי למשוך את כל העולם לעבודת הבורא-יתברך שכם אחד, ושכולם ישליכו אלילי כספם וזהבם, ויתפללו אל השם יתברך בלבד – דבר זה נעשה בכל דור ודור לפי השלום שיש באותו דור. כי על ידי השלום שיש בין בני אדם, שהם חוקרים ומסבירים זה לזה את האמת – על ידי זה משליך כל אחד את שקר אלילי כספו ומקרב את עצמו אל האמת.
ולבחינת שלום זו אי אפשר להגיע על ידי הארת פנים שהיא הדרת פנים. והדרת פנים זה בחינת דרושי תורה, שהתורה נדרשת בשלוש-עשרה מידות הנמשכים מי"ג תיקוני דיקנא – בחינת הדרת פנים, בחינת (ויקרא יט): "והדרת פני זקן" – כי לפי ההיזדככות של האדם בי"ג מידות אלו, כך תזדכך קול רינתו, כי זקן = זה קנה חוכמה. והקנה מוציא קול, כמו שנאמר (שיר השירים ב): "הראיני את מראייך" – הדרת פנים, והדרת פני זקן. "השמיעיני את קולך" – כי הקול הוא לפי החוכמה של דרושי התורה, לפי השכל של י"ג המידות הנ"ל.
"לא תאכלו על הדם" – (ליקו"מ ח"א, כט)
פרנסה בלי טורח תלויה בתיקון הכללי, כלומר בתיקון פגם הברית, כי פרנסה בכבדות ובטורח רב מתקיימת כאשר האדם לא תיקן כראוי את פגם הברית, ולכן נאמר (ויקרא יט): "לא תאכלו על הדם" – כלומר על הדמים הגורמים לבחינת מלבושים שהם – אדום ללבושך – כלומר בחינת דם הנידה, עיר הדמים – שכל אלה הם פגם הברית.
על כן נאמר "לא תאכלו" – כלומר שלא תהא פרנסתכם בטורח בגלל הדמים הללו, ש צריך לתקן את התיקון הכללי, שהוא תיקון הברית. וכשזוכה לתקן את התיקון הכללי, תיקון הברית – אזי זוכה האדם שבגדיו יהיו בחינת "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" ולפרנסה בלי קושי. כי כשזוכה לתקן את התיקון הכללי, על ידי זה ממילא יתוקן הכל, כי זהו תיקון גבוה ומרומם.
"קדושים תהיו כי קדוש אני" (ליקו"מ ח"א, לו)
צריך כל אדם להרחיק עצמו מלהיכנס לברית עם מלכות הרשעה שהיא תאוות ניאוף ואל אחר. אדם המקדש עצמו מתאווה זו, תאוות הניאוף, אזי מתקשר הוא במלכות שמים (א) –הנקרא אני, כמו שכתוב (ויקרא יט): "קדושים תהיו כי קדוש אני" – כי בכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה, תמצא קדושה.
אמר רבי שמעון – אל תפנו אל אלילים – כי תאוות ניאוף היא עריות, אלוהים אחרים שהם אל זר והם אותה מלכות רשעה.
הסגולה לבטל הרהורי ניאוף – שיקרא האדם קריאת שמע: "שמע ישראל" וכן "ברוך שם כבוד מלכותו" וכו'. כי נמצא שעיקר הנסיון והצירוף שמנסים את האדם, הוא רק בתאוות ניאוף, שהיא כלולה משבעים אומות ומאל אחר, וכשצועק האדם לקב"ה בחינת (תהלים מב): "כן נפשי תערוג אליך" – צועק שיבעים קולות, לא פחות, אזי נפתחים לו סודות התורה ומוליד הוא נפשות חדשות, כי מוליד הוא תורה, והתורה היא כלולה מנפשות ישראל.
"ואהבת לרעך כמוך, אני ה'" – (ליקו"מ ח"א, קסה)
כשיקבל האדם באהבה את כל הרעות והיסורים הבאים עליו, כי ראוי שידע, שלפי מעשיו כך הם היסורים והרעות שיש לו, ואף על פי כן עדיין מתנהג איתו הקב"ה ברחמים, כי היה מגיע לו יותר, חס ושלום, לפי מעשיו.
לכן נאמר (ויקרא יט): "ואהבת לרעך כמוך" – שתאהב את הרע שבא לך, הלא הם היסורים הבאים עליך חלילה, ותקבלם באהבה, כי כמוך – כמו שאתה הוא, כלומר לפי מעשיך, אני ה' – בעל הרחמים, עדיין נוהג עימך ברחמים.
תורה רל"ט, ח"א – מעניין מצוות "ואהבת לרעך כמוך"
על ידי מחלוקת אי אפשר לדבר, כי עיקר הדיבור הוא משלום, כמו שכתוב (תהלים קכב): "אדברה נא שלום". לכן צריך כל אדם קודם התפילה לקבל על עצמו מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", כי כשיש אהבה ושלום יוכל לדבר בתפילה. אולם כשאין שלום ויש מחלוקת אי אפשר לדבר, ואפילו אם אחד רוצה בשלום, רק שהאחרים חולקים עליו – עם כל זה אין השלום בשלימות, לכן אי אפשר לדבר ולהתפלל, אף שהוא נחשב לאיש שלום.
ואמר דוד המלך ע"ה (תהלים קכ): "אני שלום" – אני איש שלום ומצידי היה שלום עם כולם, אך עם כל זה: "וכי אדבר המה למלחמה" – למרות שאני בשלום ורוצה שלום, עם כל זאת אי אפשר לדבר איתם, כי הם במלחמה ומחלוקת עלי.
לכן כל הדיבורים הם משלום. ומי שהוא בבחינת שלום, הוא יכול לדעת את כל הדיבורים של כל העולם, כמו הקב"ה שנקרא שלום, ויודע הוא את כל דיבוריהם של כל באי העולם, ככתוב (עמוס ד): "ומגיד לאדם מה שחו" – אותיות שלום.
"את שבתותי תשמורו ומקדשי תראו" – (ליקו"מ ח"ב, סז)
הצדיק הוא בחינת שבת, וכתוב בזוהר (נשא קמד:): "אנת הוא שבת דכולא יומי", וזה בחינת "ראו כי ה' נתן לכם את השבת" – ראו דווקא, כי השבת היא שמו של הקב"ה והיא בחינת כוח הראיה, ולכן בכל מקום שנזכר בניין בית המקדש, נזכרת השבת, כמו שכתוב (ויקרא יט): "את שבתותי תשמורו ומקדשי תראו" – וכך בכל מקום שהזהיר הקב"ה על מלאכת המשכן, הזהיר הוא מקודם על השבת, כי השבת מאירה לבית המקדש, והמקדש הוא בחינת עיניים. השבת היא גם הגוונים המאירים במקדש – בחינת כוח הראיה.
על כן הצדיק שהוא בחינת שבת נקרא עיני העדה – כי על ידו נפתחות העיניים, וכשמתגלה הפאר והיופי של צדיק האמת ונתגדל שמו, וכך נתגדל שמו של הקב"ה – על ידי זה נעשה כוח הראות כראוי.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור